הדור הזה מיוחד במינו ולמרות הקשיים והאתגרים הם מחפשים טעם ומשמעות לחיים. זה מה שגיליתי כשהבת אודיה והזמינה 10 חברים וחברות מ-USC לארוחת שבת מסורתית
אנחנו, שמגדלים ילדים בגולה, יודעים כמה מאתגר זה לגדל את הילדים בארהב (או במקומות אחרים) ועדיין לשמור על היהדות שלהם, המסורת של הבית, השורשים והזיקה לישראל והמנטליות הישראלית שהיא ה-DNA שלנו, ההורים הישראלים.
בגילאים צעירים אפשר לשמור עליהם בתוך בועה אבל בגיל 18, כמו בארץ כשיוצאים לצבא, גם כאן עוזבים את הבית לקולג' ובעצם משחררים אותם מה״חממה״ ושולחים אותם לדרכם, תוך ידיעה (או לפחות תקווה) שהעברנו להם את הכלים שהם צריכים כדי לנהל את חייהם בהמשך.
אודיה, בתי הצעירה, סיימה תואר ראשון באוניברסיטת ברקלי ועכשיו מתחילה שנה שנייה בבית ספר לרפואה ב-USC, פה בלוס אנגלס.
את חלק מחבריה הכרתי מפני שהגיעו איתה הביתה, לארוחות או לחגים. פגשתי חלק מהם רק לפני שבוע בטקס החלוק הלבן. חלקם כבר פגשו את בישוליי ואת העוגות שלי וטרחו להזכיר את זה. אז, באופן ספונטני, אמרתי לאודיה להזמין חברים לשישי בערב לארוחת שבת אצלנו בבית. אודיה הפנימה והזמינה 10 חברים וחברות.
הדבר הראשון שגיליתי בזמן הטקס ב-USC, זה שהימים שבהם בית הספר לרפואה היה כולו ליברמן, כהן ועוד שמות יהודים למיניהם – חלפו-עברו להם.
פגשתי כיתה מגוונת ואיכותית; בני נוער שמקדישים 8-12 שנות חיים ללימודים ועשייה למען הכלל.
מצאתי בני נוער נחושים, ממוקדים, מרוכזים בדרך החיים שבחרו. איכותיים, מלאי כבוד, מנומסים ופתוחים להכיר ולהיחשף לתרבויות שונות משלהם לחלוטין .
הם שאלו שאלות בזמן הקידוש ובעלי הסביר להם מה היא כל ברכה וברכה.
הוא הסביר להם שביהדות מצווה גדולה היא הכנסת אורחים ושאנחנו בשולחן מברכים קודם כל את האורחים שלנו.
הסברנו להם על האוכל שאכלו ועל היין ששתו( (הערק היה להיט). הם אכלו, צחקו, שתו ונהנו – וכבר הודיעו שהם חוזרים שוב, עם או בלי אודיה… כן, עבדתי שעות להכין ולתקתק (מי שכבר התארח אצלי יודע שככה אני). אבל האושר בסופו של הערב היה שווה כפליים.
הגישה שלי היא להביא את החברים שלהם אלינו הביתה. גם כדי לראות ולהכיר וגם כדי שהם ייראו מי זאת אודיה מעבר לתלמידה, חברה וקולגה לספסל הלימודים. מי אנחנו, הבית, המסורת, וכן האוכל הוא חלק עצום במסורת היהודית והישראלית שלנו.
כולם נהנו מהשולחן עם מפה לבנה וכלים חגיגיים, נרות שבת דולקים, שתי חלות השבת הגדולות והריחניות, השולחן מלא בסלטים ציבעוניים, סיגרים, בורקסים ועוד מנות שונות מכל הגוונים האפשריים. וכמובן העוגות; העוגות והפירות. גם את חולת הצליאק כמובן שפינקתי בעוגה מקמח שקדים. בסופה של הארוחה קמו כולם והביאו צלחות למטבח, עזרו בפינוי השולחן והעמסת המדיח. כל אחד ואחת נתנו יד בפינוי. זה ריגש אותי מעל הכל.
הדור הזה מיוחד במינו ולמרות הקשיים והאתגרים שלהם, הם מחפשים טעם ומשמעות לחיים. חום וקבלה. הכוונה והערכה. זאת הגישה שלי ואני מנסה להנחיל אותה לכלל. מפני שנתנו הכל לילדים שלנו – אבל חינוך, מסורת, כבוד ומשפחה הם מתנה לכל ילד וילדה.
