אלי דרומי: מכרם התימנים לבוורלי הילס – אלה הם חיי!

מאת מיכה קינן, מתוך ספרו החדש ״מעושרי אל-איי״

בימים האחרונים אני משוטט בבתי כנסת והנה קלטה עיני באחד מבתי הכנסת את אלי דרומי ,ידידי מזה 45 שנה. מיד פניתי אליו בבקשה לראיין אותו והוא נאות לי בחצי לב:

"להחזיר את הכסף נוגד את חוקי האסלאם"…

נולדתי בעיר רדאע, מהגדולות שבערי תימן, בחודש אפריל 1949, להוריי סלמה שולמית ושמעון דראמי. רק כשגדלתי החלפתי את השם לדרומי, כי רציתי שם עברי ומודרני יותר.

סבי היה אדם אמיד, בעל מחסן תבלינים, שאף היה שותף בעסקים עם השייך – מושל המקום. הוא נפטר בצעירותו, בגיל שלושים ואחת. ביום שישי הוא חלה במחלת הטיפוס, וכבר ביום ראשון נפטר. הותיר אחריו אחד עשר ילדים. לאחר פטירתו הלכה סבתי אל השייך, לבקש את חלקו של בעלה בעסקים, אך הוא השיב לה: "ביקשתי ממנו לערוך הסכם בכתב, אבל השותפות בינינו התבססה על כבוד. כעת אני כבר לא יכול לקיים אותה, כי להחזיר לך את הממון ללא הסכם כתוב זה נוגד את חוקי האסלאם"…

בתו הצעירה של סבי, ברכה, נישאה לרב צדוק יצהרי שכבר בתימן היה רב, עורך דין ושופט. בשעת הנישואין הוא היה בן 40, והיא כבת 11 או 12. הרב צדוק נפטר לפני שנים רבות, דודתי מתגוררת בראש העין. עד היום אני בקשר הדוק עם בנו של הרב צדוק, הסופר הדגול מרדכי יצהרי.

באותה שנה שבה נולדתי, בחודש אוקטובר 1949, עלינו לארץ ישראל. את הדרך עברנו במטוסו של הטייס האמריקני אלג'ן לונג, שאת חוויותיו מהעלאת יהודי תימן תיעד בספרו "על כנפי נשרים". לפני כשנה הובא אלג'ן בן התשעים ואחת לביקור מיוחד בישראל, כאורחה של "האגודה לטיפוח חברה ותרבות" בראשות ד"ר יגאל בן שלום, ויחד איתואתו התארחנו במשכנו של נשיא המדינה ונפגשנו עם אישי ציבור חשובים.

הצלה נועזת מחטיפה

בתקופת העלייה, כידוע, הייתה מציאות כואבת של היעלמות ילדים תימנים בישראל. כבר בתימן היו דודי ואבי מבריחים ילדים יתומים מעירנו רדאע אל עדן, כדי להצילם מחוק האסלאם שכל יתום יהודי חייב להתאסלם, ומעדן היו הילדים מועלים לישראל. אך דווקא בארץ ישראל נעלמו ילדים רבים, ועדויות מאותה תקופה מספרות שהיו ילדים שנלקחו לבתי חולים ומשם נמכרו לארגון "ויצ"ו", וחלקם אומצו על ידי הורים חשוכי ילדים.

גם אני נלקחתי לבית החולים כשהגענו לארץ, כשהייתי בן שישה חודשים, בנס ניצלתי. היה זה כשאחיה של דודתי, שהגיע לפנינו לארץ ישראל, אמר לה שתיזהר שתשמור על בנה שהיה בגילי, שלא ייקחו אותו לבית חולים. דודתי שאלה מיד גם את אימי: "איפה הילד"? אימי ענתה לה: "הילד בבית החולים, כבר יומיים לא נותנים לי לראות אותו". הדודה סטרה לאימי ואמרה לה: "לכי תוציאי אותו משם לפני שהוא יעלם"!

אימי כמובן מיהרה לבית החולים, וניסתה לחפש אותי. במשך יומיים היא חיפשה אחריי, אבל האחות לא נתנה לה גישה לחדרי. ביום השלישי היא כבר לא ויתרה, תפסה את האחות בצווארה ונכנסה בכוח לחדר. לימים היא סיפרה שאני הרחתי אותה, ומיד תפסה אותי בזרועותיה וקפצה במהירות מהחלון. זו הפעם הראשונה בחיי שניצלתי, ואני רק בן שישה חודשים.

באותה תקופה התגוררנו באוהל במעברת עין שמר, אליה הגיעו רבים מעולי תימן. שנת 1949 הייתה השנה הגשומה ביותר במדינת ישראל, והאוהל שבו התגוררנו היה מוצף כולו במים. כדי להאכיל את בני המשפחה היו השומרים מחלקים מוצרי יסוד בסיסיים, כמו קמח, שמן ואורז. גם חלוקה מעטה זו נפסקה ותקופה קשה עברה על משפחתי, כי כשחזרתי למעברה הם ביקשו מאימי לקחת אותי בחזרה לבית החולים, והיא השיבה להם: "הוא לא אצלי". בגלל מענה זה הם הפסיקו להעניק לה את קצבת המזון הקבועה.

מגדרה לתל אביב

לאחר מכן עברנו לגור בעיר גדרה, בבית נטוש של ערבים, ללא שירותים ללא מים. אבי היה פועל בניין, ואימי עוזרת בית במושבת הביל"ויים גדרה.

אני רוצה לציין עובדה היסטורית עליית התימנים בשנת תרמ"ב קדמה  לעליית הבילויים דבר שלעולם לא מוזכר בהיסטוריה שלנו,

העדה התימנית היא העדה היחידה שהאמינה כי הם נשלחו על ידי הקדוש ברוך הוא לעלות לארץ. וראשוניהם התגוררו בירושלים המזרחית  כשהם הגיעו וגילו יהודים מעשנים בשבת – היה זה מחזה קשה והלם תרבותי עמוק.

זיכרונות ילדות מעניינים זכורים לי מאותה תקופה. כשהייתי בן שש ושבע שנים הייתי הולך עם חבריי לשחות בנחל שבתחום מושב קדרון, לבקר בסניף "בני עקיבא" בגדרה, ואפילו רועה צאן הייתי – כשהשגחתי על כבשים ועיזים שלנו. לפעמים הלכתי עם אימי לכרמים באזור תל נוף, שם היינו קוטפים את שאריות הענבים שלא נקטפו על ידי הבוצרים, מייבשים אותם על גג ביתנו ומכינים מהם צימוקים.

אבי, שכבר בתימן היה מתפרנס מהשכרת אופניים, רכש בגדרה אופניים ועליהם היה מדווש במרץ לעבודתו. באחת הפעמים הוא השאיר את האופניים בבית, ואני ניצלתי את ההזדמנות לרכוב עליהם, בשבילי חול ועפר משובשים. לפתע עבר סוס רתום לעגלה ואני נפלתי מהאופניים. העגלה פגעה בי, אבל האופניים היקרות התרסקו, וזה היה אסון עבור אבי.

סיום תקופת מגורינו בגדרה היה כשהמועצה ביקשה לסלול כביש במקום ביתנו. דודי הרב צדוק יצהרי יעץ לאבי לא לוותר ולדרוש פיצויים מהמועצה, ואכן הם פיצו אותו כספית. כך עברנו משנת 1957 לתל אביב, בסמוך לשכונת כרם התימנים.

גרנו שמונה נפשות בדירת חדר, אבל אני השקעתי בלימודים. למדתי בבית הספר "תלמוד תורה לתימנים" ברחוב קלישר, בו למדו בני עדות המזרח – ספרדים ותימנים, אבל לא אשכנזים. 

כשהייתי בגיל תשע או עשר חליתי ואיבדתי את ההכרה במשך יומיים. אושפזתי בבית החולים איכילוב, ואימי נלחמה כלביאה על חיי. היא נכנסה לחדר הרופאים ודרשה מהם בתחנונים ובבכי להעיר אותי. בבדיקות התברר שחליתי בדלקת קרום המוח, מחלה מסוכנת ביותר אחוזים גבוהים מאלו שחולים בה מתים או לוקים בנכות קבועה. אני ניצלתי ונותרתי בחיים, אבל המחלה גרמה לי לבעיות רפואיות שנמשכו במשך עשרות שנים, עד השנים האחרונות. כתוצאה מכך הייתי צריך לעבור ניתוחי לב קשים, ההחלמה מניסורי החזה הייתה הדבר הקשה ביותר בחיי

את הניתוח האחרון עשה דר" בן גל ינאי באיכילוב. הוא דרש שכל בניי יגיעו    לארץ לשיחה דחופה לפני הניתוח. הם הגיעו ושרדתי אותו

בסיום הלימודים, בשנת 1962, לא הייתה בשכונת כרם התימנים תודעת החינוך בתיכון או באוניברסיטה. ברחובות הסתובבו טיפוסים מפוקפקים שהתנקזו לשכונה מכל אזור תל אביב יפו.                                          

כל הכיתה הגיעו רק שניים או שלושה תלמידים לתיכון, אני הצלחתי להגיע לשם בזכות הצלחתי בלימודי המתמטיקה, דבר שזיכה אותי במלגה שמימנה את הלימודים בתיכון. דווקא משום שראיתי את הרוע שהיה קיים שם, השימוש בחומרים מסוכנים והעימותים עם רשויות החוק, הייתי נחוש לשמור על עצמי ועל משפחתי, אחיותיי ואחִי, והייתי מגונן עליהם מאוד – שלא יראו את הדברים הרעים ולא יעשו כמותם. 

באותו זמן למדתי בבית ספר תיכון דתי, עירוני ח׳, ובשנת 1967 התגייסתי לנח"ל. במלחמת ששת הימים חבריי ואני שירתנו במחנה 80, הוצבנו בצפון. חוויה קשה במיוחד הייתה כשמפקד הגדוד שלנו נהרג בהפגזה סורית. לאחר מכן הלכתי לקורס קצינים והועברתי מאגף המבצעים לשירות בבסיס, בגלל בעיותיי הרפואיות.

בינתיים עברה תקופה קשה גם על משפחתי. אבי ז"ל חלה בעיניו וניסה לעזוב את העבודה בבניין. הוא התחיל למכור כעכים עם זעתר בשוק הכרמל, אבל לא הצליח להתפרנס מכך וחזר לעבוד בבנייה. לאחר מכן קנה קיוסק ברחוב בעלי מלאכה, אבל גם ניסיון זה לא צלח והעיב מאוד על מצב רוחו. אימי ז"ל הייתה אשת חיל, חכמה, חזקה ודומיננטית, היא זו שמחזיקה אותו כל הזמן.

כשסיימתי את השירות הצבאי התקבלתי לאוניברסיטת בר אילן בזכות קשריו של דודי הרב צדוק יצהרי. הגעתי לכך לאחר שהערצתי אנשי אקדמיה ושאפתי להיות כמותם, ובשכונה זו הייתה תופעה חריגה. כמדומני שבכל השכונה היינו רק שלושה צעירים שלמדנו באוניברסיטה. 

בשנה הראשונה למדתי כלכלה ומנהל עסקים ועברתי בהצלחה את הבחינות. בזמן הלימודים באוניברסיטה הייתי חבר בתנועת "להבה", תנועה שקמה בעקבות "הפנתרים השחורים" וחרתה על דגלה את צמצום הפער העדתי, כשבין היתר נפגשנו עם שר האוצר פנחס ספיר. אני לא מקבל את המושג שד עדתי אני מאמין שיש  לשנות אותו ל"נס עדתי"

בשנים 1970–1971 עסקתי בהוראה, ולימדתי בבית הספר "תלמה ילין" מגוון מקצועות: חינוך, גיאוגרפיה, מורשת ויהדות. זכור לי שאחת מתלמידותיי אז הייתה ביתו של שייקה אופיר.

הרפתקאות בלוס אנג'לס

תופעת האפליה העדתית שהייתה אז בארץ הפריעה לי מאוד, שבגללה החלטתי לעזוב את הארץ להגר לארצות הברית – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מכרתי את האופנוע שלי כדי לממן את רכישת כרטיס, ובשנת 1971 הגעתי עם שניים מחבריי כשבכיסי מאתיים דולר בלבד. במחשבה לאחור זה היה מעשה נועז, לעזוב את הכל ולהגיע למקום שבו אין לי משפחה או חברים. לאחד מחבריי היה אח באמריקה אורי בעז ולשני דוד, אבל אני לא הכרתי איש, מלבד פיני כהן שאותו הכרתי מהצבא, ופגשתי אותו זמן קצר לאחר הגעתנו ללוס אנג'לס.

בהתחלה גרתי אצל חברי במשך כשבועיים, ולאחר מכן עברתי לגור אצל שלום בן לוי ז"ל. שנינו היינו מחוסרי עבודה, וחיפשנו עבודה יחד. הייתי יושב במסעדת "אילת" של דני אברהמי ואוכל פלאפל שעלה דולר בודד. את המים היו מגישים בחינם, אז לקחתי לימון וסוכר והכנתי לימונדה… בינתיים הייתי פונה לכל אדם שנכנס למסעדה ושואל: "אולי יש לך עבודה בשבילי"? שם פגשתי את יורם דקל שעבד כשרת בטמפל על שמו של סטיבן וייז, יחד עם פיני כהן.

השינוי במצבי התחיל לאחר שבאחד הימים קרא לי אחד הנכנסים למסעדה לעבוד עבורו בשטיפת שטיחים, תמורת דולר ועשרה סנט לשעה. התחלתי בשעה 6, ובשעה 12 הוא ניגש אליי במקום לתת לי אוכל נתן לי בקבוק בירה. שתיתי את הבירה וראשי הסתחרר, חשבתי שאני עומד לאבד את ההכרה.

כתבתי מכתב שאם אאבד את הכרתי להודיע מייד לאמי ולהטיס אותי לארץ חששתי שדלקת קרום המח חוזרת.

בסוף היום הגעתי לבית עייף, תשוש ורעב. שמתי על הגז שתי ביצים, ותוך כדי שהם מתבשלים עלתה לראשי השפעת הבירה והתעלפתי. הביצים התחילו להישרף, ועשן היתמר מחלונות הבית. למרבה המזל השכנים שמו לב לכך, דפקו בדלת והעירו אותי. לאחר שכיביתי את הגז, פתחתי את החלונות אווררתי את הבית, קיבלתי טלפון – בשעה 2 לפנות בוקר – מיורם דקל, הוא בישר לי: "יש לי עבודה בשבילך, תהיה מוכן"! מרוב התרגשות פרצתי בבכי, לא יכולתי להאמין.

למחרת בבוקר הוא אסף אותי, כשאמרתי לו שאני רעב, (לאחר יומיים בלי אוכל), הוא לקח אותי לקיוסק ושם השבעתי את רעבוני בשתי מנות בוריטו. משם נסענו לטמפל שבו הייתי עובד בכל יום מ־6 בבוקר עד 4 בצהריים, והוא היה מגיע למשמרת אחריי – מ־4 עד 11 בלילה. הייתי נשאר יחד אתו לעבוד שעות נוספות, כי כספי אזל במהירות, ואחרי העבודה הוא היה הולך לשתות בירה ואני נשארתי לישון ברכב עד שיבוא לקחת אותי בחזרה.

בטמפל עבדתי משנת 1971 עד 1977. התחלתי לעבוד כשרת, ואחרי שנה התחלתי ללמוד באוניברסיטה ליהדות והוצאתי תואר ראשון בחינוך ותואר מאסטר בפסיכולוגיה ובחינוך. למדתי גם מנהל עסקים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA‬).

הרב הראשי, הרב זלדינג (שנפטר ממש לפני שנה), היה מדבר איתי בעברית ואני עונה לו באנגלית. הוא תמה, היכן למדתי אנגלית, עניתי לו שלמדתי את השפה באוניברסיטת בר אילן. הוא התפלא מדוע אני עובד כשרת, הסברתי לו את מצבי סייע לי והחליט שאעבוד גם כנהג אוטובוס לילדים העשירים באזור. הייתי אוסף את הילדים מבוורלי הילס והסביבה ומסיע אותם לטמפל בכל בוקר, אחר כך עובד כשרת, בצהריים מסיע אותם בחזרה לבתיהם ושוב חוזר לטמפל כשרת עד השעה 5. בשעות 6-10 בערב למדתי באוניברסיטה. לאחר זמן התחלתי לעבוד בהנהלת חשבונות, ואז במקום לעבוד כשרת בטמפל הייתי מסיע את הילדים, עוסק בהנהלת חשבון ושוב חוזר לקחת אותם לביתם. 

זו הייתה תקופה מעניינת עבורי. בהמשך לימדתי כיתה של זאב ירוסלבסקי שעזב והיה ראש מועצה. ילדים מופרעים למדי. הייתי משליט שם משמעת צבאית, וכשילד התנהג שלא כיאות – ידעתי גם לצבוט… ההורים, שהיו גם עורכי דין ורופאים, היו מתקשרים להנהלה ודורשים את פיטוריי מבית הספר, עד שלימים התעדנתי… 

מאוחר יותר הפכתי ממורה למדריך נוער. הייתי מדריך ראשי, תחתיי מדריכים זוטרים, והמנהלת הראשית הייתה ישראלית בשם מתוקה. עבדתי שם במשך כמה שנים יפות, והרווחתי בשנה כ־6.800 דולרים.

"גוּט שַאבֶּעס, מיס סילבר"

בשנת 1977 הצלחתי להוציא רישיון לעסוק בנדל"ן, ובתחום זה עבדתי קשה מאד במשך כל השבוע. זכורה לי עד היום העסקה הראשונה שביצעתי, בחברה בשם "דן גבריאל ריאליטי". בשנה הראשונה מכרתי וקניתי נדל"ן בסכום כולל של מיליוני דולרים, דבר שהיה יוצא מגדר הרגיל, ובמיוחד בשביל עולה חדש יליד תימן.

העסקה הראשונה שבה השקעתי הייתה בבניין בן 11 דירות שמחירו 250 אלף דולר ואותו הצעתי לאישה יהודייה בשם גב' סילבר. יצרתי איתה קשר בטלפון, וכיון שניחשתי שהיא יהודייה התחלתי את השיחה: "גוּט שַאבֶּעס, מיס סילבר"… האמנתי בפוטנציאל שבעסקה והחלטתי להיכנס אליה כשותף, אך התבקשתי להביא 25 אחוזים מדמי הקדימה היו ברשותי רק חמשת אלפים דולר, ונדרשתי להשיג עוד עשרת אלפים שאותם השגתי מחבר בהלוואה וצירפתי את העמלה להשקעה. באותו חודש כבר פרסמתי בעיתון את הבניין, וקיבלתי הצעת מכירה של 300 אלף דולר – רווח נקי של 50 אלף דולר כבר בחודש הראשון! 

זו הייתה תחילת חיי העסקיים. אחר כך רכשתי בניינים נוספים יחד עם שותף, מנתח פלסטי מבוורלי הילס שהייתי מסיע את ילדיו לטמפל כשעבדתי בתור נהג, ועשינו חיל בכל עסקינו. טסנו לפריז אכלנו ארוחת ערב אצל משפחת אפרתי ב 3 בנובמבר 1979 עם סבן שהתגורר אז שם. זה היה הערב שבו נבחר הנשיא רייגן.

אבל לא לעולם חוסן, פתאום השתנה מצב השוק. איש לא הזהיר אותי, לא ידעתי על חוסר היציבות בשוק, והמיתון הראשון פגע בי קשה. נאלצתי למכור את מרבית נכסיי כדי לשמור על השם שלי, כי זה הדבר שהיה חשוב לי ביותר – לשמור על השם הטוב והיושר שלי. 

כשנכנסתי לעסקי הנדל"ן הייתי באופוריה, הכנסותיי זינקו לסכומים של עשרות אלפי דולרים בשנה. חשבתי שאני קוסם אבל גם שילמתי על כך. 

שיא תקופת השפל שלי היה בשנות השמונים. אחי הצטרף לעסק בשנת 1982, לאחר שסיים את הצבא, ותודה לאל שהוא הגיע ממש בזמן הנכון וסייע לי רבות. לקראת 1982 העסקים החלו להשתקם, חזרתי לעצמי והמשכתי לרכוש ולמכור בניינים נוספים. כיום בניי ממשיכים את דרכי מנהלים את העסקים, אבל מצבם טוב לאין ערוך משלי – כי להם יש מי שיזהיר אותם מטעויות, מה שלי לא היה.

בשנת 1978 רכשתי בית בסכום של 220 אלף דולר, דירה בת חמישה חדרים וארבעה חדרי אמבטיה, שמחלונותיה נשקפה כל העיר. כשהייתי במצב כלכלי קשה, בשנת 1981, לא יכולתי לשלם את המשכנתא ואז הציעה לי חברתי ג'ודי – לימים רעייתי – לגור בינתיים באחת הדירות בבניינים שלי. 

הכרתי אותה בזמן שאחי הגיע אלי, היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים. היא באה ממשפחה עיראקית. אביה היה אדם מלומד מאוד, בקיא בחמש שפות פרופסור באליאנס. אחותה גרה במיאמי, וכשהיא הגיעה אליה הכרנו ויצאנו במשך מספר שנים, עד שבסוף נישאנו.

ראש ממשלה ספרדי – הייתכן?

אני מצטער שלא נכנסתי לפוליטיקה בחיי, כי משם יכולתי להשפיע הרבה יותר. לדאבוני, האפליה העדתית שהייתה קיימת בשנות השישים אילצה אותי לרעות בשדות זרים. צאו וראו היום, בשנת 2020, כמה חברי כנסת תימנים יש בישראל?

אני מקווה שזה לעולם לא מאוחר.

אני לא גזען חלילה, ונותן את כל הכבוד הראוי לאשכנזים שחיו בתרבות שונה מאיתנו, אבל היום עלינו לחשוב איך להיות הוגנים יותר. אנחנו צריכים ללמוד מארצות הברית שבה רק בשנת 1962 הוענק חופש בחירה לשחורים, ותוך פחות משישים שנה בחרו את ברק אובמה לנשיא, ואילו בישראל – האם ייתכן שיהיה ראש ממשלה בן עדות המזרח?!

האם אין ביננו אנשים. או נשים שיהיו עורכי ומגישי חדשות בטלוויזיה? אני מניח שזה שייך לנס העדתי

אני עומד לחזור לארץ ישראל שאותה אני אוהב ומקווה להצליח בה, לשנות את השיח לפעול בתחומים שיעזרו ויטיבו לכל העם.

עברתי קשיים בחיים, והם לימדו אותי איך לצלוח אותם ולהמשיך הלאה. תודה לאל אני הצלחתי לצוף מעל המים בזכות ה', לזכור את הדברים הטובים ולהתעלם 

מהדברים השליליים, למרות שטבע האדם הוא תמיד לזכור רק את הגרוע ביותר. 

אני מאמין

אני משתדל לתמוך במורשת,, אבל בלי לספר ולהתפאר בכך כי אני מאמין שעשייה כזו היא לשם שמים.

העובדה שחזרתי למקורות שינתה את חיי. אני פשוט שמח בכך, ואני מבין שהאושר של האדם לא נמדד בעושר אלא בפנימיות שלו. כעת אני מגלה תוכן חדש לפנימיות שלי והוא זה שממלא ומשמח אותי.

כשאני מתבונן לאחור אני נזכר בכל הניסיונות שעברו עליי:

 דלקת קרום המוח שכמעט הרגה אותי,  התאונה באופניים, חטיפתי מבית התינוקות     3 ניתוחי לב פתוחים והסיוטים של ההחלמות,     שבץ שכמעט שיתק אותי,      זיהום קוצב לב   שגרם לי לאיבוד הכרה  משך יומיים,  דם לב, שהצריך 5 מכות חשמל להחיות אותי    ועוד. למרות כל זאת אני עדיין קיים, ומבין שיש לבורא עולם את התוכניות שלו בשבילי. הוא רוצה שאשאר בעולם, ואני קם בבוקר ומודה לו: אומר "מודה אני", מניח תפילין ומתפלל. אלו החיים שלי כיום.

בשיחת טלפון מישראל אומר לי אביגדור קהלני (תת אלוף מיל.):"אלי דרומי הוא צדיק אמיתי, הוא היה התומך הכספי העיקרי שלי בהוצאות המשפט שלי ועזר לי במאות אלפי שקלים."

***

ד"ר יגאל בן שלום, נשיא האגודה לטיפוח חברה ותרבות:

אלי דרומי הוא אישיות המשלבת משפחה חמה ואוהבת, חברות בקהילה ומעורבות חברתית הן בישראל, הן בארה"ב, איש עסקים מצליח, תורם ונדיב לב, אוהב את המדינה והעם, נאמן למורשת אבותיו ולהנחלת תרבות יהודי תימן לדורות הבאים.

אלי לא שכח את כור מחצבתו וחובה נעימה היא לי לפרט מקצת מפעולותיו למען החברה בישראל.

תלמוד תורה "מתימן יבוא". תמיכה כספית נדיבה ומתמשכת בתלמוד תורה ייחודי לבני תימן. במקום זה לומדים תינוקות של בית רבן ברוח מסורת יהודי תימן.

לפני מספר שנים העביר תמיכה נדיבה לראש העין לעמותה מקומית שעסקת במורשת יהודי תימן. גם תמיכה זו ניתנה במטרה לקיים לימוד של "מארי" לילדי תימן ברוח מורשת אבות.

אלי מזדהה לחלוטין עם פרשת ילדי תימן החטופים ותרם להוצאת הספר "ילדים של הלב" בהוצאת "האגודה לטיפוח חברה ותרבות" ו"רסלינג". ספר זה בעריכת פרופ' טובה גמליאל וד"ר נתן שיפריס הוא אוסף של מחקרים מדעיים על הפרשה הכאובה של ילדי תימן.

הטייס אלג'ן לונג אשר הטיס את עולי תימן היה אורח האגודה לטיפוח חברה ותרבות בשנת 2018. הוא מזכיר בספרו "על כנפי נשרים" את אלי דרומי אשר בהיותו תינוק הגיע במטוסו של הטייס לונג מתימן לישראל. אלי השתתף ותרם לערב שנערך לכבוד הטייס בלוס אנג'לס.

בנו של אלי, נתנאל למד בישיבה במבשרת ציון, מקום בו אני ומשפחתי מתגוררים והפך להיות "בן בית" אצלנו. אלי תרם בנדיבות לישיבה בה למד הבן נתנאל. הישיבה ערכה טכס מכובד בנוכחותו כאות תודה והוקרה על תרומתו.

  . כמו כן תורם אלי למען החזרת בית הכנסת ב"כרם התימנים" לבעליו החוקיים ההיסטוריים, לאחר שהשתלטו עליו גורמים אחרים, לא מהמתפללים המסורתיים של בית הכנסת.

אלי דרומי, ער למצוקה של משפחות רבות מיוצאי תימן בישראל. הוא תורם מכספו למען משפחות נזקקות אלה, בתקופת החגים. כדי לאפשר להם לקיים סעודת חג בכבוד. אלי מעביר את תרומתו הן בסתר בן בגלוי. על כך הוא זוכה להערכה רבה בקרב המשפחות ופעילי העדה בישראל.

האגודה לטיפוח חברה ותרבות, תיעוד ומחקר בנשיאותו והובלתו של ד"ר יגאל בן שלום החליטה להעניק לאלי דרומי תואר "יקיר האגודה" לשנת תשע"ט לאות הוקרה והערכה על תרומתו לשימור מורשת יהודי תימן והשרשתה בקרב הדור הצעיר בישראל.