עמותת "משפחות של חיילים בודדים" בלוס אנג'לס מסייעת ביצירת קשר עם צה"ל ובהענקת אוזן קשבת לחיילים • ראש העמותה סטיוארט שטיינברג הוא אביו של סמל מקס שטיינברג ז"ל, שנפל בצוק איתן: "לפני שנציגי הקונסוליה דפקו לנו בדלת היינו מנותקים לחלוטין מישראל. אסור שזה יקרה למשפחות אחרות" * חשיפה
ב־20 ביולי 2014, קצת אחרי 7 בבוקר, נשמעה דפיקה בדלת ביתם של סטיוארט ואווי שטיינברג בשכונת וודלנד הילס בלוס אנג'לס. הם לא הבינו מי בא אליהם בשעת בוקר מוקדמת כל כך. "אווי פתחה את הדלת, ואני עמדתי מאחוריה. היו שם שלושה גברים, שהזדהו כנציגים מהקונסוליה הישראלית. לא קישרנו שזה בעניין של הבן שלנו, כי אף פעם לא היינו בקשר עם שום גורם ישראלי בנוגע לשירות הצבאי שלו. גם לא ידענו שככה מוסרים את ההודעה. הם אמרו שמקס נהרג בעזה. היינו בהלם".
סמל מקס שטיינברג ז"ל, לוחם גולני, נהרג ביום הרביעי של המתקפה הקרקעית במבצע צוק איתן. הוא היה ב"נגמ"ש המוות" בשכונת שג'עייה במזרח עזה, שספג פגיעה ישירה מטיל נ"ט. בן 24 היה במותו. יחד איתו נהרגו סמ"ר אורן שמחה נח, סמ"ר דניאל פומרנץ, סמ"ר אורון שאול, סמ"ר שחר תעשה, סמל בן יצחק וענונו וסמל שון מונדשיין.
"אולי זו נאיביות, או חוסר היכרות עם הצבא, אבל מעולם לא העלינו על דעתנו את האפשרות שהוא יכול להיהרג", אומר סטיוארט. "זה לא היה אפילו חשש ברור שעבר לנו בראש. ידענו שהוא משרת בצה"ל לתקופה של שנה וחצי במעמד של תייר בישראל שלא עשה עלייה, ושמחנו שהוא עובר חוויה שמשנה את חייו ושהוא כל כך רצה בה. שלושה חודשים לפני המקרה, הוא בא לביקור. התפעלנו מהשינוי המרשים שעבר, איזה גבר נהיה ממנו, שופע ביטחון, בגרות ורגישות. זה הזיכרון האחרון שלי איתו, שאני נוצר. של כולנו יחד, כל המשפחה, בשלווה".
מקס נקבר בהר הרצל, בהלוויה שבה השתתפו 30 אלף בני אדם. עם שובם של אווי וסטיוארט לארה"ב, הם החליטו להדק את הקשר עם ישראל. סטיוארט החל להתנדב בעמותת "משפחות של חיילים בודדים (FLS)", שהוקמה ב־2014 לתמיכה בהורי החיילים הבודדים. ב־2015 כבר עמד בראש העמותה, ואז הרחיב את פעילותה במטרה ליצור קהילה של משפחות כאלו ולסייע להן ביצירת קשר עם הצבא.
"הסיפור שלנו ממחיש את הצורך בזרוע כזאת, שתפעל למען המשפחות כאן", הוא אומר. "לפני אותה דפיקה בדלת, היינו מנותקים לחלוטין מישראל. זאת היתה קריאת השכמה. אסור שיקרה שוב מצב שבו משפחה שבנה משרת בצה"ל מקבלת הודעה נוראית כזאת, בלי שהיה לה כל קשר לישראל או לגורמים המתאימים. אנחנו הקלנו ראש במהלך השירות של מקס. לא היינו שם בטקסים, ולא חזינו במו עינינו בהישגים שלו במדים. למדנו בעצמנו שזה לא צריך להיות ככה, ואנחנו דואגים לשתף מכורח הלקחים שלמדנו".
מתי דיברתם בפעם האחרונה?
"ערב לפני שהוא נהרג. ידעתי שהוא עומד להיכנס לעזה, וכמה הוא נחוש ומאמין במטרה. יום לפני שהם יצאו לפעולה הוא נפצע קל בגב ובקרסול בתאונה של הנגמ"ש, ובעצם לא חייבו אותו לצאת לקרב. היו לוחמים אחרים שיכלו למלא את מקומו. אבל זה לא היה מקס. הוא אמר לנו בטלפון שיש כאלה שיצאו יותר חבולים מאותה תאונה ועדיין נכנסים, ושהוא מוכרח לצאת עם חבריו.
"ברגע שהודיעו לנו שהוא נהרג, רצינו להטיס את גופתו ללוס אנג'לס. אבל אז הגיע לביתנו הקונסול דאז, דיוויד סיגל, שדיבר איתנו על הערך של הבאת חייל לקבורה באדמת ישראל. למדנו ממנו על הכבוד שחולקים לחללים ועל כל מערך התמיכה וההנצחה באזכרות ובימי זיכרון. בארה"ב, יום הזיכרון לאמריקנים שנפלו על הגנת המולדת הוא בעיקר סופשבוע חגיגי של מסיבות ברביקיו. כמה שעות אחרי שדיברנו עם הקונסול החלטנו שמקס ייקבר בארץ. למחרת כבר היינו על מטוס לישראל. מעצם הבחירה שלו לשרת בצה"ל, מקס קיבל את ההחלטה עבורנו, וכל שנותר לנו הוא לכבד את דרכו".
חלק גדול מהנוכחים בהלוויה לא הכירו את מקס, אבל באו לחלוק כבוד אחרון לחייל הבודד. "אני זוכר את מזג האוויר החם ואת ריח עץ האורן שממנו היה עשוי ארון הקבורה, לעולם לא אשכח זאת", מספר שטיינברג בהתרגשות. "הכירו לנו את החיילים שנשאו את ארונו, וזה היה מעמד קשה. כשצעדנו לקבר ראיתי עוד קברים טריים של חיילים שנהרגו, ולכל מקום שהלכנו, היו אנשים שליוו אותנו. אני גאה באומץ שאזרנו, בתור משפחה ממדינה אחרת, שנקלעה על כורחה למסע הלוויה ונדרשה לשתף אחרים ברגשות האבל האינטימיים שלה".
המשפחה ישבה שבעה באולם במלון קראון פלאזה בירושלים, ולצד אלפי הישראלים שבאו להביע את תנחומיהם היו גם הנשיא דאז, שמעון פרס ז"ל, רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו, מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, ומרים פרץ, ששכלה שניים מבניה, אוריאל ואלירז. "לפני שנתיים נעתרנו להזמנה של צה"ל, ונסענו לפולין לקחת חלק במצעד החיים. קיבלנו ספר תורה עם שמו של מקס, וזה היה רגע יוצא דופן, להבין מהו הדבר שלמענו ישראל ממשיכה להילחם אחרי כל כך הרבה שנים. זו היתה גם הפעם האחרונה שהיינו בארץ, כשעלינו לקבר שלו. בשנה שעברה לא באנו בגלל השמיים הסגורים. אבל למדנו את חשיבות ההנצחה, זה היה שיעור עבורנו. קיבלנו חיבוק מהקהילה הישראלית בלוס אנג'לס, והרגשנו שצוואתו של מקס היא לשמר את המורשת שלו ואת הערכים שאפיינו אותו".
על פי הנתונים של עמותת "משפחות של חיילים בודדים", מדי שנה מתגייסים לצה"ל קרוב ל־3,000 חיילים בודדים שמשפחותיהם נשארות בחו"ל. חלקם עושים עלייה לפני השירות, אחרים משרתים במעמד של תייר. כמעט מחציתם מגיעים מצפון אמריקה, בנים למשפחות ישראליות בנכר או למשפחות יהודיות אמריקניות עם זיקה לארץ הקודש.
בארה"ב פועלים כמה ארגונים למען החיילים הבודדים ביניהם ארגון FIDF (ידידי צה"ל), שמגייס מדי שנה עשרות מיליוני דולרים, תורם לצה"ל ומפעיל ארגונים נלווים, שמתמקדים בחיילים בודדים כדרך לעודד עלייה. גם בישראל יש סיוע לחיילים בודדים – אולם המשפחות בחו"ל נמצאות בדרך כלל מחוץ לתחום הפעילות. בניגוד למרבית הארגונים הללו, העמותה שבראשה עומד סטיוארט פועלת מתחת לרדאר, והידיעה עליה עוברת בעיקר מפה לאוזן. "העמותה נוסדה על ידי אלי פיטלוביץ', שבנו ובתו שירתו בצה"ל, וד"ר לארי פלאט, יהודי אמריקני, שבנו שירת בצה"ל. אני הכרתי אותם רק בעקבות מותו של מקס, כשהם באו אלינו הביתה ושאלו מי אנשי הקשר שלנו בצבא. השבנו בכנות שאנחנו לא מכירים אף אחד. ביחד החלטנו שצריך ליצור תשתית שתוכל לעזור במגוון סוגיות – החל מהסבר פשוט איך הדברים מתנהלים ועד יצירת קשר עם צה"ל במקרי חירום, וגם הענקת אוזן קשבת בעיתות משבר.
"עדיין, יש אתגרים בלהגיע למפקדים ולחיילים המסוימים. נכון שבצה"ל שומרים על פרטיות, ונוהגים בחיילים כאנשים בוגרים, ואני מכבד את זה. אבל יש צורך בשינוי של הנהלים, כך שיסייעו יותר למשפחות שנמצאות הרחק בחו"ל ודואגות לשלום ילדיהן. בסופו של דבר, הילדים שלנו חיים לבד במדינה אחרת, בלי משפחה לצידם, ומבחינתנו, הדבר הכי חשוב הוא לדאוג לרווחתם.
"בתקופה האחרונה אנחנו פועלים גם להגביר את הנוכחות שלנו ברשתות החברתיות, כדי שיידעו למצוא אותנו. שהמשפחות יראו שהן לא לבד בסיפור".
אילו בקשות אתם מקבלים?
"יש חיילים שלא מצליחים לקבל מענה רפואי לפרוצדורות קטנות כמו תור למומחה, דברים שלוקחים זמן, יש חיילים שזקוקים לסיוע פסיכולוגי, בגלל משברים, ויש כל מיני עניינים ביורוקרטיים. אנחנו מסייעים להם באמצעות החברים בעמותה, ששניים מהם נמצאים בארץ, או דרך לארי, שהוא רופא ויש לו גם קשרים".
אתם עוזרים כספית למשפחות?
"יש לנו כסף מתרומות, אבל אנחנו לא קרן ולא מחלקים כספים. יש כמה משפחות שעוזרות לנו במקרים מסוימים ותורמות באופן נקודתי, כשאנחנו מעלים בפניהן עניינים שכרוכים בעלויות כספיות. אבל זה לא חלק מרכזי בפעילות של העמותה".
***
אני פוגש את סטיוארט, ועימו קבוצה של הורים שבניהם משרתים או שירתו בצה"ל, בביתם של גלית ואייל דהן. שניהם בני 46, עברו לכאן בילדותם עם משפחותיהם, גדלו בלוס אנג'לס והתחתנו בעיר. יש להם חמישה ילדים: ג'וזף (21), שלומד נדל"ן באוניברסיטת דרום קליפורניה; דניאל (19), שמשרת בצנחנים; נתנאל (17 וחצי), שיתגייס באוגוסט ורוצה גם הוא להגיע לסיירת צנחנים; לינדה (14) ועדן (בת 10). הילדים לומדים בבתי ספר יהודיים, והבנים חובשי כיפה. בבית מדברים עברית ואנגלית, והמשפחה נוהגת לבקר את קרובי המשפחה בארץ בכל קיץ. "יש לי סרטון מאחד הביקורים בארץ, כשהילדים עוד היו קטנים, ועלינו לקבר של אמא של גלית בהרצליה", מספר אייל. "כשעברנו ליד החלקה הצבאית, דניאל והבן הבכור שלנו, ג'וזף, הצדיעו לקברים. שילבתי את הקטע הזה בווידאו שהכנו לבר המצווה של דניאל.
"בכיתה י"א דניאל יצא עם התיכון שלו למסע במחנות בפולין, וכשחזר, התחיל לדבר על גיוס לצה"ל. חשבנו שהוא סתם מתלהב, ושזה יעבור לו. עד שיום אחד קיבלנו בדואר טפסים שהוא מילא באינטרנט לתוכנית מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) של משרד הביטחון, בלי שנדע. דיברנו איתו, וראינו בעיניים שלו שהוא נעול על זה. אבל הוא רצה את ברכתנו. אני מודה שלא היינו בעד. רצינו אותו קרוב לבית. הוא התעקש שזה מה שהוא רוצה, עד שהשתכנענו. זה אנוכי למנוע ממנו להגשים את חלומו.
"הוא טס לארץ לפני הגיוס, ואפילו שילם מכיסו על אימוני כושר קרבי. הוא התקבל לגיבוש של סיירת מטכ"ל, אבל התאריכים התעכבו בשנה שעברה בגלל הקורונה, ולכן הלך לצנחנים. עכשיו הוא מתלבט אם לצאת לקצונה. אני כמובן רוצה אותו פה לידי, אבל אתמוך בו בכל החלטה שיקבל. הוא עושה את זה מהנשמה. בדיעבד, אני מאחל לכל הילדים שלי להתגייס. אני רואה כמה הראייה שלו השתנתה, הוא התבגר, למד המון.
"כמו שהאמריקאים שולחים את הילד לקולג', אנחנו שלחנו את הילד לצה"ל. גלית ליוותה אותו בבקו"ם. רק שבניגוד לקולג', מצה"ל אנחנו לא שומעים כלום. לפחות מהקולג' מקבלים דרישות תשלום או קבלות לשכר לימוד. הרגשתי כאילו הורדתי את הילד בבקו"ם ואמרתי לו: 'סע לשלום, נתראה בעוד שלוש שנים'.
"בשנה האחרונה של הקורונה אני דווקא מאוד שמח שהוא בישראל. אם הוא היה פה, בטח סתם היה תקוע בבית, מעביר את הזמן במשחקי פורטנייט וזולל ג'אנק פוד. דניאל הוא שורד, הוא יודע להסתדר, ובצבא הוא פורח".
יש גם רגעי משבר?
"ברור. בסופו של דבר, הילדים מתגייסים בשיא המוטיבציה, אבל יש כאלה שהמציאות טופחת על פניהם אחרי כמה חודשים. הם מתחילים להבין איפה הם נמצאים, ומה זה באמת צבא. זו נקודת המשבר הראשונה שלהם".
ההורים מזכירים את הטרגדיה של סמל מיכאלה (מיקה) לויט ז"ל, בת למשפחה ישראלית ממיאמי, ששמה קץ לחייה במאי 2019 כשהיתה בת 20 – חצי שנה בלבד לאחר שהתגייסה לבית הספר לאיסוף קרבי של חיל הרגלים. "בצה"ל יש הרבה אנשי מקצוע טובים, הבעיה היא בדרגים הנמוכים של המפקדים הצעירים, שלא מבינים כמה המצב רגיש ועדיין, וממשיכים לדחוף חיילים בכוח עד הקצה", אומר זיו קנון (53), פעיל בולט בעמותה, שבנו ניב סיים שירות בנח"ל לפני שנה וחצי וחזר לארה"ב.
קנון, יליד חולון, עבר לארה"ב בתחילת שנות ה־90, אחרי שירות במודיעין. כאן התחתן עם דורית, שהגיעה למדינה כילדה עם משפחתה, והקים עסק לגופי תאורה. אף שהחייל הפרטי שלו כבר השתחרר, הוא ממשיך להיות פעיל בעמותה ומסייע לבני משפחה מקומיים או לחיילים בודדים בישראל, שיוצרים איתו קשר.
"משפחת לויט התגוררה בלוס אנג'לס לפני שעברה למיאמי, ואני זוכר את מיקה כילדה חייכנית וטובת לב. אחרי ההתאבדות שלה, ביקרתי בישראל ושוחחתי עם איש קשר שלי בצבא. הסברתי שהילדים שלנו חושבים אחרת מהצברים, שלא תמיד יש להם את היכולת לעמוד בתנאי לחץ ואת היכולת ההישרדותית, כמו שיש לרבים בארץ.
"הילדים פה גדלים בשקט, במופנמות, אי אפשר לדעת מתי הם סובלים או שוקעים בדיכאון. ואנחנו, ההורים הישראלים, מכירים את שני סוגי המנטליות. אנחנו מזהים את ההבדל. אמרתי לקצינים: 'תחשבו כאילו אתם שולחים את הילדים שלכם לצבא היפני'. הם הרי יהיו שם אאוטסיידרים, לא יכירו את התרבות, את האוכל, ילכו לאיבוד. ככה זה עבור החיילים הבודדים.
"אני חושב שהמקרה של מיקה השפיע על הצבא. בשנתיים האחרונות הם מגלים יותר רגישות וזהירות לחיילים בודדים, יש יותר מודעות למצוקות הנפשיות שלהם. עדיין הייתי רוצה שתהיה יותר תשומת לב לחיילים מצד המפקדים. למשל, שיידעו שצריך לאפשר להם לצאת מוקדם יותר בסופי שבוע, כי חייל בודד צריך לדאוג לעצמו, אין מי שמחכה לו בבית ומבשל בשבילו או עושה לו כביסה.
"יש גם את עניין הביטוח הרפואי. משפחות רבות מפסיקות את הביטוח של הבן ברגע שהוא משרת בצה"ל, ואז, כשהוא חוזר הביתה לחופשה, צריך שוב לבטח אותו לתקופה הקצרה שבה הוא בארה"ב. הייתי שמח ליצור שיתוף פעולה עם חברת ביטוח ישראלית, שתעזור לנו לפתור את הבעיה הזאת. אני רוצה גם שתהיה מסגרת מסודרת לבני נוער שגרים בארה"ב ועומדים להתגייס. להכין אותם כבר כאן, כי הרי הם לא מקבלים צו ראשון, כמו בארץ. צריך לעשות איתם יותר עבודת הכנה, שיבינו בצורה ברורה לקראת מה הם הולכים.
"יש לי רעיון לצה"ל, של 'אח גדול' לכל חייל בודד מהיום שהוא מתגייס – שגם הוא חייל בודד מאותה מדינה, עם קצת יותר פז"מ. מישהו שיהיה זמין בשבילו, ייפגש איתו, יתקשר כל שישי לראות שהכל בסדר, לשמוע בקול שלו מה שלומו, אולי הוא במצב לא טוב. מישהו שיבוא לטקס ההשבעה אם ההורים לא מגיעים מחו"ל. אולי אפילו יבקר את המשפחה של ה'חניך' שלו כשהוא עצמו מגיע לביקור בארה"ב. הצבא לעולם לא יגיע לכזאת רמה של קירבה עם המשפחה. ובשביל המשפחות זה כל העולם. אני מבטיח לך שהם יזכרו אחד את השני כל החיים".
***
מאיר אבוטבול (52), יליד קריית גת, עבר ללוס אנג'לס אחרי ששירת בגולני. הוא עוסק בגרפיקה ודפוס. בנו נועם (20) התגייס לצה"ל לפני שנתיים ומשרת כטנקיסט. "יותר מאשר רצון להתגייס, נועם ידע מה הוא לא רוצה לעשות: ללכת לקולג'", אומר האב. "הוא רצה הפסקה מהלימודים. אז שלחנו אותו למכינה קדם־צבאית בארץ, שיראה אם זה מתאים לו. אמנם, אנחנו מבקרים בארץ כל שנה, יש לנו משפחה וחברים, ופה הוא היה בצופים ובמסגרת יהודית לבני נוער מטעם בית הכנסת שלנו. אבל גם אחרי המכינה, הוא עדיין התלבט ושאל אותי לדעתי. אמרתי לו: 'לשרת בצבא זו הטעות הכי טובה שתוכל אי פעם לעשות'. הבת שלי, שירה (18), לא הולכת בעקבותיו. היא רוצה להמשיך ללמוד פה".
אתה מאמין שנועם יחזור ללוס אנג'לס?
"בביקור הקודם שלו הוא אמר שכאן זה הבית שלו. שעם החברים שלו כאן הוא לא צריך לחשוב לפני שהוא מתחיל לדבר, כי הוא מכיר את השפה. אני בטוח שהוא יחזור לחיות כאן אחרי הצבא".
ניב, בנו של זיו, אומר שמה שגרם לו להתגייס היה ההיכרות המוקדמת עם ישראל ועם הצבא. "כשאתה גדל בעיר אמריקאית גדולה במצב סוציו־אקונומי טוב, ברירת המחדל אחרי התיכון היא להמשיך לקולג'. אבל כשאתה בן למשפחה ישראלית, אתה מבקר בארץ לאורך כל הילדות, והשירות הצבאי עולה כאופציה עבורך. הייתי רשג"ד בצופים בלוס אנג'לס וגדלתי עם חבר'ה גדולים ממני, שנסעו לארץ להתגייס. אתה רואה תמונות שלהם עם נשק, ואתה מבין שאפשר לעשות משהו שונה ממה שעושים רוב הצעירים כאן, ודרכו גם לתרום לחברה. אם כבר אתה מתגייס, אתה רוצה רק קרבי. אני עברתי טירונות ואימון מתקדם של הנח"ל, אחר כך החזקתי קו בגבול לבנון, ואז יצאתי לקורס מ"כים. לאורך כל השירות הייתי קלע".
השירות היה קשה?
"לפני שהתגייסתי חשבתי שהקשיים שלי יהיו פיזיים, המסעות והתרגילים. אבל בסופו של דבר, אתה מבין שב־90 אחוז מהזמן, הקושי הוא חברתי. אתה נלחם וחי עם עוד 30 גברים בגילך, שאתה לא מכיר. אתה צריך לחשוב כחלק ממחלקה, לדאוג לאח שלך שלצידך. להרבה אמריקנים אין את האופי הזה.
"הדבר הראשון שצריך להבין הוא שאף אחד מאיתנו לא מיוחד. שכשאנחנו מצליחים ומקבלים מחמאה, זה בונוס, לא משהו שמובטח לך. כולנו שווי ערך, ואין סיבה לפתח ציפיות לקבל יחס מועדף. יש חיילים בודדים שחושבים שמגיע להם יותר, זאת טעות שכיחה שנתקלתי בה. מי שחושב שהוא טוב יותר מאחרים רק כי הוא נחת על דעת עצמו בצבא, ראוי שיעמידו אותו במקומו".
הרגשת שייך?
"במכינה הקדם־צבאית שעשיתי בירושלים במשך חודש וחצי היינו שלושה חבר'ה מלוס אנג'לס מתוך קבוצה של 40, והיה לנו את החיבור הכי חזק לארץ. הבנו עברית, התרבות לא היתה זרה לנו. הכרתי שם בחורים מארה"ב, מצרפת, מבריטניה וממקומות אחרים, והיו שם כאלה שלא היה להם שום מושג על ישראל".
ולמרות הכל, חזרת ללוס אנג'לס אחרי השחרור.
"בזמן השירות חשבתי להישאר בארץ, כי שקלתי ללכת לקצונה. אבל בסופו של דבר החלטתי לחזור להורים ולהתחיל לעבוד בנדל"ן".
אתה מתגעגע לישראל?
"אני מתגעגע לחומוס ולשווארמה, אבל בעיקר לאנשים. הכל ישיר, אמיתי ובלי העמדות פנים ומסננות. כשאתה מדבר עם מישהו, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. את זה לא תמצא בשום מקום אחר".
***
על מגש של מאפים ופרוסות אבטיח, האימהות מספרות על מקרים שבהם "מלאכים", כהגדרתן, עזרו לבניהן שבארץ. דניאל דהן קיבל מנציגת שירות של חברת סלולר משלוח של כרטיס SIM עד הבסיס, כדי שיוכל להפעיל את הסמארטפון שלו אחרי שבועיים של נתק מהמשפחה. נועם אבוטבול קיבל עזרה כלכלית ברכישת כרטיס טיסה הביתה, וזכה להתאחד עם משפחתו בליל הסדר, אחרי שלא נפגשו יותר משנה בגלל מגבלות הקורונה. וניב קנון קיבל ריהוט לדירה שבה התגורר בארץ במהלך שירותו – והכל בעקבות פוסט בפייסבוק.
"לפני שנה וחצי ביקרתי בארץ ונפגשתי עם גורמים באכ"א", אומר זיו קנון. "הסברתי להם את החשיבות של חיזוק הקשר עם המשפחות כבר ביום שהחייל הבודד מתגייס. אפילו אין עבורם עלון עם הסבר כללי בשפה שהם מדברים. זה משהו שהורים בישראל לא צריכים, כי הכל קרוב ומוכר, החייל שלהם נמצא במרחק שעתיים־שלוש מהם. המשפחות בחו"ל זקוקות ליותר – להבין לאן בעצם הילדים שלהם הולכים, עם מי אפשר ליצור קשר במקרי חירום. אלה דברים בסיסיים. למשל, היה אפשר לשלוח מסר מעודד למשפחות של החיילים הבודדים לקראת פסח. זה לא נעשה". זיו מציין לטובה במיוחד את ראש רה"ן ת"ש, סגן אלוף לימור מזרחי, ואת רב סרן נטלי חן, האחראית על אגף החיילים הבודדים בצה"ל: "הן שתיהן עושות עבודת קדש. קשובות לכל הבקשות והצרכים שלנו ומוכנות לשמוע מאיתנו בכל יום או שעה. הן גם יזמו הקמת מרכז טלפוני מיוחד לחיילים בודדים, אליו ניתן להתקשר, הורים וחיילים כאחד, 24/7".
בינתיים, החיילים והמשפחות ממשיכים למצוא את זיו בעצמם. "הם מגיעים למספר הטלפון שלי, שולחים הודעה בפייסבוק. הדבר הכי חשוב שאני עושה זה להקשיב להם. רובם מדברים בעברית מעורבבת באנגלית, 'מיי מפקד טולד מי שאני לא יכול ללכת למיוחדת' (חופשה מיוחדת עם המשפחה בחו"ל). אני יוצר קשר עם אשת הקשר שלי בצבא, והיא מטפלת בזה, עד שיש תשובה מספקת.
זיו: "אנחנו 12 חברים בוועד של העמותה, וכולם אנשים עסוקים, אבל אין דבר כזה שאין זמן לדבר. אני שם עבורם. גם בשעון ישראל יהיה תמיד מישהו שזמין עבורם. אנחנו רק רוצים שהם יחזרו בשלום".
