בחברתם של אהובים העולם נראה טוב יותר. יפה יותר. סוער יותר. אחר * הם מצחיקים, מחבקים, מקשיבים ומבינים * בשבילם, אנחנו מוכנים למות מחר * אבל מה קורה לנו כשאנחנו חושבים איפה כדאי להשקיע את האנרגיה שלנו?
פרק מתוך הספר החדש "חושבים טוב"
חברה שלי הדס קוראת לי "יוּדי", אני קוראת לה "בוּרמזי", והטיול שלנו בבורמה הוא הטיול הכי טוב שהיה לי. בין אנשים שהם אחרים, אוהבים-מחבקים ועניים-נדיבים ופשוטים-חכמים כל כך, הדס לימדה אותי לצחוק ולבכות במקביל. על רקע נופים עוצרי נשימה הצלחנו להיות יחד ולבד בו זמנית, וזה היה עוטף אבל גם משחרר. ובדביקות מלוכלכת של מאה אחוז לחות, פיח, הצפות, חשמל שבא והולך ומנגו, היא אימנה אותי להרגיש בנוח עם ובתוך הגוף, על כל פגמיו.
בסופו של המסע, כשכבר הפכנו לחברות נפש של כמה נהגי מונית, דיברנו בורמזית שוטפת (כמעט) והרחנו ממדורה באופן קבוע – הגיע הזמן להיפרד. החבאתי לה במוצ'ילה המאובקת מכתב פרידה קטן, מגולגל כמו מברק מימי הביניים, עם שקית קטנה של שקדים מודבקת בסלוטייפ. האמת, את מה שכתבתי לה שם לא זכרתי, אבל אחרי כמעט 10 שנים, היא הזכירה לי.
כתבתי שזה הטיול הכי טוב בחיים, שזו באמת הייתה מדינה קסומה, אבל לדעתי, מה שהופך טיול לטוב זה 75 אחוז החברה ו-25 אחוז המקום. ובנימה אנליטית פחות – היה לי מדהים, כי את היית שם.
בחברתם של אהובים העולם נראה טוב יותר. יפה יותר. סוער יותר. אחר. הם מצחיקים, מחבקים, מקשיבים ומבינים. בשבילם, אנחנו מוכנים למות מחר. אבל מה קורה לנו כשאנחנו חושבים איפה כדאי להשקיע את האנרגיה שלנו? ברור, יש לבנות קריירה טובה, להרוויח כסף טוב, לצבור מוניטין. זו המנטרה שלנו, ככה בונים חיים טובים. אבל מה אם היינו יכולים לעקוב אחרי חיים שלמים בעודם מתרחשים ולגלות מה באמת גורם לאנשים להיות מאושרים ובריאים? את השאלה הזאת בדיוק הסביר המחקר שהציג פרופ' רוברט ולדינגר מאוניברסיטת הרווארד בהרצאת טד שלו.
הכל יחסים
זה היה אולי המחקר הארוך ביותר בעולם. במשך 75 שנים (!) עקבו חוקרים שונים מהרווארד אחרי 724 גברים. מצד אחד, סטודנטים שהיו בשנת הלימודים השנייה בהרווארד, ומנגד – קבוצת נערים מהשכונות הכי עניות בבוסטון. החל משנת 1938, כל שנה, ליוו אותם החוקרים באדיקות עם בדיקות רפואיות, סקירות מוחיות, שיחות עומק, צפייה בהתנהגות, שאלונים, ובקיצור – "האח הגדול רואה הכול".
עם השנים, כשהתבגרו, נעשו הגברים עורכי דין, עובדי מפעל, רופאים, אלכוהוליסטים, בעלי משפחות, בודדים, מפורסמים, סכיזופרנים, מאושרים ומדוכאים. לבסוף הם גם הפכו לזקנים. חלקם מאושרים וחלקם ממורמרים. ומה למדו החוקרים מתוך ים המידע שאספו? מה הבדיל בין המאושרים שהיו מסופקים מחייהם לבין המרירים והאומללים?
לא עבודה.
לא כסף.
לא כולסטרול "טוב" ולא כולסטרול "רע".
יחסים.
"מערכות יחסים טובות שומרות עלינו מאושרים ובריאים יותר. נקודה", אמר פרופ' ולדינגר. אלו שהיו הכי מרוצים ממערכות היחסים שלהם בגיל 50 היו גם הכי בריאים ומאושרים בגיל 80.
"הפסיכולוגיה החיובית היא המחקר המדעי על מה שהופך את החיים לראויים לחיות", סיפר בריאיון פרופ' כריסטופר פטרסון המנוח, אחד ממייסדי התחום. "לפעמים, כשאני נותן הרצאה, אני אומר לקהל: אם אתם לא רוצים להקשיב לי במשך שעה תקשיבו לי רק חמש שניות, כי אני אגיד לכם על מה הפסיכולוגיה החיובית – אנשים אחרים חשובים. נקודה. סיימתי".
אנשים. חיבוק. אוזן קשבת
בפרק זה נתמקד בבחינת מערכות היחסים בחיינו. אנשים שאנחנו אוהבים הם – לכל הרוחות – פשוט נפלאים! הם מאפשרים לנו לראות ולהיראות, לתמוך ולהיתמך. במערכות יחסים עם אנשים אהובים מחכים לנו כל הדברים הטובים: עונג, משמעות, ביטחון, אהבה, שמחה, סיפוק והכרת תודה. אנחנו רוצים, צריכים ואוהבים אנשים כדי לשחק, לאהוב ולעבוד. כשקשה לנו, הדבר הראשון שאנחנו מחפשים הוא אנשים. חיבוק. אוזן קשבת.
זוגיות לרוב מציעה את היחסים הקרובים והמדוברים ביותר, אבל אנשים טובים מחכים לנו בכל מקום באמצע הדרך – המשפחה (שלא בוחרים), הילדים (חמסה-חמסה), החברים, העמיתים והקהילה. לא חשוב במי תבחרו – טוב יותר ביחד מאשר לבד. כך אנחנו הרבה יותר מאושרים. אנשים קרובים מקנים לנו ביטחון.
סימון שנל, פסיכולוגית מאוניברסיטת קיימברידג', גילתה ש"אין הר גבוה מדי" כשהחברים נמצאים לידנו. היא העמידה את משתתפי הניסוי מול הר ושאלה אותם: "כמה תלולה העלייה?" באופן מאוד חמוד, נבדקים שעמדו עם חבר קרוב העריכו את העלייה כתלולה הרבה פחות לעומת אלו שעמדו לבדם מול ההר. בניסוי נוסף הראתה שנל שמספיק אפילו רק לדמיין את אותו אדם קרוב לצידנו כדי לטעת את התחושה שההר תלול פחות, שהאתגר הזה אפשרי. מי הייתם רוצים שיעמוד לצידכם מול העלייה התלולה?
חולים יותר ומתים יותר
בדידות, לעומת זאת, יכולה להרוג בן אדם. טוב, אולי לא באופן ישיר, אבל הקלישאה הזאת מעוגנת היטב במחקר. אנשים בודדים חולים יותר ומתים יותר. קל להבין את זה כשחושבים על כל הפעמים שבהן לא הלכנו לסרט, להצגה או לטיול כי פשוט לא היה לנו עם מי. הבדידות לא פוגעת בנו רק כשאנחנו לבד. אפשר להרגיש בודדים (וזה כואב הרבה יותר) גם בתוך ים של חברים או בתוך מיטה זוגית.
מערכת יחסים יכולה להיות הדבר הכי טוב שקרה לכם, אבל היא יכולה גם להפוך בקלות לסיוט המבעית ביותר שידעתם. קחו למשל את האנשים שאנחנו פחות מחבבים, וגם הם מצידם לא אוהדים אותנו. זה לא שאנחנו ממש שונאים אותם, אלא אנחנו פשוט לא בטוחים אם הם באמת בעדנו.
חוקרים התעניינו מה חברוּת רחוקה שמעוררת בנו אמביוולנטיות עושה לגוף שלנו. הם חיברו נבדקים למד לחץ דם ונתנו להם להסתובב ולהיפגש עם מעגל החברים שלהם. מתברר שכאשר פגשו הנבדקים את החברים ה"אמביוולנטיים" שלהם, לחץ הדם שלהם זינק, מה שלא קרה אפילו כשהם פגשו אדם זר. לכן, למשל, אנחנו לא שוכחים לברר מי מגיע למסיבה הערב, ובדיוק בגלל זה אומרים שלא עוזבים מקום עבודה אלא מנהל.
אם החיים שטופים בביקורת, קונפליקטים ומתחים בלתי פוסקים, בניצול, ציניות ומרירות, הם כנראה לא יהיו מיטיבים יותר רק כי מישהו שם אותם תחת הכותרת "יחסים". מוטב אישה גרושה ושמחה מאשר אישה נשואה ועצובה. כי למרות הכאב, יש אנשים שמוטב להרחיק מחיינו. לכן, כשנבחן מערכות יחסים, נבדוק עד כמה הן איכותיות ונשאל שלוש שאלות.
1. מי האנשים שלכם?
השאלה הראשונה שכדאי לשאול כדי להעריך את מערכות היחסים היא מי הם האנשים שאיתם אנחנו מבלים את הזמן, והאם אלו אנשים שבאמת היינו רוצים בחיינו? בבית הספר היסודי חילקנו על לוח את מעגל החברים שלנו ל"חברים", "חברים טובים" ו"חברים הכי-הכי טובים". היום אנחנו עדיין יודעים לומר את מי אנחנו אוהבים ומי אלה שאנחנו מחבבים פחות. הבעיה היא שלא תמיד אנחנו זוכרים להצליב את המידע הזה עם הבחירות שלנו בפועל.
2. כמה זמן אתם באמת מבלים יחד?
לרובנו יש כמה אנשים יקרים לנו שאנחנו רואים פעם בשנה, אבל כשאנחנו פוגשים אותם, התחושה היא "ממש כאילו נפגשנו אתמול". אנחנו מתכוונים לומר שאנחנו מרגישים טוב במחיצתם למרות הזמן שעבר, אך בפועל, לא היינו איתם שם כדי להרגיש, להתלבט, לצחוק ולהשתתף, וגם הם לא היו איתנו. קשה לייצר זמן איכות בלי להקדיש לו גם כמות. שאלו את עצמכם – את מי אתם אוהבים מאוד אבל לא פוגשים מספיק כדי שהם באמת יהיו חלק מחייכם?
3. עד כמה אתם קרובים?
כשאתם כבר מבלים את זמנכם היקר עם אנשים טובים, בדקו איפה נמצאות השיחות במרחב שבין "מזג האוויר" ל"שיחת נפש"? היכן הייתם ממקמים את הפגישה בין "משמעותית" ל"הייתה יכולה גם לא להתקיים"? האם אתם מרשים לעצמכם להיחשף ולהראות את מה שבפנים, או שאתם עוטים על עצמכם שריון? באופן אולי מפתיע, דווקא המוכנות שלנו להיות פגיעים וחשופים, בלתי מושלמים שכאלה, היא אחד המנבאים החזקים למערכות יחסים טובות וקרובות.
כשאנחנו מרשים לעצמנו לחשוף את מי שאנחנו באמת ולהיפרד מהתדמית המושלמת, דווקא אז צומח משהו אמיתי ואינטימי. מי הם האנשים שאיתם אתם לגמרי "אתם"? אתגרו את עצמכם להיחשף יותר.
תרגול עצמי: כתיבת מכתב תודה: כתבו לאדם אהוב מכתב תודה מכל הלב. מה הופך אותו לכל כך משמעותי בחייכם? מדוע אתם חשים בני מזל על עצם קיומו? כיצד הוא השפיע עליכם בדרך שהוא בכלל לא מעלה על דעתו?
השיטה של דייב: יש לי אח שקוראים לו דייב (בשבילכם דוד), ומערכות יחסים חשובות לו כל כך עד שהוא לא משאיר אותן ליד המקרה או העומס. הוא מתבונן, מתנסה ומחליט. הוא נזהר מאהבה מרחוק ומפגישות חד-שנתיות בסגנון "אני מרגיש כאילו זה היה רק אתמול", ופוגש את האהובים ביותר פעם בשבוע או בשבועיים. וכן, זה דייט קבוע. הפגישות נערכות ב"אחד על אחד", כי זה אינטימי ומשמעותי יותר. על הנושאים שקשה לדבר, ורובנו מעדיפים לדחות, הוא אוזר אומץ לדבר בכל זאת. אחת לכמה זמן הוא גם יארגן מסיבונת בבית שלו, עם חברים של חברים, כדי להכיר אנשים חדשים. אם יש מישהו שהוא אהב במיוחד, הוא לא יחכה לפגישה המקרית הבאה אלא יעשה, בלשונו, "אקסלרציה ליחסים".
לדייב יש ז'רגון מקצועי עשיר שהמציא לדברים החשובים, למשל "מדיניות הביטולים הליברלית". לפעמים, אתם יודעים, בא לנו לבטל. מכל סיבה. במקום להתנהל ב"לא נעים", המדיניות אומרת: שני הצדדים יכולים לבטל בכיף בלי להתרפס או להמציא תירוצים שקריים, וככה, אם נפגשים, כולם שם כי הם רוצים באמת.
ולסיום – דמיינו מציאות שבה מערכות היחסים שלכם הן המקום הבטוח להיות מי שאתם (במקום הגרסה הערוכה שלכם). דמיינו שאתם מבלים את הזמן היקר שלכם רק עם מי שבאמת שווה את זה, ומסננים החוצה את מי שלא. נכון, יחסים זה עסק מלוכלך. רק ניקיתם וכבר סופת חול. מדובר בהרבה עבודה, אבל זו העבודה הכי מתגמלת שיש. כדי לקחת את מערכות היחסים שלנו בידיים אנחנו צריכים לפנות את השטח מהעשבים השוטים, לשתול עצים טובים ולטפח טוב-טוב עם הרבה מים ושמש. שיצמח שם משהו יפה.
אנשים אחרים הם חשובים. במחיצת האנשים הנכונים אנחנו מרגישים הכי טוב שיש.
