התמונות וההודעות ברשתות החברתיות מציגות תמונה מושלמת שאותה אנחנו לא מצליחים לשחזר * זה הזמן לוותר על המחשבה אצלנו שרק יש ברדק נוראי בבית, מריבות של ילדים והמון משימות לא גמורות – שהסגר הארוך קשה גם כך ולא צריך להוסיף עליו גם אשמה * וגם על העצה הנהדרת של מאיר אריאל
אם חששתם פעם להחמיץ אירועים, הזדמנויות, מידע או חוויות כנראה סבלתם מ-FOMO, כלומר פחד מהחמצה (Fear Of Missing Out). סביר להניח שהרגשתם ככה לא פעם ולא פעמיים, מפני ש-75% מבני 40-20 מספרים שהוא נוכח בחייהם.
התופעה קיבלה את שמה הקליט ב-2013, אבל היא קיימת עוד מהזמנים שבהם גרנו במערות. אבות אבותינו רצו להישאר מעודכנים גם אז, והיתה להם אפילו סיבה הגיונית: להחמיץ את הסקופ על מקור המים שכל השכונה כבר גילתה היה יכול להיות עניין של חיים או מוות.
נחזור לשנת 2020, לפחות לרבע הראשון שלה. הרגשנו את הפחד מהחמצה שוטף את הגוף כשבכל פינה חיכו מסיבות ומסעדות והרצאות ועבודות, ורק אנחנו חששנו להישאר מאחור, בבית, עושים משהו לא מעניין כמו לגלול באפליקציות הרשתות החברתיות ולראות את כל האחרים נהנים. עכשיו, בשלהי 2020, היינו מצפים לנוח סוף סוף מהתחושה המגעילה. העולם עצר – כולם תקועים בבית, אף אחד לא יוצא לשום מקום ואנחנו לא צריכים לטפח את המגניבות שלנו. אפשר לנשום לרווחה וליהנות מהכלום השקט שלנו.
אלא שלא יכולנו בלי השד הקטן הזה, לכן פיתחנו פומו פנימי. הסגר שלח אותנו לעצור, אבל הימים האלה הפכו בין רגע לזמן המושלם לקרוא ספר, לכתוב ספר, לעשות דוקטורט בהרווארד מרחוק, לזכות באליפות השחמט (הזומית כמובן), לבשל עם הילדים, לנפח זכוכית, לנגן במנדולינה או פשוט לבנות לעצמנו טיל שיביא אותנו לירח. אם נשאר לנו קצת זמן פנוי אפשר ללמוד סינית, זו השפה של העתיד.
הפחד מהחמצה חוצץ בינינו לבין החיים שלנו, הוא מונע מאתנו ליהנות ממה שיש. אנחנו עסוקים במבול האפשרויות, בבחירה הטובה ביותר של ניצול הזמן ובקנאה עזה לכל מה שעושים כל השאר. בינתיים, אנחנו לא מבחינים בטעמן של העוגיות (או סלט הירקות) שהכנו, לא נהנים מההצגה המרגשת שהמחיזו הילדים ולא מתפעלים מצבעם הכחול של השמים (אלא אם הוא מצטלם ממש יפה לאינסטוש).
בכל רגע יש משהו טוב יותר שיכולנו לעשות. משהו מרגש יותר, יפה יותר יעיל יותר או מצטלם יותר. באופן פרדוקסלי, הניסיון להספיק לחוות את כל החוויות גורם לכך שלא חווינו אף אחת מהן בצורה מלאה, והאמת היא שקשה לקבל החלטות כשיודעים שהחרטה אורבת מעבר לפינה.
אחת האמרות המיוחסות לפילוסוף הצרפתי שארל לואי מונטסקייה היא: "אם היינו מבקשים להיות מאושרים היה אפשר להשיג זאת בקלות. אבל אנחנו מבקשים להיות מאושרים יותר מאנשים אחרים וזה תמיד קשה, מפני שאנחנו מאמינים שאחרים מאושרים יותר ממה שהם באמת". אם כך, הפחד מהחמצה קיים גם עכשיו. ומהו המקום שבו הוא ניכר במיוחד? במרחב הווירטואלי. היינו שם הרבה לפני הקורונה, אבל עכשיו אנחנו ברשתות החבריות כ-ל ה-ז-מ-ן.
בתחילת השנה, לפני הסגר, הספקנו מדי פעם לפזול לתמונה של עומר שהיה אתנו בתיכון ועכשיו צולל בקריביים, או קראנו אצל נילי מהעבודה הקודמת שהיא מבלה עם הילדים המנומסים שלה בבית האצולה הבריטי. בימי הקורונה החלפנו את מושא הקנאה והיינו מרותקים לאנשים שיוצרים מקרמה, עושים סקוואטים בסלון או מציירים עם הילדים את היצירה הבאה של לאונרדו דה וינצ'י.
אמנם כולנו יודעים לדקלם ש"הרשת היא לא החיים האמיתיים", אבל מחקרים מראים שאנחנו לא מצליחים להימנע מלהשוות את חיינו לחיים של אחרים כפי שהם מוצגים במדיה. אנחנו משווים את התמונה המלאה של החיים שלנו לרגעים הנבחרים של חברינו. כלומר, כשאנחנו מכינים סלט לתפארת אנחנו חווים כל מה שהיה כרוך בכך: הלכנו לסופר (עמדנו במרחק שני מטר), בחרנו את הירקות, חיכינו בתור (עם מסכה), שילמנו, חיטאנו את הידיים באלכוג'ל, הגענו הביתה, שטפנו, חתכנו, קצצנו, נפל לנו קצת על הרצפה. מה רואים אחר כך ברשת? סלט ירקות כפרי בחסות אייל שני, אבל רק את הסלט ולא את החוויה. זו בדיוק הסיבה לכך שעכשיו אנחנו מרגישים שהבידוד של אחרים זוהר יותר.
למאיר אריאל הייתה בימי חייו עצה נהדרת בשבילנו. בהופעותיו סיפר על חיי הקיבוץ, ופירט את עמדתו לגבי פיסות הדשא הפזורות בו: "… אתם גם מכירים את הפתגם 'הדשא של השכן ירוק יותר'. אני הייתי מקפיד על זה שהדשא של השכן שלי תמיד יהיה ירוק יותר", סיפר. "הייתי מצהיב את הדשא שלי, ליתר ביטחון. הייתי מצמיא אותו, וכך הדשא היה נהיה ירקרק ושרוע. הדשא של השכן שלי היה ירוק, מה זה ירוק? שחור! הוא היה משקה אותו, מדשן אותו ועושה לו ציפורניים. כל עשב היה אצלו עומד דום. הייתי יוצא מהבית לעת ערב, מסתכל על הדשא שלי ושל השכן שלי והייתי מבסוט, הדשא של השכן שלי ירוק יותר. אני בסדר. לפחות כלל אחד בחיים אני מחזיק אחד לאחד".
מאיר אריאל מזניח את המדשאה בקיבוץ כדי לוודא שהדשא של השכן יהיה ירוק יותר
אולי בהשראת מאיר אריאל נוכל לאמץ גישה אחרת – ליצור מכמוסת הזמן שלא בחרנו, נקרא לה חופש כפוי, פשוט חופש: לא לקרוא אף ספר, לא לעשות פילאטיס בסלון, לא להקים עסק אינטרנטי חדש, לא ללמד את הילדים שלנו לפתור משוואות דיפרנציאליות ולא להספיק לדבר עם כל החברים בזום.
אפשר להתייחס לתקופה הזאת כאל הפסקה מפומו. להסכים לצחוק עם הילדים, לרדוף אחרי הילדים, לצעוק על הילדים ולהגדיר "הצלחה" במעשים קטנים כמו בישול ארוחת צהריים או פשוט להתקשר לסבתא לאחל חג שמח. להגדיר עבודה מהבית כ"מה שאפשר להספיק מהבית" ופשוט להשקיע רק במה שאנחנו באמת רוצים. מפני שבשביל להבחין אם מדובר בתשוקה אמיתית או בדחף להיות חלק מהכלל חשוב להסתכל פנימה ולא החוצה. לבחון מה מהדברים שאתם עושים הוא באמת מטרה שלכם ולא של אחרים, וכשמוודאים שהיא שלכם לבדוק אם היא הגיונית. הנה שאלות שעוזרות לעשות סדר:
פומו – מי יודע?
1. עד כמה אתם מתעסקים במה אחרים מספיקים בתקופה הזאת?
2. מפריע לכם שאחרים "נהנים" יותר?
3. האם חוסר הנוחות הזה באמת מבקש מכם לבחור פעולות אחרות?
בדקו שזה הזמן הנכון באמת לממש משהו: אם אנחנו עובדים עם הילדים בבית, זה כנראה לא הזמן לצפות מעצמנו ללמוד שפות חדשות. אם אנחנו לבד בדירה כל היום, יהיה נחמד להעסיק את עצמנו אבל לגיטימי שאין לנו את כל המוטיבציה שבעולם לעשות את זה. לא צריך להוסיף לכך גם תחושת אשמה.
ברנה בראון, אחת החוקרות האהובות עלי, ובשביל רוב האנשים: חוקרת פגיעוּת, אמרה: "להיות הבעלים של הסיפור שלנו ולאהוב את עצמנו בתוך התהליך הזה הוא הדבר האמיץ ביותר שנעשה אי פעם". אז בואו נשאיר את הבידוד של השכן ירוק יותר, ונשחרר גם אחרים מהמרדף אחר הפומו הפנימי.
