כמו השאח של איראן, ביבי-מלך-ישראל, הנשיא פרס ז״ל והנשיא ריבלין – מסופר שבתקופה זו של השנה, חודש אלול שהתחדש עלינו לטובה, מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, יוצא לשדות לפגוש את עמו – אותנו – וקשוב עד מאד לכל משאלה ובקשה, תחינה ותענה
מתשעה באב עד ליום הכיפורים, תקופת שבע הפטרות הנחמה – כולן לקוחות מישעיהו. שבע שבתות נפלאות, ארבעים יום של מתן תורה עת משה רבנו היה על הר סיני.
תקופה זו היא תקופה מיוחדת במינה, תקופת הסליחות, התחינות, חשבון הנפש וההתקרבות לאלוהים. בעוד אנו עסוקים בחיי (ובקשיי) היום-יום, ואולי אין דעתנו מתפנה לדברים של מעבר להכרחי והבוער ביותר, הרי שדווקא אלוהים – אליו מופנות בקשותינו בכל עת צרה וצוקה – עושה דבר.
בזמן זה, מדי שנה בשנה, המלך יוצא מהארמון אל העם העובד בשדות. המלך מבין היטב שהוא מנותק מהעם. יש מסביבו את חומות משכנו, את השומרים מבחוץ והשומרים מבפנים, את כל העוזרים והצוות הדואג לכל מחסורו ולמילוי תפקידו כל שעה משעות היום והלילה ואת כל שומרי הסף, הדוברים, היחצ״נים ושאר מלחכי פנכה. והמלך דואג, שכן מלך טוב ומיוחד הוא, לבו עם העם: האם הדברים כפי שאכן מובאים בפניו? האם קל לעם או קשה? האם יש דברים הנסתרים ממנו בשל ריחוקו? הוא תמיד היה אחד מהם, ועתה הוא נפרד, אך איתן הוא בדעתו שאסור שיהיה מנותק.
כך, מדי שנה בשנה בתקופה זו, המלך עוזב את מעונו ויוצא לעם העובד בשדות. עם כל אחד ואחת הוא עוצר לדבר, ואין תענוג גדול מזה עבורו. כשהוא עובר בכפר, ילדי כל הכפר עומדים בשני צידי הדרך מוחאים כפיים, נלהבים, נרעשים, מנסים לקפוץ לעבר המכונית, להושיט יד, לגעת ביד המלך. הילדים הם התקווה והעתיד, ואת הביקור הם יזכרו כל ימי חייהם.
אך מעבר למסלול הרשמי, הוא עוצר ומדבר, ושואל את פלוני על אשתו וילדיו, חמותו ועסקיו. עם אלמונית הוא משוחח כידיד ומכר משכבר הימים, על התקציב המשפחתי, על החלום לצאת לחופשה לכמה ימים, על הקושי לסיים את החודש והבעיות בעבודה. לכל אחת ואחד הוא נותן את מבוקשם, או לפחות נרשמים הדברים, ועד מהרה יהיה מי שיפעל בנידון, יזיז בירוקרטיה שנתקעה בשלה, ירכך לב נושה או ימציא משקיע ושותף מעוניין, יביא מזור ומרפא או הפניה נכונה. כך בענייני הבית, המשפחה, הבריאות והעבודה. אין נסתר, והכל אפשרי. המלך כאן מולנו, פנים אל פנים, וההרגשה כה נפלאה, שלרגע שוכחים אנו את קשיי היום והקיום וזוכרים מה מטרתנו כאן, עד כמה נפלאים החיים ועד כמה אנחנו אוהבים ומעריכים את המלך, שמהלך השנה כולה צפון הוא בארמונו, אך הנה, טרח ובא, במיוחד בשבילנו, ויש לו את כל הזמן בעולם עבורנו, ותשומת לבו מופנת אך ורק אלינו.
האם דבר זה נשמע בלתי אפשרי בעליל? הרב אליהו חזני זוכר את ביקור השאח (מלך אירן) בעירו קארמן. הוא היה ילד, והתיאור לעיל של הילדים בכפר לקוח מאותו ביקור שעשרות שנים אחר כך הוא זוכר ומתאר כאילו היה זה בעצם היום הזה.
יותר קרוב לזמננו, בשבועיים שלושה לפני הבחירות בארץ, כשנתניהו מרגיש שהקרקע עליה הוא עומד כבר אינה יציבה, פתאום הוא נזכר בנתיניו הנאמנים ומזמין הוא אותם אליו לארמון. מגיעים אוהבים ארץ ישראל, אנשי יהודה ושומרון, הרוסים, האנגלו-סקסונים דוברי אנגלית שפת אם שלמרות שחייהם בארץ, הם עדיין דוברים אנגלית קודם לכן, ואפילו נציגי העדה האתיופית ואחרים, והם כולם מתרגשים, נפעמים, וזוכרים רק זאת לטובה.
נתניהו אינו מלך, גם אם רבים מאתנו מרגישים שהארץ נתונה למרותו הבלעדית. טוב שיש לנו נשיא, והן הנוכחי והן קודמו ז״ל ידעו והרגישו את קרבתם לעם. אני זוכר את הנשיא פרס כשהגיע לקונצרט של עידן רייכל והתיישב כמה שורות לפנינו ומשם עלה לבמה. אחד משלנו – הוא אפילו הצטרף לשיר והוא כבר בן תשעה עשורים! אחד הדברים האחרונים שעשה הוא סרטונים קצרים בהם הוא כיכב – נשיא מדינת ישראל המתנהג כאחד האדם, מוחל על כבודו, יוצא ממשכנו ופונה אלינו – אל כל אחת ואחד – ישירות. איזה סרטונים נפלאים, מתנתו של שמעון פרס, הנשיא שאהב לחלום.
גם הנשיא הנוכחי, ראובן ״רובי״ ריבלין, יודע עד כמה חשוב להגיע לעם. מדי שנה כשמשלחת אנשי תקשורת נוצרית מגיעה למשכן הנשיא, הם מתלבשים במיטב מחלצותיהם, מתרגשים כאילו הם ילדים ולא אנשי תקשורת מובילים בארצותיהם, מכינים את הדרכון ומוכנים לעבור את הבדיקה הבטחונית והתשאול, שכן זה הפגש הוא גולת הכותרת של ביקורם בארץ. אלא שכדרך החיים, כל אותם 150 אורחים מושבים מאחורי שורת האח״מים, כך שאין כל סיכוי שהם יוכלו ללחוץ את ידו או להיות בקרבתו של הנשיא.
מה עשה הנשיא (והמשיך שנה אחר שנה)? את שורת האח״מים הוא לא זנח, אך הוא הלך לאחור, לשורה האחורית ביותר, ומשם עשה דרכו קדימה, כשהוא מחייך אל זה, מדבר עם זאת, שומע את פנייתו של זה ומקבל ספר מתנה מזו שהיא כתבה. האורחים כה נרגשים – נשיא מדינת היהודים, הוא הוא ולא אחר, לחץ את ידם, היה מרחק של פחות ממטר מהם, חייך אליהם, והנה אפילו תמונה מקרוב. לכל חייהם יזכרו הם את הרגע הזה, ובשנה הבאה, הם יתרגשו מחדש, ויצפו וייחלו ויקוו, וכך חוזר חלילה. [לא רק הנוצרים, אני קיבלתי מהקולגה שלי תמונה ממוסגרת של הנשיא נשען על כתפי, ועד היום התמונה ניצבת לצד מיטתי.]
כמו השאח של איראן, ביבי-מלך-ישראל, הנשיא פרס ז״ל והנשיא ריבלין, מסופר שבתקופה זו של השנה, חודש אלול שהתחדש עלינו זה עתה לטובה, מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, יוצא לשדות לפגוש את עמו – אותנו – וקשוב הוא עד מאד לכל משאלה ובקשה, תחינה ותענה.
המלך משול לאלוהים, והעובדים בשדה לנו – ילדיו (ונתיניו). בנו בחר מכל העמים, ואיתנו הוא נשאר, כמו אב הדואג לילדיו, גם כשאלו מעוללים תעלולים, מתעקשים ללכת בדרכם ולא בדרכו ולא בדיוק משביעים את רצון הוריהם. עלינו הוא מגן, ולנו הוא דואג. אין ספק שאלוהים רואה ויודע הכל, אך הוא מקפיד על הביקור השנתי, על היציאה לשטח, והנה לקח נוסף עבורנו, לקח שהרמטכ״ל הנוכחי מיישם באופן קבע. חייבים לרדת מהאולימפוס לעם, שכן זה מבטל את הסכנות ומחזק את הקשר בו זמנית.
תקופה נפלאה זו של השנה. הבה ננצל אותה עד תום, וכל שעלינו לעשות הוא לזכור שעכשיו בדיוק אנחנו קרובים ביותר לבורא עולם.
