"חברה שלי באל-איי שלחה אותי אלייך. אני גרה וחיה ליד הוליווד, והחיים שלי גדולים יותר מהרבה סרטים משם. כמו שאת רואה אותי, אני לא spring chicken" * אכן, הוליווד בקליניקה שלי. איפה צופית גרנט כשצריך אותה, הרהרתי לעצמי * מפגשים מהסוג השלישי
אישה יפה נכנסה לחדר ומילאה אותו בנוכחות נשית וניחוח אמריקאי. היא באה לחופשת מולדת. תמיד כשקשה רוצים הביתה, לנמל האם, למקום הבטוח והמוכר, המקום שבו יום אחד פוגשים ברחוב חברים מהגן, מהתיכון, מהצבא, מקורס הכנה ללידה. ואלה הם גלגלי העזר שלנו. שום לוס אנג׳לס לא יכולה למחוק את מהותם של אלה בעמוד השדרה ובשגרת חיינו.
התיישבה וביקשה אספרסו. אצלי תמיד יש חליטת תה צמחים להרגעה, כי החיים כמו שהם מכילים הרבה קפאין כבר מלכתחילה.
טוב, אמרה. חברה שלי באל-איי שלחה אותי אלייך ואמרה בשפתך שאת פורמת סיפורי חיים ושוזרת מערכות הגנה חדשות. ואני צריכה גם וגם. אז ככה. אני גרה וחיה ליד הוליווד, והחיים שלי גדולים יותר מהרבה סרטים משם. כמו שאת רואה אותי, אני לא spring chicken, אני אישה יפה ומרשימה.
צודקת , חשבתי לעצמי.
לפני הרבה שנים עבדתי כפקידת קבלה בהילטון תל אביב, ושם פגשתי בחור אמריקאי. התאהבנו. לדבריו, הוא נשלח לארץ להקים מפעל עד תפעולו המלא. הוא היה גרוש פלוס שלושה. הילדים גרים עם אימם באל-אֵיי. הימים היו טובים והלילות מצוינים. נסענו, בילינו, אכלנו, שתינו, אהבנו. אני לא שאלתי והוא לא הסביר. אבל את יודעת, האל מזמן לנו תשובות כשאנו לא יודעים לשאול. נודע לי כי הוא השמיט פרט קטן מחייו: הוא נשוי ויחזור בתוך זמן קצר למשפחתו. כמו כירורגית מדופלמת חתכתי את הקשר. התפטרתי מעבודתי וירדתי לאילת. רציתי לברוח רחוק. זה היה הרחוק שלי. גם שם עבדתי במלון.
יום אחד הרמתי את ראשי, והוא עמד מולי, התחנן וביקש "פגישה חצי פגישה מבט חטוף ודי". סירבתי. נלחמתי על שפיותי וידעתי כי טוב לא יצא מזה . אבל אחיזה גסה ומכאיבה וריח אלכוהול מתוק העירו אותי באותו הלילה. הוא אחז בי כמו במלקחיים. דרש -לא ביקש – שאהיה שלו, כי חייו אינם חיים בלעדיי. נאבקתי בו, אבל האלכוהול – כך למדתי – נותן כוחות ותכונות לא אנושיות. הרבה אני לא זוכרת, אבל יודעת שהיה שם אונס.
למחרת ועוד שבעה ימים אחר כך לא יצאתי מהמיטה. הייתי כולי כואבת. כל הזמן התרחצתי, כאילו רציתי לשטוף מעליי את נוכחותו, את ריחו ואת קולו ובעיקר את הזיכרון הצרוב בגופי ובנשמתי.
הימים, השמש, האוויר והגלים החזירו אותי לאט לחיים. עד שהבנתי שאני נושאת ברחמי את הילד של הגבר שאנס אותי. ללידה הלכתי עם חברתי הטובה, הכספת השומרת את כל סודותיי. תכננתי למסור את מה שייוולד. אבל הבכי המתוק, הפנים הרטובים, האדומים ומקומטים, והעיניים שהביטו בעייני בלי לראות השאירו את בתי צמודה אליי, לגופי, לנשמתי ולחיי.
היום היא בת עשרים וארבע, ולכן אני כאן.
שנים הייתי מביטה בה, ותמונות מאותו הלילה במלון היו קופצות לנגד עייני. אמרו שיש לי פוסט-טראומה. אני אוהבת אותה עד כלות. הבטחתי לעצמי לעשות הפרדה בינה לבין תורם הזרע. לא לתת לה לשלם מחיר על חטא שלא חטאה על משקל "אבות אכלו בוסר ושיני בנות תקהיינה". אני אוהבת אותה, אבל ברגעי משבר היא מחוברת אצלי לכוחניות, לרוע, לשתייה ולהתעללות. היא פרי של אונס, לא ילדת אהבה. ברגעי ריב, כשהיא מעצבנת אותי, אני לוחשת ביני לבין עצמי: דומה לאבא שלה. לשאלותיה מילדות – איפה אבא שלי – אני עונה לה שהיא כמו מיליונים אחרים נוצרה מתרומת זרע.
לאחרונה הביאה את החבר הרציני שלה הביתה לארוחת ערב. בצחוק סיפרה לי שכולם מסתכלים עליהם, רואים את הדמיון ביניהם ואומרים בצחוק: איך אח ואחות יוצאים יחד לבר לדייט? והוסיפה שהם מתכננים את עתידם יחד ומתכננים חתונת חוף כמנהג המקום . היא הייתה במטבח ובישלה ארוחה איטלקית לכולנו כאשר אני פתחתי לו את הדלת.
בום. הזמן עצר מלכת. החזקתי במשקוף. הרגשתי שהאוויר אוזל מגופי. ערבבתי זמנים. לא הבנתי מה הגבר ההוא, מאז ומשם, עושה בפתח ביתי. נשמתי עמוק עמוק, חייכתי, ליוויתי אותו למטבח והשארתי אותם לבד. רק לקראת סוף הערב ובמסגרת פטפוטי הסרק וחקירותיי הסמויות הבנתי שהגבר הצעיר המאוהב בבתי – מאוהב באחותו.
שקט נפל על החדר. היא לא המשיכה. רק שאלה: מה אני עושה איתה, איתו, איתנו?
אכן, הוליווד בקליניקה שלי. איפה צופית גרנט כשצריך אותה, הרהרתי לעצמי.
השבתי: את האמת תגידי לה. עד קצה יכולת הספיגה שלה לטלטלות החיים. תצטרכי להרגיש את הרזולוציות הרצויות. ספרי לה כי לאורך השנים שמרת את נפשה מפני הידיעה שאביה חי ובועט והוא בעל משפחה עם כל המשתמע מזה. את הפן האישי שלך באותו לילה תשמרי לעצמך. את יודעת, לכל אדם יש סודות בכל מיני מינונים, ולעיתים שמירתם מאפשרת להמשיך הלאה.
לפתע היא פרצה בצחוק פרוע: את קולטת? חבר שלה, בעלה לעתיד, הוא אחיה. אבא שלה הוא החם שלה. החיים כמטריצה.
כן, אמרתי. והוספתי: היכולת שלך לספר לה את שורשיה תעזור לה לעשות את הבחירה.
עברו ימים. דיברנו בסקייפ. היא סיפרה לי שהילדה מסרבת להיפרד מאהובה, מאחיה, ובחרה שלא לספר לו/ היא מתעתדת להיות פונדקאית לתשלובת של אהובה עם תרומת ביצית של אישה אחרת, וכל זאת לאחר שקשרה קשר עם גניקולוג כדי להוציא לפועל את תוכניתה בלי שום הסבר. ואני חשבתי: העברה בידורית של סודות במשפחה, דור שני לסודות במשפחה.
באחת משיחותינו השבועיות בסקייפ מנתה לי את משתתפי החופה: היא שיודעת, הוא שיודע ( ואשתו לא יודעת) / הבת שיודעת / החתן שלא יודע.
עוד הרבה אתגרים מחכים לכן, בנות, אמרתי. את תהיי שותפה בסבתאות לו ולאשתו. וכמה זמן תוכל בתך להסתובב עם הידיעה הזאת על אביה שהוא חמה? כמה זמן תוכל בתך להסתובב עם הידיעה על הבחירה שלה בקשר להיריון? כמה זמן תוכל בתך להסתובב עם הידיעה על קשר הדם שלה עם בעלה? ועוד ועוד.
בסיום השיחה חשבתי לעצמי על התיאוריה שבניתי לעצמי לאורך שנים של התבוננות בחיי אנשים ותשאול לגבי רגע היוולדם ומה ידוע להם על תקופת היווצרם. התיאוריה שלי אומרת שהאדם חי את חייו כמדגם מייצג של רגע התהוותו והיווצרו וגם כמדגם מייצג של רגע גיחתו לעולם. ומה מנבאת על הרך הנולד לידת מלקחיים? לידת עכוז? לידת קיסרי? ואיזה חיים מחכים לאדם שהוא תוצר של כוחניות ואונס – מה מחכה לו ? התשובה בגוף השאלה עם דגש על המילה גוף.
בפגישתנו השבועית האחרונה בסקייפ פתחה בצחוק ואמרה לי: גנים זה דבר גורלי. קשה לבת שלי בעומס שנפל עליה. הם עולים לארץ ומשתקעים ב… את יודעת איפה?
בטח, עניתי, באילת. וצדקתי.
