סידרה חדשה ומדוברת בנטפליקס מערבבת אותנו עם הביאה השנייה בנצרות והבלאגן בעולם המוסלמי * שווה צפייה, עם כל ההסתיגויות
רוצים סדרה מעוררת סערה? שידברו עליכם ברשתות החברתיות? קבלו מתכון מנצח: ערבבו קצת סכסוך ישראלי-פלסטיני, פזרו קצת טענות על אלימות של צה"ל נגד פליטים חסרי ישע, והכניסו לתנור. בתוך שלוש עד ארבע דקות תקבלו מוצר מנצח. זה מה שקורה אחרי צפייה בשני הפרקים הראשונים של הסדרה החדשה של נטפליקס "Messiah". זהירות, ספוילרים.
הדרמה, בכיכובם של מישל מונאהן ("בלש אמיתי"), מהדי דהבי ("איש מבוקש מאוד") וג'ון אורטיז ("אופטימיות היא שם המשחק"), מתארת מה קורה כאשר נראה כי איש מסתורי במזרח התיכון מחולל ניסים. הוא מפציע בסוריה ונדמה שמצליח לרתום את איתני הטבע כדי להדוף את כוחות דעא"ש הצובאים על דמשק ופוגעים באוכלוסיה החפה מפשע. אף אחד לא יודע מי הוא ומהיכן הגיע, ואף שפה ושם נזרקים רמזים באשר למקורותיו, כולל נקודה יהודית, הוא פשוט מכונה "אל-מסיח" – המשיח. כמתבקש, מיד מתעורר ויכוח בין מאמינים שהולכים אחריו לבין רשויות חוק למיניהן – בכללן ה-CIA, ה-FBI, השב"כ, הצבא הישראלי וכיו"ב – החוששות כי מדובר בראש כת, נוכל או במישהו שבונה לעצמו צבא של יותר מסתם מאמינים.
מנקודת הפתיחה הזו בוראת הסדרה מעשייה מעניינת. מוטיב הגאולה הוא עניין שקיים כמעט בכל דת – הביאה השנייה בנצרות, "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח" ביהדות וכן הלאה. המחשבה שמאחורי מיטיבה לדמיין עד כמה יהיה קשה לבני אדם להתמודד עם דבר כזה כאשר יקרה. נוכחת ככל שתהיה האמונה הזו, התרחיש האמיתי לא באמת נתפס.
כדי למתוח את הקו בין הנבואות הקדומות לבין המציאות הגיאו-פוליטית המסובכת של ימינו, הסדרה מנוקדת במחוות תנ"כיות. כמו משה רבנו, אל-מסיח מוביל את מאמיניו במדבר אל הארץ המובטחת, במקרה שלו גבולה הצפוני של ישראל, וכמו בני ישראל גם הם מתאוננים בפניו על היעדר מזון ומים. כמו משה הוא גם עולה על הר, או גבעה במקרה הזה, כדי לקבל את דבר האל. כמו ישו הוא מרפא בידיו פצעים של חולים. כמו מוחמד הוא קורא להפסיק את שפיכות הדמים בין המאמינים. אחד מאנשיו שמוצא את עצמו אבוד במדבר נעזר בעמוד ענן קטן – שהוא בעצם עמוד אבק – כדי להגיע אל מחוז חפצו. בהתאם לימינו הוויראליים, רוב הדברים האלה ואחרים מתרחשים מול מצלמות של סמארטפונים ומיד יוצרים תהודה ברחבי כל העולם, מה שהופך את אל-מסיח, על אף שנראה כי כוונותיו טהורות ואכן מונחות מן האל, לפתיל בחבית חומר נפץ.
גם אם לאוזנינו הישראליות העברית והערבית של כוכב הסדרה מישל מונהאן נשמעות רצוצות להפליא, וגם אם דמותו של סוכן השב"כ אבירם דהן (תומר סיסלי הישראלי-צרפתי) היא קריקטורה מפחידה על הבריון הישראלי האלים בשירותי הביטחון, רוב הזמן "Messiah" עשויה טוב. בישראל שמוצגת בה מדברים בעברית (כולל שלל שחקנים מקומיים, בהם רונה לי שמעון, שכבר מוכרת לצופי "פאודה" בנטפליקס, וגם אורי פפר, מכרם חורי, דביר בנדק ואחרים), בסוריה מדברים ערבית וכך הלאה, מה שתורם לנופך האמין החיוני בסיפור פנטסטי כמו שהיא מגוללת. את הסיפורים האישיים של הדמויות היא מנצלת לטובת המפגשים שלהן עם אל-מסיח בחדר החקירות – הם לא יודעים עליו כמעט דבר, אבל הוא מכיר את קורותיהן באופן שמעורר בהן תהיות.
בפרק השני, אותו משיח מסתורי מגיע למסגד כיפת הסלע בירושלים. מכיוון שהוא נמלט מהשב"כ בדרך מסתורית, מזהים אותו לוחמי מג"ב שנמצאים במקום ומסתערים לעברו בעודו נושא מסר של שלום ואחדות. ירייה נשמעת, ילד נופל פצוע והנוכחים מתחילים לצעוק לעבר הלוחמים "לכו לכאן" ו"זו המדינה שלנו". אומנם, נרמז שלא היו אלו החיילים שירו בילד אלא מעין מעשה אלוהי, אך הנזק לישראל כבר נעשה. אינתיפאדה חדשה פרצה, אנחנו אשמים.
האם היוצרים מונעים משנאת ישראל? התשובה בעיקרה שלילית. הם חוטאים בצורה הרבה יותר בנאלית – ברצון להרוויח עוד קצת עניין ציבורי באמצעות שימוש בקונפליקטים אזוריים. הבעיה, לדעת מבקרי הסידרה, היא שהצופים אינם כה מתוחכמים. שימוש בסוגיות נפיצות כדוגמת הסכסוך הישראלי-פלסטיני או זכות הכנסת פליטים מהמלחמה בסוריה לישראל הינם דרך נפלאה לייצר עניין, אבל הצופים מקבלים גרסה רדודה של המציאות.
וללא קשר לנרטיב כזה או אחר, היוצרים חטאו חטא נוסף – בפשטנות. הסדרה מתהדרת כאמור בשחקנים ישראלים ותמוה שאלו לא העירו את תשומת ליבו של הבמאי לטעויות בסיסיות במיוחד בתסריט. גבול ישראל-סוריה מוצג, לטובת תדמית "משה רבינו" של אותו משיח מסתורי, כאמצעו של מדבר צחיח. הבעיה היא שגבול זה נמצא באזור הירוק ביותר של מדינת ישראל – רמת הגולן.
גם האבטחה של הגבול שמוגדר כבר שנים כמסוכן והנפיץ ביותר מבין גבולות ישראל הוא ביזארי לגמרי בסדרה – מתברר שכל אדם יכול לגשת לגבול ולעבור אותו, באמצעות מעבר של גדר תיל פשוטה. אולי כדאי לעדכן את האיראנים, שידעו…
