בגיל 40 מסכם רועי קריוק קריירה הוליוודית עשירה ונגינה על במה עם אמנים אמריקאים פופולריים כמו גם חיבור מפתיע עם דודו אהרון * ראיון חושפני על החיים אחרי שלב הסקס, סמים ורוקנ'רול
את הגיטריסט והמוזיקאי רועי קריוק אתם ודאי מזהים מהופעות רבות בהן ליווה זמרים ישראלים שהגיעו להופיע בלוס אנג׳לס. הוא והחשמלית שלו ניגנו עם ארקדי דוכין, יהורם גאון, דודו אהרון ואפילו דודו פישר. נכון, קצת קשה לדמיין את הרוקיסט השרירן עם הקעקועים על במה מנגן את ״בשדה ליד השוקת״, אחרי שברזומה שלו הופעות עם כוכבים כמו טוני ברקסטון, בייב פייס, ריטה אורה, פאולה עבדול ואפילו הבק סטרייט בוייס. אבל רוע, עם הרגלים על הקרקע, מספר לי כמה אוהב את ההופעות עם האמנים הישראלים.
אנחנו נפגשים בבית קפה במדרחוב של סנטה מוניקה. שעת בוקר מוקדמת, רועי לבוש בבגדי ספורט אופנתיים של נייקי (המסתירים את שלל הקעקועים על גופו), זה עתה חזר מאימון כושר שהתחיל בחמש וחצי בבוקר.. הכי לא רוק סטאר סטייל.
רועי, (40), נולד ברמת אביב, למד בתיכון אליאנס. בהמשך ויצו צרפת, אך לא ממש מצא עצמו במסגרות החינוכיות הללו והחליף תכופות בתי ספר. הוריו, הוא נזכר, תמכו בו ונתנו לו חופש יצירתי שהוביל אותו להסתובב בין מגמות מוזיקה של התיכונים השונים ולנגן.
בגיל 16 שכל את אביו משה ז״ל: רועי: ״הופעתי עם להקת ׳אטרף׳ בקמלוט בתל אביב. כיוון שלאבא שלי היו חנויות אלקטרוניקה בארץ והוא היה יבואן קיבלתי פלאפון בגיל צעיר מאוד. אני זוכר שירדתי מהבמה ואמא שלי התקשרה ואמרה לי שאבא עבר התקף לב, נסענו מיד לבית חולים ושם הכל נגמר".
מאז החליט להתמסר למוזיקה בצורה טוטאלית: ״היינו קבוצה של מוזיקאים צעירים, התחברנו וכל היום היינו מנגנים, לא עושים שוב דבר חוץ מזה". בגיל 18 כבר ניגן בפסטיבל הג׳אז באילת. בתום ההופעה ניגשנו אליו מבית הספר הגבוה למוזיקה ׳רימון׳ והציעו לו הצטרף. רועי היה חלק ממחזור מפורסם שהוציא כוכבים כמו קרן פלס, מירי מסיקה, איה כורם ואיתי פרל. בשנה השלישית ללימודים החליט לעזוב ולנגן בהופעות ברחבי הארץ. במקביל הוא קיבל מילגה ללימודים בברקלי, בית הספר היוקרתי למוזיקה בבוסטון, מה שהביא אותו בפעם הראשונה לארצות הברית.
איך החלפת את בוסטון הקרה בלוס אנג׳לס?
״זה לא משהו שתכננתי. חשבתי לחזור לישראל אחרי שאסיים את הלימודים בבוסטון. אבל היה איזה בחור ישראלי שהכרתי עוד מהארץ, דני וויצפלד, הגיטריסיט של ׳בוטן מתוק בקרקס׳. הוא חי באל-איי וניגן עם קלי קלרקסון בדיוק כשהיא התפרסמה אחרי שזכתה ב׳אמריקן איידול הראשון. יום אחד דני התקשר אליי אחרי שלא דיברנו שנים, זה היה לפני פסח. הוא אמר שהוא מגיע להופיע עם קלי בבוסטון ואין לו איפה לעשות את ליל הסדר. אמרתי לו – מה את משוגע, בוא תעשה אצלי. בהמשך הוא הזמין אותי להופעה של קלי, הייתי בשורה רביעית בהופעה בארינה הענקי עם קהל של עשרות אלפים, וחשבתי לעצמי; מה עכשיו אני אחזור הבייתה. תנו לי לנסוע לאל-איי ולהיות רוק סטאר״.
״נחתתי באל-איי עם ויזת אמן, ומצחיק, אבל העבודה הראשונה שקיבלתי כאן הייתה סיבוב הופעות ארוך עם זמרת פולניה. טסנו לוורשה והייתי שם כמעט שנה. זו הייתה חוויה מיוחדת כי הופענו באיצטדיונים גדולים עם המון קהל. יום אחד קיבלתי טלפון וביקשו ממני להחליף את הגיטריסט של Back street boys. הסכמתי מייד וחזרתי לאל-איי. אני זוכר שכבר במטוס התחלתי להקשיב לחומרים שלהם. ואז היה לי עוד שבוע להתכונן ומשם יצאתי איתם לסיבוב. זה היה מדהים להופיע באצטדיון ענק של 100 אלף איש, אתה לא מאמין שאתה באמת שם״.
ומכאן זה היה כדור שלג שהתגלגל ?
״כן פתאום הכל נפתח, הכרתי את טוני ברקסטון ובייבי פייס. הגיטריסט של טוני היה חולה ואני החלפתי אותו. למדתי את כל החומרים שלה. עשינו את הסיבוב הראשון ונשארתי לעבוד איתה 6 שנים. היא זו שחתמה לי על הגרין קארד. הייתי איתה בכל ארצות הברית, אוסטרליה, אסיה ואירופה. מכאן הדלת כבר פתוחה והתחלתי לנגן עם אמנים כמו: ריטה אורה, פאולה עבדול, קישה קול וכאלה״.
מה עובר בראש של בחור ישראלי שמנגן עם טוני ברקסטון?
״בפעם הראשונה שניגנתי את Un break my heart עמדתי על הבמה וחשבתי לעצמי – וואיי, זה אני מנגן את הסולו גיטרה הזה שתמיד שמענו ברדיו. לא נתפס. אבל אני מאוד גאה בהיותי ישראלי. תמיד יש לי דגל ישראל על הגיטרות. אני אף פעם לא אגיד שאני ממקום אחר גם כשלפעמים הישראליות מכניסה אותך לכל מיני פינות לא נעימות. לא יכולתי, למשל להצטרף להופעה של טוני בלבנון או בדובאי. אני והפסנתרן שלה דייוי נתן שנינו היינו הישראלים היחידים בלהקה וגם הלבנים היחידים".
ואם כבר מדברים על ׳ישראליות׳: לא מזמן חזרת ממיאמי שם הופעת עם דודו אהרון.
״כן, וזה היה כיף לא נורמאלי. אני מודה שבאתי עם כל כך הרבה סטיגמות אבל זה בגלל שלא הבנתי את הסטייל ולא הכרתי את החומרים שלו. הייתי בטוח שאני מגיע וזה הולך להיות נורא. אבל דודו היה מצויין ובכלל הוא בנאדם מקסים. אין לו דיסטנס עם הנגנים. הוא יצא מהחדר ומייד פגש וחיבק את כולם .זה היה מוזר לראות את החום והפתיחות הזו. דודו באמת סופר-סטאר בז׳אנר שלו. גם הבנתי שהוא מוזיקאי לכל דבר, הוא באמת יודע מוזיקה.
"אהבתי לגלות שהוא גם לוקח דברים מלהקות כמו ׳קולד פליי׳. הוא פורץ מהז׳אנר שלו ומחפש דברים חדשים. היה לי באמת שבוע מדהים במיאמי איתו והלהקה ואני מחכה להופעה הבאה שלנו".
אתה אוהב את סגנון החיים הזה? לרוץ מהופעה להופעה ברחבי ארצות הברית, לא פשוט. בעיקר כשמתבגרים.
״זה איפשר לי לחיות מעולה, אבל היום הורדתי את כמות ההופעות. אני בעיקר עושה הקלטות בסטודיו. בשנות העשרים של חיי זה היה הופעות, סמים, בחורות אבל היום אני כבר ממש לא שם. לקחתי צעד אחורה וטוב לי להיות הרבה בבית. אני רווק ובתקופה הזו של החיים אני מכוון לזוגיות ארוכה ולהקמת משפחה.
למזלי אני מכיר הרבה אנשים ויש לי חברים בעולם המוזיקה. היום אני שותף יחד עם יוסי שקד שהיה הבעלים של ׳אולפני ברדו׳ (אחד האולפנים החשובים בישראל, א.מ.) בחברה שעושה רשיונות לשימוש במוזיקה. יש לנו ספריה עם מוזיקה של אלפי מלחינים ואנחנו עובדים המון עם תעשיית הסרטים".
מכל ההופעות שהיו לך – רגע אחד מרגש.
״קשה לבחור רגע אחד. תשמע, ראיתי ועשיתי דברים שלא חלמתי עליהם. הייתי על הבמות הכי גדולות. אחד הרגעים המרגשים היו כשחיממנו את סלין דיון בכמה הופעות בפארקים ענקיים בפולין, ואז חזר אלי כל הרקע ההיסטורי של המשפחה שלי שחצי ממנה הם ניצולי שואה. גדלתי על סיפורים מהשואה והנה אני, בחור ישראלי שכל הצד של אמא שלו נרצח בפולין, עומד מנגן כאן מוזיקה בפני עשרות אלפיים. זה מרגיש כמו – תראו, זיינתי את כולכם, חזרתי ואני כאן!"
מהיכן הגיע האהבה שלך לספורט ולריצה?
״הייתי ילד שמן אבל לא דחוי חברתית. מעולם לא הציקו לי או התעללו בי. להפך, הייתי מקובל והיו לי תמיד מלא חברים וגם חברות שנראות מעולה. אני חושב שזה היה בגלל שהייתי מוזיקאי וניגנתי על גיטרה.
"כשהגעתי לארצות הברית ב-2002 שקלתי 140 קילו. כסטודנט היה לי מלא זמן פנוי והתחלתי ללכת עם חבר לשחות ב -YMCA. היינו גם מתאמנים שם ולאט לאט החלפתי את ההתמכרות שלי לאוכל בהתמכרות לריצה והמשקל פשוט ירד.
בביקור הראשון שלי בישראל אחרי חצי שנה כבר ירדתי 30 קילו ואנשים לא זיהו אותי.
"היום אני שוקל פחות מ- 70 קילו, הורדתי משקל של עוד בן אדם. ריצה וכושר הפכו לחלק חשוב ומרכזי בחיים שלי. אני מתאמן המון בחדר כושר, רץ כל יום בסך הכל משהו כמו 150 ק״מ בשבוע ועושה שלושה מרתונים בשנה".
איך הספורט משתלב עם אורח חיים של מוזיקאי?
אני לא חיי כמו פעם; לא עושה סמים ולא שותה אלכוהול. הולך לישון מוקדם וקם בארבע וחצי בבוקר להתאמן. בארבע השנים האחרונות עברתי לדיאטת קיטו. ( דיאטה שמתבססת בעיקר על שומן, חלבונים ומעט מאוד פחמימות). אני אוכל ערימות של שומן, בשבילי ארוחת צהרים זו חבילה של בייקון ועם השמן שנשאר ממנו אני מטגן פטריות או כרוב ניצנים".
שלוש פעמים בשבוע עושה רועי את הדרך ממקום מגוריו בסטודיו סיטי למגרש הריצה הסמוך לסנטה מוניקה קולג׳, שם הוא עורך אימוני ריצה קבוצתיים ואישיים עם Blue Benadum, מאמן הריצה של Nike באזור החוף המערבי. המאמן הותיק השתתף ביותר מ- 60 מרתונים במהלך חייו ונחשב לגור של עולם הריצה בעיר המלאכים.
בלו: ״בהתחלה לא ידעתי מה היכולות של רועי, זרקתי אותו לאקווריום עם כולם ורציתי לראות איך הוא יתפקד. לחלק מהאנשים דבר כזה יכול היה לפגוע באגו אבל לרועי זה לא הפריע. הוא בא לעבוד קשה ולהשתפר".
רועי איך הפכת לפריק של ריצה ומרתונים?
״פעם ממש שנאתי לרוץ. הסיבה שהתחלתי עם זה הייתה שהפסדתי בהתערבות. אז הייתי חייב להירשם לאל-איי מרתון. היה לי מאמן מישראל שאימן אותי און ליין ונתן לי עצות זה עבד טוב. בהמשך חיפשתי את האספקט של הקבוצה והחברה בריצה ונמאס לי לרוץ לבד כל הזמן ובנוסף רציתי לשפר את הטכניקה שלי. חיפשתי מאמן ומצאתי את האינסטגרם של בלו. שם, הוא מסביר על ריצה נכונה בצורה מפורטת ועל איך הגוף שלנו עובד. בלו לימד אותי את הבסיס לריצה נכונה ומשם רק התקדמתי.
"זה לא קל להתעורר בארבע וחצי בבוקר ולהתחיל לרוץ אבל כשזה חשוב לך מספיק אתה עושה זה. כולם פה בקבוצה הם רצים מעולים, הם ממש ׳עפים׳ פה. אבל ממש כמו במוזיקה אני תמיד מקיף את עצמי באנשים יותר טובים ממני כדי שאוכל ללמוד ולהשתפר".
איזה עצה תיתן לנגנים צעירים שמגיעים מישראל ורוצים להצליח באל איי?
״להיות צנועים. לזכור שלמרות שנראה להם שהם יודעים הכל הם ממש לא. זה עניין כזה בארץ שכולם אומרים לך 'וואיי, אתה הכי טוב' ואז אנשים מגיעים לכאן עם אובר בטחון עצמי והמון אגו. חשוב תמיד לדעת את המקום שלך ולהיות צנוע ופשוט לעשות את העבודה שלך. לרוב המקומות שהגעתי התחלתי בתור מחליף ומשם גדלתי.
"אני בן 40 וכבר חוויתי המון, יותר מאנשים אחרים בגילי. לא בגלל שאני יותר טוב; יש אנשים שמנגנים הרבה יותר טוב ממני. אני חושב שזה היה שילוב של מזל, יכולות חברתיות וגם תמיד זכרתי שאני לא הדבר הכי חשוב בעולם. התפקיד של נגן הגיטרה הוא לשרת את המטרה שהיא ההופעה".
לפרטים ויצירת קשר:
