"הסוד הכי גדול בלוס אנג'לס: לעולם לא לעזוב אותה ולהתמיד עד הסוף"

היא מתגוררת בהוליווד הילס, אמא מסורה לשני ילדים ועסוקה בהפקות, בימוי וכתיבה לתעשיית הסרטים העצמאית בעיר * לקרן הנטמן יש כמה עצות לקולנוענים ישראלים שמנסים לפרוץ כאן: "אתם צריכים לרדת מהעץ ולהתחיל מלמטה, לשים את האגו בצד כי האגו שלכם לא יעבוד בעיר הזאת"

הוליווד שופעת ישראלים בעלי כישרונות מדהימים בתחום הקולנוע ובעלי תפקידים מאחורי המצלמה ומלפניה. אנחנו מאירים זרקור, חדשות לבקרים, על ישראלי או ישראלית שבולטים בעשייה ושמם יצא לפניהם. כזאת היא קרן הנטמן מפיקה בימאית תסריטאית ומלהקת, הכל תחת ראש אחד בלונדיני עם חיוך ענק. נפגשנו בבית קפה הומה באנשי קולנוע במערב הוליווד, וישר פצחתי בשאלות.                   

מה עשית בארץ לפני שעשית עליה לאל-איי?

קרן: "בצבא הייתי מש"קית נפגעים בחיל רפואה, ואחרי השירות בתחילה עבדתי בתיאטרון ואחר כך עברתי לטלוויזיה וקולנוע. הפקתי בתחילה שעשעון טריוויה ,היה כיף גדול ומרגש, זה היה כזה 9-5 ג'וב די שגרתי ויציב.        

 מאיפה את בארץ?

קרן: "אני בעצם מאלף מקומות בארץ, כי עברנו הרבה בתים, בסוף גרתי בגני יהודה, שהתאחדה עם סביון יחד עם ההורים שלי. את הילדות עברתי ברמת אילן וגם גרנו בקוסטה ריקה, אחר כך למדתי בעירוני א' בתל אביב (מאחורי הסינמטק) שזה בית ספר לאומניות, מתחרה של תלמה ילין. אז עוד חלמתי להיות שחקנית אבל המורה שלי אמר לי שזה לא מתאים לי כי אני משתמשת יותר מדי בשכל שלי… .ופחות ברגש. קאת צריכה להיות בימאית'. הוא התכוון לאמר, שאני לא שחקנית טובה. הוא צדק מאוד. פגשתי אותו בארץ לא מזמן והוא אמר לי שהיום הוא לא היה מעז להגיד למישהי בת 18 דברים כאלו נחרצים. לי זה באמת עזר, היה לי סבבה בתיאטרון ("עבדתי עם רינה ירושלמי כעוזרת במאי, עד שהיא גילתה שלבן הזוג שלי יש מחלת הנשיקה והיא פיטרה אותי, זה היה חתיכת בום לפרצוף כי היא הייתה אישה שהערצתי שנים, אחר כך שהתברר שבאמת אין לי נוגדנים למחלה ,היא ביקשה ממני לחזור אבל לא הסכמתי") ואחר כך בטלוויזיה הרגשתי אחלה והרווחתי טוב והייתי מוערכת, כי הבנתי שמתאים לי יותר להיות מאחורי הקלעים. תכנית הטריוויה התבררה לי אחרי כמה זמן שזה לא באמת מה שרציתי. רציתי לספר סיפורים רציתי להביע את עצמי".

מה גרם לך לעזוב את הארץ?

"יום אחד בן הזוג שלי קם בבוקר ואמר לי :'בוא נעזוב הכול ונעבור לאמריקה', ככה פשוט. והסכמתי, בתנאי שאני הולכת ללמוד בימוי ועריכה   בקולנוע. הגענו לסן פרנסיסקו, בגלל ההיי טק משום שבן זוגי היה בתחום. כל זה קורה בסוף 2007. כולם אמרו לי שתוך חצי שנה אנחנו חוזרים הביתה. הלכתי לבית הספר לקולנוע בעיר, כולם היו בני 18 ואני כבר בת 28. 

"בסוף הלימודים היה פרויקט לעבוד בפיצ'ר אמיתי וזה מה שעשיתי. זו הייתה ההפקה הכי קשה שעשיתי עד היום. הפקה לא נעימה. צילמנו   בתוך תחנת משטרה שהייתה סגורה עשרים שנה. לא היה להם תקציב. הביאו מנקה שתנקה את החדרים המלוכלכים עם אבק וקורי עכביש. תוך 24 שעות לכל הצוות הייתה פריחה בכל הגוף ועיניים צורבות. זו הייתה נחיתה קשה לעולם הקולנוע. גם נגמר לנו הכסף וחיפשנו הלוואות ותמיכה מההורים…

"אלא שהכרתי אנשים בתעשייה ורכשתי ניסיון רב. אחרי הבי"ס עבדתי בהפקות סרטים בתקציבים נמוכים. הסרט הראשון שהפקתי הייתה דרמה פסיכולוגית שנקראה 'BEING US', הבמאי התאהב בשחקנית הראשית והיה מבולבל לגמרי וזה דפק את כל הצילומים. ממש זמן קצר אחרי הצילומים, בגיל 31, נכנסתי להריון. קיבלתי הרבה תגובות מעורבות והייתה לי בעיה להשיג עבודה, כי אף אחד לא הסכים לקחת את הסיכון בלהעסיק עוזרת במאי בהריון. או אז החלטנו לעבור לאל-איי, כיוון שפה יש הרבה יותר עבודה מסן פרנסיסקו.

"הדבר הראשון שעשיתי זה הפקה של סרט עבור AFI, שזה בית ספר לקולנוע. חטפתי שוק של החיים בהפקה הזאת. כל העולם בא ללוס אנג'לס בשביל להפיק סרטים. בינתיים התברר כי החבר הטוב של בן זוגי, און ניר, מחפש מפיק לסרט הגמר שלו ב-AFI. הסרט התרחש בישראל וקראו לו 'במדבר'. צילמנו את הסרט במדבר מערבה מסנטה קלריטה, וליד ג‘ושוע טרי, שזה דומה לנגב בישראל. המעבר מסן פרנסיסקו לאל-איי היה יותר קיצוני מהמעבר מישראל לסן פרנסיסקו. זו הייתה הפקה קשה מול כל הבירוקרטיה של בית הספר וחוקי המדינה".

מה קרה לך מאז?

קרן:" כתבתי, ביימתי, ועבדתי בהמון הפקות של סרטים".

מה את מעדיפה לעשות מכל תפקידיך בקולנוע?

"אמרו לי 'את יכולה לעשות כמעט כל תפקיד בקולנוע – הפקה, בימוי, כתיבה'.   אני אמרתי – אני יכולה לעשות הכול. אבל אני מעדיפה בימוי!

"אחרי שהפקתי את 'במדבר' התקבלתי למשרד הפקות גדול שאוהב ישראלים ואת ישראל שהסתבר שזה גם חשוב בתחום שלנו. עשיתי שם 'אינטרשיפ'. המנהל לא אהב שהייתי צריכה לטפל בילד קטן, ממש תינוק. הלכתי לבכות בשירותים. החלטתי לעבור ולהיות עצמאית. 

"נסעתי לישראל והפקתי סרט על מלחמת המפרץ מנקודת מבט של ילדה בת 12. קראו לסרט 'מסכות' ובאגלית masks on. גילית שם שאני לא יודעת כלום על הפקות סרטים בארץ. נאלצתי להביא מפיקה ישראלית כדי להתמודד עם התנאים בארץ. באותה תקופה נכנסתי להריון שני ובזמן הצילומים הייתי כבר בחודש חמישי. במשך שנים אני מקבלת ביקורת שאני סוחבת הריון או תינוקות לסט צילומים. עם כל הכבוד לעשייה הקולנועית אין לי הרבה אופציות ואני צריכה לוותר ולהיות גמישה".

במהלך הקריירה חווית הטרדות מיניות?

"זה דבר מקובל מאוד בתעשיית הקולנוע בהוליווד ובישראל. עברתי הרבה הטרדות והשפלות אבל עמדתי על שלי ולא ויתרתי אף פעם. זה קורה כשיש לך מפיק שמתחיל לפזר מחמאות ורמזים ואת מתעלמת… אלא אם הוא מזמין אותך אליו לקרון או לחדר במלון ואז יש לך ברירה ולסרב ולהיות מפוטרת לאלתר כי יש עוד אלף כמוך שיקפצו בשנייה על ההזדמנות, כולל כל תופעות הלוואי. במשך השנים למדתי להתמודד עם כל ההטרדות ולא להתרגש אם את מסרבת והמפיק אומר 'את מטומטמת, אני רציתי לעזור לך וזה מה שאת נותנת לי בתמורה?'"

את עסוקה ביומיום?

""אני עמוסה בעבודה ,אבל תמיד יש מקום לעוד. אני עושה המון דברים היום. אני נוסעת לעבוד כעוזרת במאי בסרט קצר בסן פרנסיסקו ואני באמצע כתיבת תסריט".

למה לא הלכת לעבוד באחד האולפנים הגדולים בעיר?                                                         

"אין לי משיכה בכלל לעבוד בחברות הענק שבהן אתה נהיה קטן וצריך לעבור הרבה כדי להתקדם. אבל ברור שאם מחר 'סוני' יציעו לי להפיק או לביים בשבילם לא אומר לא. עבדתי כעוזרת במאי בסרט על ישראלים שחיים פה בוואלי שנים. בהפקה היו מפיקים ישראלים. זו קומדיה שחורה, שקיבלה פרס בפסטיבל הסרטים בחיפה. בכלל הרבה סרטים שאני עובדת בהם מתקבלים לכל מיני פסטיבלים בהצלחה. רוב הסרטים שעשיתי בשנתיים האחרונות התקבלו לפסטיבלים ואחר כך מחכים להפצה הרבה זמן. אני לא רוצה להיות ב'קורפורט' אמריקאי. אני מוגדרת 'אינדי', כלומר בלתי תלויה".

 מה היית מייעצת לקולנוענים מישראל שמגיעים ללוס אנג'לס ומנסים את מזלם?                                       

"אני פוגשת המון חבר'ה שמגיעים מהארץ ממקום מאוד טוב בתעשייה בישראל, והם חושבים ומצפים שיוכלו להמשיך את ההצלחה מישראל בהוליווד, אבל זה לא עובד ככה. זה לא בהתנשאות או כי העיר הזאת יותר טובה. זה בגלל שיש פה מיליונים כמוכם. אחד המוטואים שלנו זה 'ירידה לצורך עליה'. אם אתם רוצים לבוא הנה ולהצליח אתם צריכים לרדת מהעץ ולהתחיל מלמטה, לשים את האגו בצד כי האגו שלכם לא יעבוד בעיר הזאת. מכל העולם מגיעים לכאן ומנסים להצליח. 

"הסוד הכי גדול בלוס אנג'לס זה לעולם לא לעזוב אותה ולהתמיד עד הסוף. זו עיר נורא קשה ואנשים כאן רעים אחד אל השני. 'נדקרתי בגב' הרבה פעמים ואני בטוחה שזה יקרה שוב כי צריך ללמוד ולהשתפר. אם יש למי שמגיע את הידע והיכולת כדאי אפילו לשקול לעבוד חינם עד שמצליחים להתברג גבוה יותר".

משפט לסיכום.

”אני עושה סרטים וילדים הכי טוב, אבל שום דבר לא הולך בקלות. אנחנו גרים בבית נחמד בהוליווד הילס. אני אמא לשני ילדים   ולהיות איתם בבית זה הכי חשוב, אלא שאני רק מייחלת בכל יום לעבודה בתעשייה, כי זו תשוקתי וזה ייעודי בחיים״.