מפגש בשרמן אוקס עם אורלי טל ובתה ליאור, בוגרת תוכנית נעל"ה, שהמירה את לימודי התיכון במילקן לטובת כפר הנוער מוסנזון בהוד השרון ומתגייסת השבוע לחיל התותחנים בצה"ל ושיחה על חוסר אונים משווע בין תחושת הבטן והלב שרוצה ישראל לבין הקושי שבניתוק בין היבשות
הטלפון מצלצל ורשום על הצג אורלי טל. ברור שאני עונה, לא ככה? שמעתי את אורלי, הקשבתי, וקולה היה שלא כרגיל. הרגיל שלה הוא בטוח, עוצמתי, ממוקד ומכוון מטרה. באותו יום קיבלתי בטלפון את אורלי האחרת. אמא דואגת, מתלבטת, רוצה לשחרר, לתת לה ללכת אחרי הלב אבל לא רוצה שליאור תלך… רוצה את טובתה של הילדה, רוצה שהילדה תגשים את חלומותיה שלה, אבל מה פתאום שליאור תעבור לישראל?!
תיאמנו פגישה מיידית ומצאתי את עצמי למחרת נוסעת לבית משפחת טל. אני, טליה פריאל טאץ', מנהלת מערב ארה"ב של תוכנית נעל"ה, תוכנית מטעם מדינת ישראל המאפשרת לבני נוער יהודים בגילאי 14 עד 16 לעבור לפנימיות ותיכונים בארץ. ללמוד את שנות התיכון שלהם בישראל. התוכנית פתוחה להרשמה לתלמידים שעולים לכיתה ט' ולכיתה י'. כ-30 מסגרות חינוך בישראל מוצעות לנוער יהודי מהעולם המערבי. לפי שפות ולפי קירבה לדת, בוחרת כל משפחה את בית הספר בו הם היו רוצים שהילד שלהם ילמד.
אז חוזרים לכאן ולעכשיו, אוקטובר ,2019 צהריי היום בבית משפחת טל בשרמן אוקס. אורלי, האמא, במטבח במרץ רב מתקתקת עניינים וליאור הבת המקסימה יושבת לה ליד… וככה אנחנו מתחילות לשוחח.
נראה שהיו לה חיים רגילים, מאוד. רגילים ויפים. ליאור למדה במילקן, למדה נהיגה (ובמיידי התחיל ליס על רכב חדש). המון חברים וחברות, כדור-עף ומשפחה עוטפת בחום ואהבה. עד פה נשמע בהחלט די רגיל ולא מפתיע עד שליאור נסעה עם תפארת, אלכסנדר מוס לארץ. זה היה סימסטר שני של כיתה י'. תקופה ארוכה וטובה, בין ינואר למאי 2017. כמה חודשים שהתה בארץ והמשפחה שלה מגיעה לחגוג את פסח בארץ. אורלי מספרת על לוח הזמנים המטורף: ליאור חזרה מישראל ללוס אנגלס ב-25 במאי ובשביעי בחודש יוני כבר חגגה יומולדת. אפילו לא שבועיים ימים ובהם נערך מרתון ללימודי נהיגה. וככה ביום בהיר באמצע המקלחת שואלת ליאור את אמא שלה: " ומה אם אני אעבור לישראל?"
אורלי מספרת שבאופן מיידי ואוטומטי אמרה "לא" וחשבה לעצמה שהילדה השתגעה. מה זה הטירוף הזה? מה פתאום? ליאור כמו ילדה טובה, זרמה עם ה"לא" של אמא. הרי אמא אמרה. אבל במחשבה שלאחר מכן אצל אורלי משהו עבר בראש. לא סתם אומרים אמא מרגישה הכל. תחושת בטן. אורלי הבינה בתוך תוכה שמשהו קרה שם בארץ לילדה ונולד חיבור משמעותי.
אחותה של אורלי שבעבר גרה בטקסס שלחה את שתי בנותיה בזמנו ללמוד בארץ עם תוכנית נעל"ה. כך נחשפה משפחת טל לתוכנית. קצת בדיקות, שאלות, תובנות המון סימני שאלה והתלבטויות. ליאור כבר ידעה שהיא מתכוונת להתגייס לצה"ל, זה כבר ממש היה ברור לה. וככה בדיוק הציגה את זה בפניה אימה: "אני אתגייס, אני אלך לצבא. אז אם כבר זה הכיוון אז אולי אני כבר אעשה את התיכון בארץ". ימים של טירוף היו בבית. כן רוצה ולא בטוחה, ושוב כן ואז קצת לא. מן ימים שכאלה אצל הילדה. ובדיוק אותו דבר גם אצל האמא.
בזמן היקר הזה של הבלבול התקיים כבר יום המיונים האחרון בלוס אנגלס. יוני 17, ובדיוק ביום המחרת הודיעה לי אורלי שהן כן רוצות להתחיל בתהליך. ימים טעונים ריגשית של התלבטויות, בכי, שיכנועים. מצד אחד הייתה שיגרה מקסימה, כל הסיבות להישאר ושום סיבה לעזוב ומול זה עמד הרעיון של להגשים חלום. אורלי כבר הייתה יותר "מבושלת" עם הרעיון. תחושת הבטן שלה אמרה שליאור כבר החליטה בתוך תוכה אך מוצפת בחששות ואם לא תעשה את הצעד הזה היא תצטער עליו כל חייה. ליאורי מספרת שהגיעה ליום המיונים בניו יורק אחרי טיסת לילה באמצע החופשה המשפחתית. ממקסיקו לניו יורק. היא הייתה כל כך עייפה, העיניים רצו להעצם והיא רצתה שהיום הזה כבר יסתיים והיא תוכל לחזור לישון.
את המסע לניו יורק ליום המיונים אורלי וליאור עשו יחד עם חברים טובים, ליאת מדר והבן שלה סול. משפחת מדר המקסימה, אורן וליאת מדר מקלאבסס גם היו כאלה שזרמו עם רצונותיו של סול, בנם הבכור מבין ארבעת יליהם. שתי המשפחות טסו לניו יורק במיוחד ליום המיונים ואני שמחה וגאה לשתף אתכם שגם ליאור וגם סול, שני התלמידים הנהדרים האלה, התקבלו לנעל"ה ובהצלחה גדולה!
לאחר בדיקה של תוכנית הלימודים הבינה המשפחה שליאור תלמד מתמטיקה בתוכנית של 3 יחידות בגרות. והנה מגיעה בשיא תפארתה ההתנייה הבאה ליאור תטוס איתי ועם שאר הילדים שהתקבלו לנעל"ה מהחוף המערבי בראשון בספטמבר לארץ- רק אם היא תתקבל ל-4 יחידות במתמטיקה. ואני, כאחת שמכירה את ענייני תוכנית הלימודים מבינה שזה בכלל לא תלוי בנו, לא באורלי, לא בליאור ולא בי. חומר לימודי מהארץ במתמטיקה נישלח ארבעה ימים לפני תחילת שנת הלימודים, ים של שיעורים פרטיים שהבית מימן וכנגד כל הסיכויים ליאור יושבת בכיתה של 4 יחידות במתמטיקה. לא יאומן!
החיים בכפר הנוער מוסנזון הם חיים אחרים. זה לא הבית וההורים. זה לא הרגיל והידוע. ליאור: "ההתחלה הייתה לי קשה. כיתה יא' היא הכיתה המורכבת והעמוסה מכולן. שנה קשה. אני ניכנסתי לכיתה שכולם כבר ביחד מכיתה ט' או משנה שעברה. יש נפילות בתחילת שנה, לחלק היה קשה לאחר חופשה ארוכה בארץ, קצת בכי וגעגועים ואני התלמידה החדשה, ראיתי געגוע ואתגרים מול העיניים והתבלבלתי שוב – האם קיבלתי החלטה נכונה, או לא. אמא הגיעה לעשרה ימים, היה לי טוב שהיא באה. אבל כשהיא טסה בחזרה ללוס אנגלס הייתי שבורה לגמרי. כל טלפון שלי היה נראה שהיא קונה כרטיס טיסה ומגיעה אליי עוד פעם.
"חנוכה הגיע, כיתה יא', ואני אורזת! אורזת כי רוצה לחזור הביתה. תחילת ינואר בפתח זוהי תחילתו של הסימסטר השני. אמא שלי מצד אחד מנסה לסדר לי את נושא החזרה ללימודים בלוס אנגלס – ואני עם לב חצוי! משוחחת עם אתי, המדריכה שלי במוסזנון וזו אומרת לי: לכי ליאור, סעי הביתה. תנוחי. כבר יש כרטיס טיסה, יש מועד. לכי לנוח ובואי נדבר בעוד שבוע/שבועיים. מועד הטיסה מתקרב ואני כבר מרגישה בלב שלי שאני בכלל לא רוצה לטוס לאל-איי. אי אפשר להבין מה שקרה איתי.
"הגעתי הביתה, לאמא, אבא ואחותי. מבולבלת מאד. המזוודה עומדת בחדר שלי, סגורה. אמא ניכנסת לחדר ומתחילה לפרוק את הציוד שלי. אני מסתכלת על אמא שלי ושואלת אותה: אמא מה את עושה? אל תיגעי, תשאירי ככה – כי אני חוזרת לישראל". חוסר אונים משווע בין תחושת הבטן והלב שרוצה ישראל, לבין הקושי שבניתוק. אורלי מספרת שהלב שלה בתור אמא נחמץ למראה הבת שלה שמתקשה לקבל החלטה. "אפילו הלכנו לסשן אצל פסיכולגית, לנסות להבין מה קורה, למה הקושי העצום הזה. יצאנו מהשיחה הזו עם המשפט: יש טוב ויש יותר טוב". מה אני אגיד לכם… אורלי יכלה לרכוש מניה באל על עם כמות הטיסות של זו או של זו.
בינואר – הופה על המטוס, החלטה התקבלה וליאורי בדרך לישראל, חזרה למוסנזון, שקיבל אותה באהבה גדולה. ממשיכים את כיתה י"א. וכך ליאור מספרת: "היה טוב, היה נהדר. כאילו נגמרו העניינים של תחילת השנה, סימסטר ראשון, השפעות כאלה ואחרות נעלמו מהשטח. מבחינה חברתית היה מצויין. היה לי חבר, תלמיד נעל"ה מאיטליה. היה סימסטר שני מעולה".
הסתיימה כיתה י"א. חופש גדול לפניינו וכל תלמידי נעלה נוסעים חזרה לבתים, למשפחות. ליאור: "הגעתי ללוס אנג׳לס והיה נחמד, אבל אני רציתי כבר לחזור לישראל. כל החברים שלי פה היו עסוקים, לא ממש הצלחתי לראות את כולם ומצד שני התגעגעתי מאד לחבר שלי."
כיתה יב' – שנה נהדרת! מבחינת חברתית היה מעולה וליאור עדיין עם החבר האיטלקי שלה. התחיל חיבור עם תלמידים ישראלים וזה יצר כמו משפחה. כולם ביחד. אפילו המדריכים היו משותפים. "היינו יחידה אחת, העולים והישראלים כמו משפחה אחת גדולה. היינו מחוברים מאוד". וככה עברה שנה מושלמת והילדה שלנו מסיימת בגרות מלאה עם 4 יחידות מתמטיקה, 5 יחידות באנגלית ו 5 יחידות נוספות באגרו-אקולוגיה. מרשים, הישגים נאים בכל קנה מידה. ליאור מסיימת את הבגרות שלה עם ממוצע 96. יש!
האמת היא שאורלי כבר אמרה לי בתחילת הדרך שבנושא הלימודי היא בכלל לא מודאגת. ליאור תצליח בענק בכל מה שתעשה. כך אמרה האמא – וכך עשתה הנערה. "יש לה ציפיות כל כך גבוהות מעצמה שאני בכלל לא צריכה להתערב בעניין. ילדה שמעולם לא איכזבה אותנו, אחראית ורצינית. מתנה לכל הורה".
אני פוגשת את ליאורי בבית המשפחה בשרמן אוקס. יושבת לה על הכיסא נערה מתוקה והחלטית, מצליחנית וחדורת מטרות ומספרת לי שעשתה מהפכה נוספת והפעם התקבלה להיות מדריכת תותחנים בצבא. ב-3 בנובמבר היא טסה לישראל [שוב!] ומתגייסת לצה"ל. אני, מלאת נחת וגאווה, מציצה בכל הנתונים: קב"א 56 פרופיל צבאי 97 ודפ"ר 90 – ושואלת את עצמי האם הילדה הזו אמיתית?!
והתוכניות אתם שואלים? אז ככה… הן שוכרות דירה, החיילות הבודדות האלה. שלוש בנות מנעל"ה, אחיות לחיים. אם הייתי צריכה בכל השיחה הזו להגיע לשלב של לזקוף כתפיים, הנה הוא הגיע.
הילדה סיימה בהצטיינות, אוהבת את מוסזנון ואת החוויה שעברה, קשרה את חייה עם ישראל, עם ישראלים, עם חברים וחברות מנעל"ה – וחוזרת להתגייס, לתותחנים. ומה החלום בעניין ההשכלה הגבוהה? ליאורי אומרת שברור שיהיו לימודים גבוהים. ברור לחלוטין. עוד יוחלט אם זה יהיה בארץ או באירופה. אבל יש עוד זמן לדבר על זה ליאור תטוס ארץ. כבוד לחיילת לעתיד! כבוד גדול!
ובנימה אישית: כל פעם שאני נפגשת עם תלמיד נעלה ו/או משפחתו אני נמסה מאושר. גיל מורכב הוא גיל הנעורים. אתגר אחד אחרי השני, לימודים, התבגרות, נושא החיבור החברתי שמקבל דגש ענק, בניית זהות עצמית וכו'. והילדים האלה שבוחרים בנעל"ה חווים את הקשיים של גיל ההתבגרות כמו כל נער ונערה אחרים. הם עושים זאת רחוק מהבית, בחברת בני גילם, במיטב הפנימיות וכפרי הנוער שיש בישראל ועם תוכנית לימודים חברתית מדהימה.
נעל"ה – כמעט 30 שנה. כ- 30 מסגרות חינוך לאורכה ולרוחבה של מדינתינו. כ-19,000 בוגרים והמון ציונות ואהבת ישראל. אני טליה פראל טאץ' ואני מנהלת נעל"ה- מערב ארה"ב . אשמח לסייע ולענות על כל שאלה. naale.westusa@gmail.com
