עברו 46 שנה מאז פסקי הדין המפורסמים של בית המשפט העליון בארה”ב שקבעו כי כל 50 המדינות בארה”ב צריכות לעגן את ההפלה המלאכותית בחוק, בשל הזכות לפרטיות. מאז אותה לגליזציה, יותר מ-60 מיליון נשים אמריקאיות עברו הפלה. לאחרונה החל גל חקיקות בנושא הפלות בארה"ב, שהביא את הנושא לחזית השיח הציבורי האמריקאי. מתחילת השנה, מספר מדינות אימצו את חוק "פעימת הלב", המתיר הפלה עד שניתן לזהות פעימת לב בעובר, לרוב סביב השבוע השישי להיריון. בין מדינות אלו נמצאות מיסיסיפי, קנטקי, אוהיו וג'ורג'יה. אלבמה אף החמירה בחקיקה, וקבעה איסור על הפלות בכל שלב בהיריון. במקביל, בית הנבחרים במדינת מיזורי אישר חוק האוסר על ביצוע הפלות החל מהשבוע השמיני להיריון. בשביל לטאטא מעט פייק ניוז, ראוי לציין כי אף אחד מהחוקים הללו לא מאפשר מעצרן או ענישתן של נשים המבקשות או עוברות הפלה, גם אם הן עוברות למדינה אחרת על מנת לבצעה. החוקים מפעילים סנקציות כנגד הרופאים והקלינאים שמבצעים את ההפלות בלבד.
הדיון סביב הפלות הוא סוער במיוחד בארה"ב. פמיניזם, זכות האישה על גופה ושוויון זכויות חברתי ופוליטי הן סוגיות לא באמת רלוונטיות לדיון על הפלות; זאת, משום שאלו המתנגדים להפלות לא מתנגדים לכך משום שלדעתם אין האישה רשאית לקבל אוטונומיה מלאה על גופה; אלא הסטטוס של העוברים עצמם. עיקר הדיון כיום מתמקד בהכרעה האם עובר נחשב לאדם, ואם כן, החל מאיזה שלב בהיריון. יש שחושבים שמהרגע שבו נוצר העובר (Conception) – מדובר באדם בעל זכויות לכל דבר ועניין. לפיכך, הפלה הנה שוות ערך לרצח. למרות שלהפלות ישנו קשר ישיר לזכות האישה על גופה, זכות הבחירה האישית והזכות לאוטונומיה, בעיניי המתנגדים להפלות מדובר בשקלול בין זכויות אלו לבין הזכות לחיים. כיום, מקובל לקבוע כי הזכות לחיים של חף מפשע וחסר ישע עולה על הזכויות האחרות, משום שקדושת החיים מכילה בתוכה את שאר הזכויות.
מנגד, התומכים בהפלות לרוב מציינים שבועות שונים להיריון בתור הגבול המבחין בין חיים שניתן לקחת לבין כאלו שלא ניתן, ומצמידים לשבועות נימוקים כגון "השגת תודעה", "פיתוח סוכנות", "יכולת קיום מחוץ לעובר", וכדומה. התומכים בהפלות מציבים את הרף החוקי העליון לביצוע הפלה בין שבועות 18 ומעלה להיריון עד לשלבים מאוחרים יותר, כאשר לאחרונה מדינת ניו-יורק דנה בחקיקה שתאפשר הפלה עד ללידה עצמה. ישנם מצבים מורכבים בהם ישנו הריון אשר מסכן את האישה או הריון המתרחש כתוצאה מאונס. לגבי מקרים אלו, רבים מהאנשים המתנגדים להפלות, המכונים 'פרו-לייף' (Pro-Life), נוטים לגמגם, או טוענים כי מדובר במקרי קצה שניתן להחריג ולא הכלל המנחה הרצוי במקרים "רגילים" של הפלות. החקיקה האחרונה באלבמה לא מאפשרת החרגה במקרים כאלו, נקודה המעוררת התנגדות עזה מחוף לחוף, כולל ציוץ לא מפרגן של הנשיא טראמפ.
אולם, למרות שעולם המושגים הקשור לגופה של אישה, הריון, אונס, קטינות וכדומה, מתכתב עם עולם המושגים הפמיניסטי, בסופו של דבר עיקר הוויכוח הוא לא סביב שאלות כגון האם האישה חייבת להוליד או לא, האם המדינה יכולה להחליט על ילודה או מי הבעלים של הרחם הנשי. עיקר הוויכוח מתנקז לשאלה אחת ברורה: באיזה שלב הופך העובר לאנושי? לא מדובר בשאלה שנוגעת לליברליזם ופמיניזם, אלא לשאלה מהותית, פילוסופית ואף ביולוגית יותר – מהו 'האנושי'. יש הטוענים כי מדובר בקרב נוסף בין גברים לנשים, כפי שמתרחש בסוגיית הזנות, בנושא "גבריות רעילה", או בסוגיות שעלו סביב תנועת 'MeToo'. אולם, גם מעבר להנחת מוצא זו, באופן אובייקטיבי ניתן לראות כי ישנן נשים רבות אשר מתנגדות להפלות, כמו למשל מושלת אלבמה אשר העבירה את חוק ההפלות הנוקשה. בנוסף, ישנן נשים רבות אשר חווית הלידה גרמה להן להתנגד להפלות דווקא מתוך הטענה שהן, בתור נשים שמחוברות פיזית לעוברים, יכולות וחייבות להעביר לאלו שטרם הולידו או שאינם מסוגלים להוליד כי העוברים הם תינוקות לכל דבר ועניין משלבים מוקדמים מאוד של ההריון. לפיכך, יש להגן עליהם מפני הורים אשר מעוניינים בפגיעה בהם. לדידן, איסור על הפלות שווה ערך להגנה לה זוכים ילדים מתוקף החוק בכל הנוגע להתעללות, מכות והריגה. כפי שראוי שהמדינה תאסור על אדם להתעלל או להרוג את ילדו מהרגע שהוא נולד, כך גם ראוי לספק את אותה ההגנה לעוברים.
המגמה בארה”ב כבר הגיעה לקיצוניות, בשנים האחרונות, כשקמה תנועה חדשה של נשים הנושאת את השם “תצעקי את ההפלה שלך” (Shout your abortion). התנועה קמה בתגובה לניסיון בקונגרס לעצור את המימון הממשלתי למוסד תומך הפלות בשם “הורות מתוכננת” (Planed Parenthood). התנועה מעודדת נשים לשתף בסיפורי ההפלות שלהן ולמעשה “לחגוג” את ההפלה. אמליה בונו, ממובילות התנועה, הכריזה על תוכניותיה לכתוב ספר ילדים בנושא. בסרטון שבו היא נראית משוחחת עם ילדים, היא מספרת להם שהיא שמחה שהפילה את עוברה וכי הפלה היא כמו “פגישה נוראית אצל רופא שיניים”. הפרוצדורה היא ש”אתה הולך לרופא והוא מכניס קשית קטנה לרחם שלך ואז הוא מוציא את ההיריון החוצה”. בתוך כך מתחזקת תנועה הופכית בשם “פרו לייף” המתנגדת לביצוע הפלות ותומכת באיסור שלהן בחוק. הפעילים בתנועה, שסוחפים אחריהם מיליוני אמריקאים, טוענים שהחיים האנושיים מתחילים עם ההתעברות, וכי העובר הוא אדם שיש לו זכות לחיים. מה שנתן רוח גבית לתנועה היה מינויו של השופט השמרני ברט קוואנו לבית המשפט העליון, באוקטובר 2018. מינוי שעשוי בעתיד להותיר את ההחלטה בנושא הפלות בידי המדינות השונות, במקום לכפות זאת עליהן בחוק.
רבים מתומכי ההפלות טוענים היום כי נשים שעדיין אינן מוכנות לגדל ילד או לדאוג לו מסיבות כלכליות או פסיכולוגיות (“אימהות גרועות”), מקבלות החלטה אחראית כשהן מפילות את עובריהן. ואילו מתנגדי ההפלות אומרים מנגד: “זה לא מוסרי להרוג תינוק בגלל שאתן עדיין לא בשלות לגדל אותו. ומה יקרה אם תלדו אותו, ובגיל ארבע תיקלעו למשבר פסיכולוגי ותגלו שאינכן בשלות או שלא נוח לכן להמשיך לגדל אותו? תטביעו אותו אז בנהר?”
