טיילור עמרני נולדה וגדלה בוואלי של לוס אנג׳לס אבל תמיד הרגישה זרה ומוזרה • היא עלתה לישראל, שירתה בצה״ל כמדריכת חי״ר, סיימה בהצטיינות תואר במרכז הבינתחומי בהרצליה – ופגשה את אהבת חייה, אחיה קליין, שאיבד את מאור עיניו ב׳צוק איתן׳ • עכשיו היא מנהלת מבצע הסברה עצמאי על ישראל ברשתות החברתיות ומתעקשת להיות מעורבת בשינוי פני החברה • ראיון מיוחד
מאת: אלעד מסורי
בכל שנה יותר ויותר ישראלים מהגרים לעיר המלאכים כדי לנסות להגשים חלומות בתחומים שונים. יש כאלה שבואו נודה על האמת, מבקשים למצוא מפלט מהמציאות הלא פשוטה בארץ הקודש, כזו המאתגרת את אזרחיה ברמה היום יומית מבחינה ביטחונית, כלכלית וחברתית.
אבל יש כאלו שדווקא מעדיפים לעשות את הדרך ההפוכה. לא, אני לא מדבר על טיול קצרצר וחינמי במסגרת ׳תגלית׳ וגם לא חופשת קיץ ארוכה של ביקור קרובים בישראל. אלא על יהודים-אמריקאים, בנים ובנות להורים ישראלים, שמחליטים לעזוב את חיי הנוחות של לוס אנג׳לס ולעשות עליה לישראל, להתנדב לשירות צבאי מלא ולמקד את חייהם במטרה להפוך את הארץ הקטנטנה שלנו לטובה יותר.
נא להכיר את טיילור עמרני; כן, גם אותי שיעשע צמד המילים המרכיבים את שמה – המיזוג התימ־ני-אמריקאי שנראה לרגע בלתי אפשרי. אך הבחורה הצעירה (רק בת 23) והמבטיחה מוכיחה שאין דבר כזה בלתי אפשרי, או כמו שאומרת המנטרה שמתנוססת בעמוד הפייסבוק המצליח שלה: .The only disability in life is a bad attitude
שום דבר לא באמת הכין אותי לפצצת האנרגיה המתפרצת שנקראת טיילור עמרני, בעלת הלוק התימ־ני-ישראלי שכולנו מכירים וחיוך ענקי שלא נגמר. היא מדברת עברית שוטפת עם מבטא אמריקאי שהולך ונעלם.
לפני שש שנים החליטה טיילור לעזוב את לוס אנג׳לס לאחר שפשוט לא מצאה את עצמה כאן. ״בכל מקום קראו לי טיילור הישראלית״, היא נזכרת. היא עברה לישראל, התגייסה לצה״ל בתפקיד מאתגר כמדריכת חי״ר והשתתפה בפעולות מבצעיות ב׳עמוד ענן׳ ו׳צוק איתן׳. וכך, את טיילור הישנה שבקושי סיימה תיכון בארצות הברית החליפה טיילור הישראלית שסיימה תואר ראשון בממשל בהצטיינות במרכז הבינתחומי IDC בהרצליה, הפכה להיות מורה פרטית למשפטים, ועכשיו מנהלת קריירה מצליחה כמובילת דעה במדיה החברתית ויועצת תקשורת עבור חברות הייטק עם אג׳נדה ברורה- להסביר את ישראל טוב יותר ברחבי העולם.
בשיחה אישית היא סיפרה לי על השינוי הגדול בחייה כאשר הכירה את אחיה קליין – החבר הנוכחי והאהבה הגדולה של חייה. אחיה נפצע במהלך שירותו הצבאי ב׳צוק איתן׳ כשנשלח לנטרל מנהרת תופת של החמאס. בפציעה הקשה הוא איבד את מאור עיניו. השניים הכירו כאשר טיילור התנדבה לסייע לו בלימודים ועל הדרך נכבשה בקסמיו. המסר שלה: לפעמים העובדה שאנחנו רואים רק מפריעה לנו לשים לב לדברים החשובים ביותר באדם שמולנו.
בקושי ידעתי לכתוב את השם שלי
טיילור, מתי הייתה ההיכרות הראשונה שלך עם ישראל?
״נולדתי וגדלתי בשרמן אוקס לאבא ישראלי, רזי, ממוצא תימני, ואמא שרה – אמריקאית שהתגיירה. אבא תמיד דיבר איתי ועם אח שלי עברית בבית. כבר כילדה היה לי קשה להתחבר לבנות האמריקאיות ולא מצאתי חברות. רוב התיכון הייתי לבד או מבלה זמן עם אבא שלי. מגיל שנתיים, כל חופש גדול הייתי טסה לישראל ולפעמים בכלל לא רציתי לחזור. אני חושבת שישראל תמיד הייתה חלק ממני. הזהות שלי היא ישראלית-אמריקאית. ארצות הברית היא מדינה מדהימה שנתנה לאבא שלי הזדמנויות גדולות שבלעדיהן אני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות את החיים שאני חיה כאן היום. אני מאוד ציונית; בארצות הברית קראו לי ׳טיילור הישראלית׳.
את מקבלת הרבה תגובות על השם המיוחד שלך?
״כן, פעם עצר אותי כאן שוטר בכביש. הוא ראה את השם ברישיון נהיגה והתחיל לצחוק. הוא לא הבין מה הקשר: טיילור השם הכי אמריקאי ועמרני – הכי תימני. האמת – זה ‘אייס ברייקיר׳ מצויין.״
מה גרם לך לעזוב את לוס אנג׳לס הנוחה ולעבור לישראל?
״נראה לי שזה בא ממקום שלא מצאתי את עצמי בחברה האמריקאית. לא היו לי חברות שם ואלו שהיו זה היה לא אמיתי. בישראל מצאתי חברות אמיתיות, זה סוג אחר של קשר. גם עם הקהילה הישראלית באל-איי לא הצלחתי להתחבר. הייתי תלמידה גרועה בתיכון וזה מצחיק כי כאן בישראל הייתי מצטיינת באוניברסיטה, והיום אני מלמדת שיעורים פרטיים במשפטים. משלמים לי הרבה כסף לעזור וללמד סטודנטים.
״הרגשתי שאני צריכה לצאת ממקום הנוחות והסביבה הטבעית שלי לפני שאני מחליטה מה אעשה בחיים. ידעתי שהצבא זו הדרך הכי טובה מפני שתקופה של שנתייים שם מבגרת אותך בעשר שנים. אני זוכרת שבאחד הביקורים בישראל חברה שלי קיבלה צו ראשון. הסתכלתי על הפנים שלה וראיתי כמה היא מתרגשת, היא ממש הייתה מאושרת. קצת הופתעתי לראות את השמחה שלה מכיוון שחשבתי שרוב הישראלים לא מתים על הצבא. היא הסבירה לי כמה זה חשוב וסיפרה לי יותר על צה״ל, ואז ברגע הזה החלטתי שאני גם רוצה להתגייס. עד היום אני אומרת לה שבזכותה התגייסתי לצה״ל״.
איך התנהל תהליך הגיוס שלך לצה״ל?
״הצטרפתי לגרעין ׳צבר׳, היינו 25 צעירים מלוס אנג׳לס וגרנו בקיבוץ ניר יצחק בדרום. עברנו תהליך שנקרא פרק קליטה שנמשך שלושה חודשים, שבו לקחו אותנו לכל מיני מקומות בארץ. החלום שלי היה להיות מדריכת חי״ר, זה הדבר היחידי שרציתי לעשות בצבא. כולם אמרו לי שלא אוכל לקבל את התפקיד הזה בגלל העברית הלא מספיק טובה שלי.
״באמצע הפרק קליטה באו אליי ואמרו לי ׳טיילור אם אתה רוצה להיות מדריכת חי״ר את צריכה להתגייס מחר׳. אז עזבתי את כל החברים והתגייסתי לבד. לא היה לי זמן לקנות דברים או לארגן תיק אפילו. התחלתי ללמד את עצמי לקרוא ולכתוב וזה היה מאוד מאתגר. כשהגעתי לצבא בקושי ידעתי לכתוב את השם שלי. אז פשוט הייתי יושבת כל ערב לבד ולומדת לכתוב בעברית.
״בקורס מדריכות חי״ר העיפו מלא בנות על העברית שלהן והצוות היה בטוח שגם אני לא אשאר. הם נדהמו ושאלו אותי איך עברתי את המיונים בבק״ום. הם אמרו לי ׳את יודעת עם עברית כזו את כנראה לא תישארי בקורס׳. אמרתי להם אני אשאר אל תדאגו.״
״בשבוע הראשון שלי בבסיס קיבלתי שבת ונשארתי איזה 21 יום בבסיס. אבל לא היה איכפת לי, נהנתי מזה. החבר׳ה היו קוראים לי ״שמחת יום א״ במקום שביזות יום א, כי תמיד נהנתי, חייכתי ורציתי שיהיה כיף לכולם. סיימתי כסמלת בתפקיד פיקודי ממש לפני צוק איתן. זה היה תפקיד מאוד משמעותי ומאוד מאתגר. אני זוכרת שהדרכנו חיילים ממש על הגבול, בשיא החום בלי מקלחת מלא ימים וככה למעשה סיימתי את השירות שלי״.
רגע מסויים בשירות שלא תשכחי.
״כשהדרכתי על מערכת קטלנית של נשקים מאוד כבדים. פגשתי שם בחור שהיה בבסיס ביום הולדת שלו. הוא אמר לי ‘איזה כיף להיות כאן ביום הולדת ולא בעוד מסיבה בווגאס׳. לצערי שנה אחרי בדיוק מיום ההולדת שלו קברו אותו כי הוא נהרג במהלך ׳צוק איתן׳. בפעם האחרונה שראית אותו זה היה ביום הולדת שלו״.
אחיה רואה המון דברים מבלי לראות
מה עשית אחרי השירות הצבאי?
״שבוע אחרי השחרור התחלתי ללמוד. לא היה טיול ולא כלום כי אבא שלי הוא תימני והוא קרייזי. הוא מאוד קשוח. בשנה השלישית ללימודים נכנסתי לתוכנית מצטיינים שקוראים לה ‘תוכנית ארגוב לדיפלומטיה ומנהיגות׳ ומשם החלטתי שאני אעשה תקשורת והסברה בארץ והחלטתי להישאר״.
וגם מצאת אהבה במהלך הלימודים.
״כן, קוראים לו אחיה קליין. נפגשנו במרכז הבינתחומי כשלמדתי ממשל והייתי ב׳תוכנית ארגוב׳ (על שם שלמה ארגוב ז״ל, שגריר ישראל בלונדון שנרצח ערב מלחמת לבנון הראשונה, א.מ.). הגעתי לעזור לו בלימודים ואז גיליתי בן אדם מדהים. אחיה היה קצין ביחידת יהלום, הוא נכנס למנהרה שהתפוצצה בעזה ממש לפני צוק איתן, הוא נפצע קשה ואיבד את הראיה, אבל חזר לצבא אחרי הפציעה שלו. היום הוא ספורטאי מצטיין בנבחרת חתירה הפרא – אולמפית של ישראל. הוא מצטיין בלימודים, סיים תואר ראשון ועכשיו מתחיל תואר שני בביטחון וטרור, אז הוא ניצח בסוף את החיים״.
מה גרם לך להתאהב באחיה?
״כל פעם כשהייתי יושבת עם אחיה הרגשתי שאני יוצאת ממנו עם המון אנרגיות לעשות מלא דברים, הוא תמיד נתן לי מלא מוטיבציה לעשיה. אני מעריצה אותו ואת מה שהוא עבר אבל עדיין הוא בן אדם אופטימי. יש לנו חיבור ממש טוב, שנינו אנשים אופטימים. אנחנו אנשים שמתרכזים בפתרון ולא בבעיות. תוך כדי שעזרתי לו בלימודים לאט לאט אמרתי לו: ׳תשמע אני לא יודעת אם אני צריכה להישאר לעבוד איתך כי אני קצת מאוהבת בך׳. והוא השיב: ׳מדהים, אני גם מאוהב בך…״
אז בעצם הוא התאהב בך מבלי לראות אותך אפילו.
״נכון, אבל אני תמיד אומרת שאני לא מרגישה שהוא מפספס משהו כי הוא רואה אותי יותר מכולם. הוא גם נותן לי אפשרות להסתכל על העולם ועל החיים בצורה הרבה יותר שונה. היום אני מבינה כמה זה לא כל כך חשוב לראות דברים בצורה פיזית. אחיה רואה המון דברים מבלי לראות. אני חושבת שאנחנו מפספסים הרבה דברים בחיים בגלל שאנחנו רואים. הוא תמיד אומר לי: ״זו הבעיה שלך שאת רואה״. וזה נכון, אנחנו בדרך כלל שופטים דברים על פי מראה ולא נכנסים לעומק.
״אחיה צריך ממש להתרכז, להקשיב ולשמוע. היכולת שלו להבין תלויה במילים שלי מפני שהוא לא יכול לראות אותי או את שפת הגוף שלי ובגלל זה הוא עושה מה שהרבה גברים לא עושים – הוא באמת מקשיב לי״.
טיילור מנהלת עמוד פייסבוק מצליח בשם: To fight the good fight שתפקידו לתת במה לצעירים מוכשרים להגן על האמת שלהם, להילחם באקסטרים מכל צד של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. היא עושה זאת בעיקר בהעלאת סרטוני וידאו מעניינים ולפעמים משעשים בהם היא מדברת על הנושאים שקשורים במצבים שונים במדינת ישראל, יוצאת נגד גזענות נגד ערבים ויהודים כאחד. טיילור זוכה לעשרות אלפי צפיות ומאות תגובות ותאמינו או לא – היא עושה את זה עם חיוך על הפנים. כן זה אפשרי. טיילור: ״למרות שקיבלתי מלא פניות מאירגונים יהודיים, אני משתדלת לא להיות קשורה לשום ארגון אלא לפעול כעצמאית, רק ככה אוכל לשלוט על המילים והמסרים שלי ולהגיד מה שאני רוצה״.
איך את רואה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני?
״אני חושבת שמרוב שהתרגלנו להגיב בחזרה לאנשים ששונאים אותנו הפכנו להיות הקיצוניים בעצמנו. אנחנו אומרים שאנחנו ליברלים ומוסריים אבל באותו משפט אני שומעת אנשים אומרים ׳שישרפו הערבים ושאי אפשר לסמוך עליהם׳. ישראלים בטבע שלהם הם אנשים עם לב מאוד גדול, אנשים עם יכולת מחשבה מאוד גמישה. אבל מרוב שעברנו לחיות במוד של הגנה הפכנו להיות קיצוניים מידי.
״אני בעלת דעות ימניות אבל זה לא אומר שאי אפשר לבקר את עצמך במקרים שאתה לא בסדר, ואנחנו לא תמיד בסדר. גם אנחנו עושים טעויות, ולנסות להציג מצב שאנחנו תמיד בסדר זה פשוט מראה על חוסר ביטחון באמת שלנו. ככה יותר קשה לנו לשכנע אנשים שאנחנו צודקים.
״למרות שאני ימנית וציונית, עדיין יש לי דעות שהן לא כל כך פופלאריות. אני יושבת בשולחן עם נשים פלסטינאיות ומדברת איתן על שלום. חשוב שהעולם יראה איזון מסויים בנושא של ישראל, ואני לא חושבת שהכל שווה כי מצד אחד יש ארגון טרור ומצד שני את צה״ל, אבל להיות קיצוניים לצד שלנו זה גם לא אפקטיבי״.
כל קהילה נמצאת בבועה שלה
מה דעתך על התקשורת בישראל?
יש שני סוגים של תקשורת: הטלוויזיה שהיא המיינסטרים, ויש את התקשורת שיותר משפיעה על המחשבות של אנשים שהיא ברשתות החברתיות. ישראל במצב לא טוב בתקשורת הזו. הגורמים המוסמכים שהתפקיד שלהם זה להסביר ולהגן על המוניטין של ישראל, עושים כל פעם את אותו הדבר. משפטים כמו: ״חמאס זה ארגון טרור ולישראל יש את הזכות להגן על עצמה״ כבר יצאו לי מהאוזניים, אני מתעצבנת לקרוא אותם. זה אותו מסר שחוזר על עצמו. אנשים שכבר תומכים בישראל מאמינים בזה, זה לא מסר שעובר אצל אנשים שלא תומכים בישראל״.
אז מה המטרה מאחורי המסרים שלך?
״אני תמיד אומרת שהמצב הכי טוב זה להפוך מישהו ששונא את ישראל למישהו שהוא לפחות לא נגדה. לגרום לו להבין כמה הנושא מורכב ולהביא אותו למצב שאין לו דיעה. אנחנו לא יכולים להפוך את שונאי ישראל לציונים, אבל כן לפחות להביא אותם למצב שיש להם דילמה פנימית שהם לא בטוחים באיזה צד הם רוצים לתמוך״.
איזו עיתונאות בישראל את כן אוהבת?
״אני מאוד אוהבת את ערוץ ׳כאן 11׳ החדש. הם עושים עבודה טובה של חדשות, מתעסקים בפערים בחברה הישראלית, שמים שם אנשים חרדים ונותנים להם להיראות כבני אדם עם פנים. הם מראים את המגוון בחברה הישראלית ועוזרים לצמצם את הפערים שזה הדבר הכי חשוב היום בישראל. האיום הכי גדול להצלחה של המדינה שלנו הוא הפערים בחברה – שכל קהילה נמצאת בבועה שלה, לא כולם מתגייסים לצבא וכבר לא עוברים את אותה הדרך. זה מה שישבור אותנו, הרבה לפני איראן והטילים שלה״.
מה את הכי אוהבת בישראל?
״שמתייחסים אליי כמו אל משפחה. כן, הישראלים לא מנומסים, לא מחזיקים את הדלת ואומרים תודה ובבקשה כל שניה כמו בארצות הברית. אבל כשאני באמת צריכה אותם הם תמיד שם בשבילי. אם אני צריכה לגייס כסף למטרות טובות, הישראלים תמיד רוצים לעזור. אני פשוט מרגישה פה בבית הרבה יותר ממה שאני ארגיש בלוס אנג׳לס, בלי ספק. החום הישראלי וההרגשה שכולם שותפים בכל, לטוב ולרע״.
את כבר 6 שנים בארץ. מה החלום שלך?
״להרגיש שעשיתי שינוי חשוב וטוב. כל יום אני שואלת את עצמי – מה זו הצלחה? ומבינה שזה להבין מה עשיתי היום שהיה בו חלק והשפעה לטובה. אני לא רוצה לעבוד רק בשביל הטייטל אלא לעשות משהו בשביל העתיד של ישראל והציונות. אני לא בטוחה עדיין באיזו דרך, אולי אפילו בפוליטיקה, אבל העיקר להשפיע לטובה על מדינת ישראל״.
