"תגמרו עליה מחסנית!" 20 שנה לרצח רבין / טור העורך מאת גל שור

 דברי הרב הראשי של צפת משקפים את הקיטוב וההקצנה בחברה הישראלית מאז אותו רצח נורא, לפני 20 שנה

עשרים שנה חלפו מאז רצח רבין, וכמה התקטבנו מאז: לפני עשרים שנה היה זה טבעי לגמרי שנעמי שמר, תומכת מובהקת של הימין, הזדעזעה כל כך מהרצח עד שתרגמה את שיר הקינה שכתב המשורר האמריקאי וולט ויטמן על הנשיא אברהם לינקולן, הוסיפה לו לחן מצמרר משלה והפכה אותו לאחד משירי הקינה הנוקבים ביותר של התרבות הישראלית.

לפני עשרים שנה זה היה גם טבעי לגמרי שמועצת יש"ע הזדעזעה מאוד מן הרצח ויזמה אירוע חשבון נפש משותף עם תנועת 'מימד', שבמהלכו התחרו ביניהם הדוברים מי יכה יותר על חטא הדה-לגיטימציה לרבין ולדרכו ועל העיוורון למשמעויותיה, ללא קשר להשקפתם המדינית. יתרה מכך, בניגוד לחששות שלפיהן הרצח יפתח מסע אלימות בין המחנות עד כדי סכנת מלחמת אזרחים, בפועל קרה ההפך ומספר יוזמות הדו-שיח זינק באופן מדהים.

כיום, לעומת זאת, ציון יום הרצח נתפס במקומות רבים – אפילו לא ימניים באופן מובהק – כמצוות אנשים מלומדה שרק התקינות הפוליטית מחייבת לקיימו, בעוד שהיחס העממי לתאריך הוא כאל "פסטיבל רבין". לו היה נרצח כיום מנהיג פוליטי ישראלי – וצריך להודות שרוב הסיכויים שיהיה זה איש שמאל – דומה שהקתרזיס של חשבון הנפש שאפיין את הימים ההם, אם בכלל היה מתרחש, היה מתחלף מהר מאוד בהאשמה מצד מחנהו של הרוצח על ההסתה או ההתנשאות של מחנה הנרצח, שאלו בכלל אחראים לרצח.

ישראל של רבין הייתה מדינה של אופטימיות ותקווה. היא איננה עוד. ישראל 2015 היא מדינה מסוגרת וחשדנית, שהעיסוק בתהליך השלום כמעט אינו לגיטימי בה. ישראל 2015, של נתניהו, יעלון, ליברמן ונפתלי בנט, היא מדינה מסוגרת, מתקשחת, חשדנית ומפוכחת. העיסוק בתהליך השלום כמעט אינו לגיטימי. "אוסלו" הפכה למילה גסה. גל הטרור הנוכחי מלהיט את היצרים הרותחים ומרופף את העצבים המתוחים בלאו הכי. הדמוקרטיה נחלשת, גורמים רדיקליים מתחזקים, ערכיה היסודיים של מדינת היהודים נמצאים תחת מתקפה מתמשכת.

בעשור הראשון אחרי הרצח, עוד נלחמו שרידיו של מחנה השלום הישראלי על מה שמכונה "מורשת רבין" המקורית. כיום, עברה המורשת הזו שכתוב עמוק שלא הותיר ממנה שום דבר משמעותי. בעבר, נתפסה מורשת רבין כחתירה לשלום ופיוס בין ישראל לשכנותיה, מתוך עוצמה פנימית וצבאית. היום, סבור רוב גדול בציבור הישראלי כי "אין דבר כזה מורשת רבין".

הגדיל לעשות הרב הראשי של צפת, הרב שמואל אליהו, שאמר במסגרת השיעור השבועי שלו בשבוע שעבר: "שמעתי שבמקרים כאלה ואחרים שוטרים חששו לירות במחבל או במחבלת, מתוך חמלה ורחמים. אני לא מבין את זה: מה זה לא לירות במחבלת? תגמרו עליה מחסנית! זה מה שצריך לעשות… שוטר שהורג מחבל, צריך לשלוח לו פרחים, מתנות וכסף". משרת הציבור, המכהן גם כראש ועדת הרבנים של מגן דוד אדום, הסביר, שההלכה, כך הוא טוען, מתירה לצוותים הרפואיים לחסל מחבלים פצועים. "אם אי אפשר להרוג אותם", הוסיף, "אז תסובבו את זה ככה שהם בסוף ימותו; תאכילו אותם אוכל מקולקל, שיקבלו קלקולי קיבה ובסוף ימותו. זה מה שצריכים ללמוד במד"א".

כאן טמון ההפסד הגדול ביותר של שני העמים שאוחזים זה בגרונו של זה. במלאת עשרים שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין [י"ב בחשוון ה'תשנ"ו], ברית הדמים בין חזיתות הסירוב הפלסטינית והישראלית, זו שחוללה את פיגועי ההתאבדות וזו שגידלה את הרוצח יגאל עמיר, מרימה את ראשה. רכבת השדים שבה לדהור בטירוף בנתיב הכיבוש והטרור. כשילדה מתל אביב שומעת בחדשות על ילד בן 13 שדקר למוות את בן גילו הישראלי, קשה להסביר לה שלא כולם כאלה. שהפלסטינים הם בני אדם כמוה, ושרובם המכריע רוצים חירות וכבוד. שגם ההורים הפלסטינים רוצים שהילדה הקטנה שלהם תהיה תלמידה טובה, ושהם חולמים לקחת אותה יום אחד לטיול בחוץ לארץ.

בסופו של דבר, המחנה המנוגד לרבין, שחלקים ממנו השתתפו באופן פעיל בהסתה שנוהלה נגד רבין בחודשי חייו האחרונים, הוא המחנה שניצח. המחנה הזה השתלט קודם כל על הנהגת המדינה באמצעות בנימין נתניהו, שניצח בבחירות שנערכו פחות משנה אחרי הרצח [מאי 1996]. אחר כך באה האינתיפאדה השנייה והטביעה את התקווה. חשוב להזכיר כי התבוסה הזו של מחנה השלום הישראלי אירעה באדיבות הפרטנר: הרצחנות הפלסטינית, שהשתקפה בגל של פיגועי התאבדות ששטפו את הארץ אחרי הסכמי אוסלו, הביאה לעליית הימין ואובדן האמון הציבורי באפשרות לפיוס אמיתי עם הפלסטינים. אחר כך הגיע מה שמכונה "האביב הערבי", שהפך את המזרח התיכון לג'ונגל כאוטי, שהדבר היחיד המאחד את שלל מרכיביו היא השנאה לישראל.

במצב הדברים הנוכחי, מגיבה החברה הישראלית לסביבתה ברפלקס מותנה אופייני. לרבין לא נותר אלא להתהפך בקברו. דקות לפני ששלוש היריות של יגאל עמיר בגבו שמו קץ לחייו, שר רבין את "שיר לשלום". מאז לכתו, השיר נדם, כמו השלום. תומכי פתרון שתי המדינות, בשני הצדדים, מתמעטים בהתמדה. גם בישראל וגם בקרב הפלסטינים מתחזק רעיון ה"מדינה אחת", בשתי גרסאותיו, הפלסטינית והישראלית.

בתקופה בה נחתמו הסכמי אוסלו [1993] היו ביהודה ושומרון כ-110 אלף מתנחלים. היום יש שם כ-400 אלף. המצב, על פי הימין, הוא בלתי הפיך. אין כוח בעולם שיוכל לפנות מספר כזה של מתנחלים ישראלים. כולם עוד זוכרים את המראות הקשים מההתנתקות של שרון, בה פונו בסך הכל כ-8,600 יהודים מבתיהם. הישראלים והפלסטינים בסוף 2015 מעורבבים ולפותים זה בזה באופן שהופך את התרת הקשר הגורדי הזה לבלתי אפשרית.

בשורה התחתונה: יצחק רבין נרצח על רקע דרכו הפוליטית. חייו נגדעו בידי בן עוולה שרצה לשנות בכך את המציאות הפוליטית בישראל. אבל זה לא הופך אותו לקדוש. כי הוא לא היה קדוש. הוא היה בן אדם. במובן הכי פשוט ועמוק של המונח. וזה הרבה יותר קשה ומעורר הערכה מאשר להיות קדוש.

יהא זכרו ברוך.