שבוי בקסמה של היפהפיה שפגש במועדון, הבטיח לעצמו שהיא עוד תהיה שלו. הוא ישוב למועדון הריקודים בהקדם לחפש אותה. היה משהו במבטה שריתק אותו, ויחד עם זאת מצפונו נקף בו. ״אין אשה שתכנס לנעליה של מילאן״, הניח ביטון את דעתו על עצמו, בשעה שהחנה את ריכבו, בסיומו של ערב בילויים ארוך.
בשקט פתח את דלת הכניסה, ונכנס לדירת שני החדרים שזה עתה שכר בשיתוף עם ימית וצוף, בת-זוגתה. דלת חדרן הייתה סגורה, וחושך נעים שרר בדירה. ביטון נכנס לחדרו הפרטי, הסיר את בגדיו, ובתחתוני הבוקסר שלו בלבד, עם פחית בירה קרה ביד, יצא למרפסת הסלון שהשקיפה על רחוב מנומנם. געגועים הבייתה, אל סבתא אתי, אל השיחות עם עומר והמעדנים של ימי שישי, הסתננו לליבו, וזאת מבלי שהזמין אותם. שרוע מעורטל על כסא נוח מאובק, הניח לרגשותיו לגדוש את ליבו.
בזה אחר זה התדפקו על דלתות ליבו זכרונות ילדות, ריחות אהובים, תמונות מאלבום החיים שלו התחלפו בדמיונו בזו אחר זו. הוא רוקן את הפחית לתוכו וקימט אותה. דמעה עלתה ולחלחה עין עייפה, אחריה ביצבצה עוד דמעה, ושתיהן יחד התגלגלו על לחייו כמתחרות מי מהן תגיעה ליעדה ראשונה. בן, שקוע בדמיונו, בחר שלא להאבק הפעם בגילוי הרגש המדוכא שלו, שכן, את נהיות ליבו הוא למד לאטום עוד בילדותו. זכורה לו היטב הפעם הראשונה שנלחם פנים אל פנים בגאות רגשות עזים, כשניצב המום מעל פתח קיברו הטרי של אביו, וידו של עומר נתונה, קטנה, בכף ידו המעט יותר גדולה. אחר, למד להדוף את רגשות החרדה, והנטישה שהתחזקו לאחר שאימו זנחה אותו ואת אחיו הקטן בלילה גשום אחד. לעולם לא יימחק מזכרונו רגע הפרידה בו עומר סירב להתנתק מזרועותיה, נאחז בה בכל כוחו, ממרר בבכי קורע לב, קורא בשמה, והיא, לבושה בחולצה פרוצה ובמכנסי עור שחורים הדוקים לגופה, וסיגריה בידה ניתקה את הפעוט מידיה, נתנה אותו בזרועות אמה, ונפנתה נמהרת לדלת הכניסה. את ציווחותיו של עומר מאותו הלילה מיאן זכרונו למחוק, ״אמא בואי״, עומר השתנק, וסבתא אתי, מיואשת המטירה קללות על ראשה של ביתה, ועל עצמה, ועל כל העולם, ולבסוף מיואשת ביקשה מבן שיעזור לה להשתיק את הרך שפעה ללא הפסקה. אז גילה בן לראשונה את השפעתו על אחיו הקטן. הוא ניגש אליו, חיבק ואמר: ״עומר אם תפסיק לבכות אתן לך את הפוור ריינג׳ר שלי״, ועומר, מושך באפו, נרעד, מתאמץ לעצור את הדמעות, הניע ראש לאות הסכמה. כך נאלץ להפרד מהצעצוע שאביו נתן לו, ובתמורה קנה את השקט שלו.
ימים חלפו וגעגועים לאימו התחלפו בכלימה, אהבה התחלפה בשינאה, דאגה הפכה לזניחה בעיניו, ובן ביטון לימד את עצמו להדוף כל מהלומה שנחתה עליו בחייו הבוגרים. לקשייו בבית-הספר, ואחר-כך בימיו הראשונים בצבא למד להפנות גב. לא, הוא לא הניח לאף אחד מאלו להעכיר את חייו, ״האומנם?״, הוא שאל את עצמו ומחה דמעה צורבת מלחייו. ליבו נמחץ, וכעס רדום נעור בו והשתלט על מחשבותיו.
בימי שירותו הצבאי, נדרש להפגין מצוייניות בלתי מתפשרת, גם כשהג׳יפ המסייר שנסע לפניו עלה על מוקש ואברי גופם של חבריו התפזרו לכל עבר, לנגד עיניו. אבל כשהספיד אותם הוא בכה. ביום הארור ההוא הוא נתן דרור לנפשו למרר על חייו, בשעה שנעץ את עיניו באדמה שהטמינה בקרבה צעירים שמתו טרם זמנם. ״לא יאה למפקד צהל״י, מנהיג וקצין ישראלי להתנהג כמוג לב״, הזכיר לעצמו ביום ההוא, וביום למחרת, כששב לבסיסו במדים מגוהצים לגופו, מחק מעיניו שאריות של חולשה ושב להנהיג את המחלקה שלו עטור בטחון וגאווה. רק בבטן, הכאב הזה, הדוקר צרב ולעולם לא נרגע, וגם כשרצה להתקפל מעוצמת הכאב, עמד זקוף והעמיד פני איתן.
בן עצם את עיניו, השעין ראשו לאחור על מסעד כסא הנוח המרופט והניח לרוח הקרירה שנשבה ללטף, רחמנית, את אבריו. תמונות נוספות מעברו הציפו את תודעתו, ומיתוכן עלתה דמותה של מילאן וניצבה למול עיניו. שערה השחור מתבדר ברוח ערבית של חוף-ים, והוא צעיר, עמוס טסטרון גולש על גלי הים, מרשים אותה, אוחז בידה, מלמד אותה לטפס על הגלשן, וביחד שניהם רודפים אחר הגלים הנשברים. ומתוך הזכרונות השוצפים בת צחוקה עלה באוזניו, ויפי עיניה השחורות, שתמיד גירו אותו, קראו לו לבוא. נזכר בזיקפה שמלאה אותו, בשעה שהטריפה אותו בגמישותה, רקדנית בלט מנוסה, עוטפת את מותניו ברגליה השריריות, מצמידה את שרירי חזהו לשלה, והוא משולהב, רוצה לטרוף אותה בים, להתמזג עם השקיעה שצובעת את האופק בצבעי תשוקה. ידו, קשוחה, כבר מושכת ממנה את תחתון בגד הים שלה, מפנה מקום לאברו לחדור אותה, ושניהם עטופים באהבת מי סוף הקיץ של הים-התיכון, משתגלים בקצב הגלים. ״כמעט מושלם״, הרהר בהנאה ונזכר בקינאתו אליה, שתמיד בערה בו,בדרכה כילתה את עתידם המושלך. ״אוי לה לקנאה״, מלמל וגופו העייף שקע כבד יותר, עמוק, בכיס המושב הישן. כך, במרפסת דירתו השכורה, מרחף בין הווה לעבר, שקע בתרדמה מנחמת. ״מחר יום חדש״.
המשך בשבוע הבא…..
