עמותת Journey 4 Hope, שמוציאה מסעות חוסן לאימהות ולאבות שכולים לרחבי העולם, יצרה את התנאים המדויקים למסע הזה * בטמפרטורות קפואות אך בלב חם דהרנו במזחלות כלבים ואיילים, נסענו בקארטינג תחרותי על מסלולי שלג, שיחקנו כדורגל סוער בתוך הלבן האינסופי ופגשנו נופים מהאגדות * ולפני סיום, כל אחד שיתף ברגע מיוחד שהיה משמעותי בעבורו, בתהליך שעבר במהלך המסע, בחיבור לילד שנפל ובלמידה של משהו חדש שנברא בתוכו
עשרים ושניים גברים, אבות שאיבדו את עולמם במלחמת "חרבות ברזל", ניצבים מול המרחבים האינסופיים של לפלנד. רובנו לא הכרנו זה את זה לפני כן, ואת רבים מאיתנו ליוו חששות ממפגש עם אבות שכולים נוספים – פחד שהכאב המשותף יהיה כבד מנשוא ומבוכה מהמפגש עם משפחה שלא בחרנו להיות בה. אך בתוך המדבר המושלג והצחור, שהשרה עלינו שקט עמוק ורכות מלטפת, מצאנו השתקפות מדויקת לנוף הפנימי שלנו. המרחב הזר ונטול הגבולות הדהד את המציאות אליה נקלענו בעל כורחנו: עולם זר ומנוכר אליו הוטחנו ובו אנו נדרשים להמשיך וללכת ולנווט ללא מפה וללא מצפן.
המסע הזה הוא ייחודי מסוגו; בעוד שהחברה רגילה לראות את השכול והתמיכה בו באמצעות כלים חד ממדיים שנשענים לרוב על מעגלי שיח מובנים או פעילות משותפת חד יומית. כאן יצאנו האבות השכולים למסע ממושך של חוויות אקסטרים בטבע הפראי. זהו מודל חדשני להבניית חוסן, שבבסיסו שילוב של מרחב, עשיה, תנועה, קהילה ומשחקיות. עמותת J4H (Journey 4 Hope) שמוציאה מסעות חוסן לאימהות ולאבות שכולים לרחבי העולם, יצרה עבורנו את התנאים המדויקים למסע הזה – שילוב של טבע עוצמתי, חוויות בלתי נגמרות וליווי רגשי שעוטף בנגיעות עדינות ומדודות.

הדבק שחיבר בינינו לא היה רק תחושת האובדן וההתמודדות עם מצב חדש, מטלטל, מנוכר וזר אלא גם המבטים המבינים והיודעים אחד את כאבו של השני – ללא צורך במילים. הדינמיות והעשייה הפכו למצפן שלנו; מהרגע בו הנחנו את האבנים הלבנות עם שמות הבנים והבנות על האגם הקפוא ברוקה, דרך הרגעים הדוממים מול המפלים הקפואים ועד לדהירה המיסטית באופנועי השלג. צוות המתנדבות המסורות של העמותה: ליאת, דינה ויעל והמדריך הנדיר גיל היוו בעבורנו את רשת הביטחון והעוגן שאפשר לנו להתרווח ולהרפות לרגע מהאחריות הכבדה שמוטלת על כתפינו מאז הנפילה. בתוך המעטפת הזו, הופעלנו דרך משימות קבוצתיות שנשזרו לאורך כל המסע: מהתכנון ועד להוצאה אל הפועל של קבלת השבת, ה"ספיד דייטינג", המעגלים והמפגשים החברתיים, אלו אפשרו לנו להעמיק את ההיכרות שלנו עם עצמנו ועם החברים החדשים שפגשנו. במסיבת הפורים הפרועה, הרחק מהסביבה שבה השכול מגדיר אותנו, הרשינו לעצמנו להשיל עוד מסכות ולהשתטות מכל הלב – דבר שכמעט בלתי אפשרי בעבור רובנו בסביבה הרגילה של חיינו. תחרות השירים בנסיעה באוטובוס חיברה אותנו במילים ומנגינות לתהומות של געגוע וכאב ובו בזמן לניצוצות של תקווה.
לאורך כל המסע, בטמפרטורות קפואות אך בלב חם, דהרנו במזחלות כלבים ואיילים, נסענו בקארטינג תחרותי על מסלולי שלג (וזכינו במדליות של אלופים ושמפניה), שיחקנו כדורגל סוער בתוך הלבן האינסופי, הפרחנו פנסים סינים אל עבר השמיים, פגשנו נופים מהאגדות ושקענו בתוך שכבות של שלג רך שעוטף וממיס. בתוך כל אלו, היינו צמאים לשמוע אחד מהשני על הבנים והבנות שלחמו ועלו. בנסיעות, בארוחות הבוקר, במפגשים אנושיים אקראיים ובצעידה בשבילים המושלגים נפתחו סיפורים על גיבורים וגיבורות – בנים ובנות אצילי נפש, בעלי ערכים נשגבים של רעות, אהבת הארץ, אומץ לב בלתי נתפס, שמחת חיים ומסירות אינסופית. למדנו עליהם דרך המבטים ודרך העיניים שלנו וגילינו שוב ושוב עד כמה הם דומים.

ביום האחרון הפלגנו בשוברת קרח וכשירדנו ממנה, התבהרה בנו הבנה עמוקה: יצאנו למסע אנשים זרים לתוך מרחב מנוכר ושבנו כקהילה שלמדה לנווט יחד, גם ללא מצפן ומפה. למדנו שאפשר לצמוח מתוך השברים ולסלול יחד דרכים חדשות בהם ניתן להגיע הביתה, צעד אחר צעד, בתוך השקט הלבן.
לפני שנפרדנו מהשלג, התכנסנו לשיחת סיכום אחרונה בקוטה – בבקתה הפינית המסורתית סביב האש המבוערת, כל אחד שיתף ברגע מיוחד שהיה משמעותי בעבורו, בתהליך שעבר במהלך המסע, בחיבור לילד שנפל ובלמידה של משהו חדש שנברא בתוכו. שמענו על פחדים שנמוגו, על חיבורים וקשר ועל היכולת למצוא חברות אמת בתוך השבר. המסע הזה ממשיך להדהד ולפעום בתוכנו גם אחרי שנחתנו בארץ. בין האזעקות, המרחבים המוגנים, המלחמה המתמשכת וההתמודדות עם האובדן, הקהילה שיצרנו הפכה לרשת תמיכה יומיומית בעבור כולנו. אנחנו מתפללים שאבות שכולים נוספים – חברינו למשפחת השכול, יזכו לצאת למסעות חוסן דומים ויוכלו גם הם לסלול לעצמם מחדש את הדרך הביתה.
הדים מהשלג: רגעים אישיים מהמסע
אורן סמדג'ה – למצוא חיוך שנעלם וללמוד לחיות מחדש
אבא של רב סמל עומר סמדג'ה ז״ל שנפל בקרב ביום 20.6.2024 במסדרון ״נצרים״ ברצועת עזה.
למסע הגעתי בעקבות חברי, אריק אזולאי, שאיבד גם הוא את בנו בלחימה. כהרפתקן מלידה שאוהב אתגרים, המסע הזה היה תפור עליי. כל רגע הפך לחוויה עוצמתית: מהמשימות המשותפות ומשחק הכדורגל על האגם הקפוא, ועד למזחלות ולארוחות המגבשות. בתוך ה"ביחד" הזה, מצאתי חברים חדשים שמדברים באותה שפה וחשים את אותן התחושות בדיוק. מאז הנפילה של עומר שלנו, אני מחפש בכל מקום את החיוך שנעלם – ושם, במרחבים הלבנים, מצאתי אותו. עומר נוכח בחיינו בכל רגע, אך שם הרגשתי אותו חזק מתמיד. בזכות הצוות המדהים, שפשוט אי אפשר שלא לחבק, חזרתי עם אנרגיות מחודשות ומילאתי את המצברים שהתרוקנו. אני מאמין שכל הורה שכול ואחים חייבים לעבור את המסע הזה, וללמוד לחיות מחדש.
עמיר בן צבי – להשיל את השריון בעומק השלג
אבא של סמל עידו בן צבי ז״ל שנפל בקרב ביום 25.10.2024 בג'בלייה ברצועת עזה.
יצאתי למסע הזה מתוך רצון עמוק לחוות את ה"ביחד" הייחודי שנוצר בין אבות שחולקים גורל דומה. האמונה שלי בדרך של העמותה התחזקה לאחר החוויה יוצאת הדופן שעברה אשתי במסע שלה לאוגנדה, וידעתי שגם אני זקוק לתהליך הזה. ברמה האישית, לקח לי כיומיים להתחיל "להתקלף" מהשכבות הכבדות שהבאתי איתי מהבית; להיפרד מהצורך העיקש בשליטה ומהציפייה שכל רגע יותאם בדיוק לצרכיי. כששחררתי ופשוט נתתי לדברים לקרות, הקסם התרחש. היום, חודש אחרי החזרה מהמרחבים הלבנים של לפלנד, אני מרגיש שהמשפחה שלי התרחבה. נבנתה בי תחושת מסוגלות מחודשת להתמודד עם היומיום המתיש, כשאני יודע שיש לי כעת אחים למסע שמבינים אותי ללא מילים והם פרוסים בכל מקום ברחבי הארץ.
שחר שהם – מוכרחים להמשיך לנגן
אבא של סמל ראשון איתי שוהם ז״ל שנפל בקרב ביום 12.11.2023 בצפון ברצועת עזה.
המסע הזה הביא עמו חוויות משמעותיות שיכולות להתקיים רק בסביבת "השווים" שלנו. שם, בתוך השותפות הגורלית, אנשים שלא הכרת עד לפני רגע הופכים לקרובים ביותר, בתהליך של אינטימיות ופתיחות שנעה מאפס למאה ב-No time. אחת החוויות העוצמתיות שלקחתי היא היכולת המופלאה של אבות לכייל את עצמם לתדר של האחר; הרמוניה בינאישית המאפשרת לזהות רגע שבירה עוד לפני שהוא פורץ, פשוט לחבק ולבכות יחד. לי זה קרה אל מול נוף מדהים, מעין פלנטה אחרת, דמיונית וקסומה, שבה המראה הפיזי השתלב עם רגעי השקט האישיים. כשנעמדנו במעגל מחובק והחבר'ה שרו את "מוכרחים להמשיך לנגן", הרגשתי את בני איתי. זהו המשפט שבו חתם את מכתבו האחרון בסלולארי, הצוואה שהותיר לנו לחיים. באותו רגע כואב, האבות סביבי קלטו את סערת הרגשות שלי, חיבקו אותי ובכו איתי בכי עמוק מבלי להזדקק למילה. הם פשוט היו לגמרי איתי.
לירון אלדור – כור היתוך של כאב ברכב 4X4
אבא של סמל עדי אלדור ז״ל שנפל בקרב ביום 11.02.2024 בחאן יונס שבדרום רצועת עזה.
הקשר שנוצר עם אבות "במעמדי" הפתיע אותי מאוד לטובה. עד המסע, כל התמיכה לה נזקקתי הגיעה אך ורק מאשתי, מהילדים ומהמשפחה הקרובה; מעולם לא לקחתי חלק בקבוצות שיח או בטיפול רגשי. המסע פתח עבורי צוהר נוסף, כזה שמתאים בדיוק לאופי שלי – לא כריטריט קלאסי, אלא כחוויה אינטנסיבית בשטח. ארבעה ימים של נהיגה, ארבעה אבות ברכב אחד במקטעים ארוכים, יצרו כור היתוך של כאב משותף ופתיחות אחרת. בתוך הג'יפ, מול הטבע העוצמתי, מצאנו עצמנו צוחקים, בוכים וצועקים לשמיים יחד. לצד הכוח שאני שואב מהבית, ההבנה שיש לי כעת חברים חדשים שעוזרים להתמודד עם הגורל האכזר והכאב שנגזר עליי, היא שינוי משמעותי עבורי. גיליתי דרך נוספת להחזיק מעמד, יחד עם אנשים שהפכו לחלק ממני ב"אפס זמן".
אלכס מלייב – דרישת שלום במדבר הכסוף
אבא של סגן יואב מלייב ז״ל שנפל ב 7.10.2023 בקרב גבורה במוצב יפתח
ביום הרביעי למסע, יצאנו לחוויה קסומה ובלתי נשכחת – רכיבה ממושכת בנופים מכושפים ועוצרי נשימה על אופנועי שלג. שם, בתוך המרחבים האינסופיים, כשלובן השלג התמזג עם הערפל הסמיך והשמיים הפכו לכסופים, בתוך המימד המכושף הזה, התרחש המפגש האישי שלי עם יואבי. יכולתי לדמיין באופן מוחשי את המקום שבו יואבי והבנים נמצאים עכשיו. ראיתי אותו מחייך אליי במרחק, חשתי אותו רוכב איתי יחד על האופנוע העוצמתי ומחבק אותי חזק. הניגוד המוחלט בין העוצמה של המכונה לבין הרוך של הטבע החזיר אותי, במנהרת הזמן הפרטית שלי, לטיול הג'יפים שעשינו יחד – יואבי ואני, במדבר. שני גברים, אבא ובן, במסע נטול דאגות ונטול גבולות, כשהחיים מחייכים ועוטפים והאופק הוא מקום בטוח. זו הייתה בעבורי דרישת שלום חיה בתוך הדממה הכסופה. אני מרגיש שחזרו לי רוח השטות, היכולת לצחוק מפנים ולהרגיש שאני יודע לצד האובדן גם לשמוח.
ליאת שדה שטרנברג, יזמת ומנכ"לית Journey4Hope:
קולם של האבות השכולים כמעט ולא נשמע, מרביתם נושאים עימם את נטל הכאב בשתיקה, לעיתים רבות ללא מקום בטוח בו הם מסוגלים לפרוק. הנתונים מדאיגים: כ-35% מההורים השכולים אינם חוזרים למעגל העבודה הנורמטיבי, חלקם מסוגלים לעבוד רק בסביבת קרובים כי אינם יכולים לשאת את האתגר החברתי שנגרם בעקבות האובדן. כשהקמנו את Journey4Hope, הבנו שהפתרונות הקיימים לא נתפרו עבור כולם ונדרשות פלטפורמות נוספות להתמודדות, כאלו שמתכתבות עם צרכים וסנטימנטים רגשיים שהתהוו ב 'משפחת השכול החדשה' מאז השביעי לאוקטובר.
המסע ללפלנד הוא מסע חוסן אתגרי, הראשון מסוגו בעולם, שנבנה במיוחד עבור אבות. זהו אינו 'מעגל שיח' קלאסי, אלא מרחב שבו המרחק, הקבוצה, ההשתהות והדינמיקה יוצרים את התנאים שמאפשרים לאבות לצקת את התוכן בעצמם, בתוך מסגרת תומכת ומחזיקה.
הביקוש הוא עצום – מאות אבות מחכים ברשימות ההמתנה. אנחנו יכולים להגיע לכל אחד מהם, אך לשם כך אנו זקוקים לכם. כל תרומה מאפשרת לאב נוסף לנשום, לפגוש את עצמו מחדש בתוך 'קהילת שווים', ולחזור ליומיום עם תחושת מסוגלות מחודשת.
ליצירת קשר עם העמותה:


