יוליה רצ'ינסקי, ילידת אוקראינה וסגנית הקונסול הכללי בלוס אנג'לס, ידעה כבר בבית ספר תיכון את מה החיים מייעדים לה * לאחר שירות דיפלומטי בבלארוס, פיליפינים ומוסקבה ועם תואר שני בשירה פרסית קלאסית, היא מספרת על עבודת הנציגות הישראלית מעבר להנפקת הדרכונים
יש אנשים שמגלים את הייעוד שלהם במקרה. אחרים מחליפים כיוונים, מקצועות וחלומות לאורך הדרך, ורק בדיעבד מצליחים לחבר את הנקודות. אצל יוליה רצ'ינסקי הסיפור שונה לחלוטין. כבר בגיל צעיר מאוד היא ידעה בדיוק מה היא רוצה להיות כשתגדל. בזמן שחבריה לספסל הלימודים חלמו להיות רופאים, זמרים, שחקנים או אנשי עסקים, היא כתבה בספר המחזור של התיכון משפט שנשמע כמעט בלתי סביר עבור נערה שעלתה מאוקראינה רק כמה שנים קודם לכן: "אני רוצה להיות שגרירת ישראל". העובדה המפתיעה היא שהחלום הזה לא השתנה במשך השנים, ממתין בסבלנות עד שיהפוך למסלול חיים.
רצ'ינסקי נולדה בקייב שבאוקראינה בתקופה שבה ברית המועצות כבר התפרקה והמציאות החדשה שנוצרה הייתה רחוקה מלהיות יציבה. הוריה החליטו לעלות לישראל כחלק מגל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים. היא מצאה את עצמה בגיל 11 אורזת חיים שלמים ועוברת למדינה, שפה ותרבות חדשה. למרות זאת, ישראל לא הייתה עבורה מושג זר לחלוטין. סבה וסבתה כבר עלו לישראל והתגוררו בבאר שבע, והמשפחה נהגה לבקר אותם בקביעות. "כשהגענו לישראל זה הרגיש פחות כמו מעבר למדינה זרה ויותר כמו ביקור שהתארך מעבר למצופה", היא מספרת בחיוך.
עוד לפני העלייה החלה ללמוד עברית: "תמיד אהבתי שפות. מבחינתי כל שפה היא דרך להיכנס לעולם של אנשים אחרים". כשהגיעה לארץ החליטה לוותר על האולפן וללמוד עברית בדרך הקשה יותר: להיכנס לכיתה רגילה, לא להבין חלק גדול מהנאמר ולסמוך על כך שהכול יסתדר. באופן מפתיע, זה אכן הסתדר. העברית השתפרה במהירות, המבטא הלך ונחלש, והיא החלה להרגיש ישראלית לכל דבר ועניין.
במהלך שנות הלימודים התבלטה אהבתה לשפות, להיסטוריה, לפוליטיקה וליחסים בינלאומיים. בזמן בחינות הבגרות, היא כבר דמיינה את עצמה מייצגת את ישראל מעבר לים. החלום הוביל אותה למסלול העתודה האקדמית, ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן־גוריון ולשירות באגף המודיעין של צה"ל. בהמשך השלימה גם קורס קצינים ותואר שני באוניברסיטה העברית, שם בחרה להתמקד בשירה פרסית קלאסית – תחום אקדמי שלא בדיוק מככב בשיחות סלון או במסיבות. "מספר האנשים שמתלהבים משירה פרסית במסיבה הוא בערך כמו מספר האנשים שנהנים לקרוא הוראות הפעלה," היא צוחקת, "אבל אני באמת אהבתי את זה".
לאחר השירות הצבאי החליטה שהגיע הזמן לממש את החלום הישן ולהצטרף למשרד החוץ. עברה את המיונים לקורס הצוערים היוקרתי, רק כדי לגלות שאינה יכולה להשתתף בו משום שהייתה עדיין מחויבת לצבא. היא עבדה כאנליסטית במשרד החוץ, המתינה למחזור הבא, עברה שוב את כל שלבי המיון – והפעם התקבלה. כך החלה הקריירה הדיפלומטית שעליה חלמה במשך שנים.
השליחות הראשונה שלה הייתה בבלארוס, שם היא גילתה במהירות שהרוסית השוטפת שלה יוצרת בלבול לא קטן בקרב המקומיים. רבים מהם התקשו להאמין שהיא ישראלית. מבחינתם, ישראלים היו אמורים להיראות אחרת, לדבר אחרת ואולי אפילו להתנהג אחרת. "לא פעם שאלו אותי אם אני באמת מייצגת את ישראל או שהתבלבלתי בדרך לשגרירות אחרת," היא נזכרת. דווקא שם, הרחק מישראל, התחברה מחדש גם להיסטוריה המשפחתית שלה. חלק ממשפחתו של סבה נרצח בבאבי יאר, בעוד שסבה ואמו הצליחו להימלט לאוזבקיסטן ולשרוד את המלחמה. שנים לאחר מכן, במסגרת ביקור רשמי בטשקנט, היא הצליחה לאתר את בית הספר שבו עבד סבה בזמן המלחמה ושלחה לו סרטון מהמקום: רגעים שבהם ההיסטוריה מפסיקה להיות משהו שקוראים עליו בספרים והופכת למשהו אישי מאוד".
לאחר בלארוס עברה המשפחה לפיליפינים, מהחורף האפור של מזרח אירופה אל החום והלחות של דרום־מזרח אסיה, מתרבות מוכרת יחסית אל מציאות חדשה לחלוטין. גם שם למדה מעט מהשפה המקומית, טאגאלוג. "מספיק כדי להבין אם הצוות המקומי מרכל עליי," היא אומרת בחיוך. במקביל גידלה עם בעלה שלושה ילדים, תוך מעבר מתמשך בין מדינות, בתים ויבשות. לדבריה, אחד התפקידים הפחות מוערכים בעולם הדיפלומטי הוא תפקידו של בן הזוג. "אנשים לא תמיד מבינים מה המשמעות של להיות בן זוג של דיפלומט. כל כמה שנים אתה עוזב עבודה, חברים, שגרה וחיים שבנית, ומתחיל הכול מחדש. מבחינתי בעלי הוא גיבור לא פחות מהשליח עצמו".
לאחר שש שנות שליחות חזרה לישראל, עבדה באגף הכלכלה של משרד החוץ ובהמשך שימשה יועצת ליחסים בינלאומיים במשרד התיירות. היא ליוותה שרים, השתתפה בדיונים מדיניים ונחשפה מקרוב לאופן שבו מתקבלות החלטות ברמה הלאומית. "מאחורי כל החלטה אסטרטגית דרמטית עומדים בדרך כלל עשרות אנשים עייפים, מאות מיילים שלא נקראו ואלף כוסות קפה," היא אומרת. "לפעמים אפילו יותר".
באוגוסט 2023 נשלחה למוסקבה, בתקופה שבה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה עמדה במרכז סדר היום העולמי. עבור מי שנולדה בקייב, הייתה זו מציאות מורכבת במיוחד. "השאלה על הרקע האוקראיני שלי עלתה כמעט בכל פגישה," היא מספרת. "אבל בסופו של דבר הגעתי לשם כדיפלומטית ישראלית". ואז הגיע 7 באוקטובר. השגרירות הישראלית במוסקבה הפכה למוקד פעילות עבור משפחות חטופים בעלי אזרחות רוסית. אנשי השגרירות ליוו משפחות, ארגנו פגישות, דאגו ללוגיסטיקה והעניקו סיוע בכל דרך אפשרית. אחד הרגעים המרגשים ביותר היה כאשר התבקשה לבשר למשפחתו של רון קריבוי על שחרורו הצפוי במסגרת עסקת החטופים. "הייתי הראשונה שהודיעה להם; יש דברים שלא שוכחים לעולם".

במרץ 2025 הגיעה ללוס אנג'לס לתפקידה כסגנית הקונסול הכללי. כאן, לדבריה, האתגר שונה לחלוטין. "הייחוד של לוס אנג'לס הוא הקהילות", היא מסבירה. הקהילה היהודית, הישראלית, הפרסית, הקוריאנית, הלטינית וקהילות רבות נוספות יוצרות פסיפס אנושי מורכב ומרתק. "רוב האנשים חושבים שהקונסוליה עוסקת בדרכונים. זה נכון, אבל זה רק חלק קטן מהעשייה". מאחורי השירותים הקונסולריים פועלת מערכת רחבה העוסקת ביחסים כלכליים, פעילות תרבותית, קשרי קהילה, הסברה, חינוך ומאבק באנטישמיות. מאז אירועי 7 באוקטובר הפך המאבק באנטישמיות לאחד הנושאים המרכזיים בעבודתה. הקונסוליה מקיימת קשר רציף עם ראשי ערים, גורמי אכיפה, מחוקקים ומנהיגי קהילות, ופועלת כדי להבטיח את ביטחונם של יהודים וישראלים באזור. "הרבה מאוד דברים קורים בשיחות אישיות מאחורי הקלעים," היא מסבירה. במקביל היא מרבה לבקר בקמפוסים, לשוחח עם סטודנטים ישראלים ויהודים ולהעלות את טענותיהם בפני הנהלות האוניברסיטאות.
לקראת סיום השיחה היא מצביעה על נושא שמעסיק אותה במיוחד. "הדיאלוג בין הקהילה ישראלית לבין הקונסוליה עדיין מוגבל מדי". לדבריה, רוב האנשים פוגשים את הקונסוליה רק כאשר הם זקוקים לדרכון חדש או לשירות אדמיניסטרטיבי אחר, אך אינם מודעים להיקף הרחב של הפעילות שמתקיימת מאחורי הקלעים. "אנחנו פה כדי לעזור," היא אומרת. "אבל בשביל זה צריך גם לפנות אלינו".


