דלונטה ווסט החשיב את הכדורסל לכרטיס היציאה שלו ממעגל העוני * מי שדווקא דיבר בפתיחות על בעיותיו הנפשיות, לא הצליח להתמודד עמן, הפסיד את כל הונו והגיע לשפל המדרגה כשהוא צולם ללא חולצה, אזוק ומבולבל
אלה ימים של חשבון נפש ב-NBA. המוות של קובי בראיינט לחץ על כל הנקודות הרגישות, כאלו שנוטים להדחיק בזמן שרודפים אחרי ניצחונות על בסיס לילי. יריבויות ותיקות, ריבים בטוויטר, מדדי פלוס/מינוס – לפחות לכמה רגעים, הכל נדחק הצדה לטובת החיים עצמם. משפחה, חברים קרובים, בריאות. דברים שלא רואים בסטטיסטיקה וחשובים ממנה בהרבה.
המקרה העצוב של דלונטה ווסט נראה פתאום הרבה יותר אמיתי. בשנים האחרונות הפך ווסט – ששיחק תשע שנים ב-NBA – לקרקס ויראלי קשה לצפייה. מדי כמה חודשים צצים סרטונים שונים שלו ברחובות, מבולבל, ממלמל מלים שלא קיימות או מתקשה לחבר בין כאלו שכן. הסרטון העדכני ביותר, שצולם בסוף החודש שעבר, היה קשה במיוחד: ווסט נראה בו מוכה על ידי אדם אחר באמצע הכביש המהיר ליד וושינגטון, ובהמשך צולם כשהוא אזוק על ידי שוטר, ללא חולצה, יושב על המדרכה וצועק משפטים חסרי פשר. השוטר המצלם אמנם הושעה מתפקידו, אבל ספק אם זה יעזור לווסט. קשה לדעת אם משהו יכול לעזור לו.
התקשה לווסת את הרגשות
במשך שנים נלחם ווסט בשדים שלו, ולמשך תקופה ארוכה ניצח אותם. הוא גדל בשכונות הקשות של וושינגטון, סבל מבריונות בבית הספר ומגיל צעיר החשיב את הכדורסל ככרטיס היציאה שלו ממעגל העוני. כילד בכיתה ח', אחרי פציעה שהשביתה אותו ממשחק לתקופה ארוכה, עבר בין בתי חולים אחרי שחתך את עצמו ובלע "כדורים עם שמות שלא הייתי מסוגל להגות", כפי שהגדיר זאת ל"וושינגטון פוסט".
לילה אחד בבית החולים המיר ווסט מחשבות אובדניות בעסקה עם אלוהים, שמצדו קיים את חלקו בה.
ווסט חזר לשחק והפך לכוכב מכללות, שבעונת 2003/04, לצד ג'אמיר נלסון, הוביל את סיינט ג'וזף לעונה רגילה מושלמת שהסתיימה בשלב שמונה הגדולות בטורניר המכללות. "ההבדל ביניהם היה שג'אמיר רצה להיות גדול, ודלונטה היה חייב להיות", סיפר מאמנם דאז, פיל מרטלי, בספר שכתב ג'ף מקיני על העונה ההיא, "הראשון רדף אחרי מטרה מסיבות רציונליות והשני עשה זאת מסיבות רגשיות".
לאורך זמן, ווסט התקשה לווסת את הרגשות. מאז שהיה ילד המשחק עזר לו להתמודד עם השינויים החדים במצבי הרוח, אבל החיים הלחוצים ב-NBA גבו מחיר. ב-2008, כששיחק בקליבלנד, התפרץ על שופט תיכונים ששפט במשחק אימון פנימי במהלך מחנה קדם-עונה. "פשוט הרגשתי פרץ של כעס והרגשתי שאני צריך לזרוק הכל ולעזוב", סיפר מדוע נטש את הקבוצה למשך שבועיים, "הייתי זקוק לעזרה". זמן קצר לאחר מכן חשף בפני העיתונאים כי הוא מתמודד עם מאניה-דפרסיה. "התנהגות של הרס עצמי רדפה אותי מאז הילדות", סיפר, "הצד המכוער שוב זקף את ראשו".
ווסט תמיד היה גלוי בנוגע למצבו. הוא סיפר כי בתחילה הבין רק שיש לו בעיה רגשית. "אמרו לי שיש לי מאניה-דפרסיה והייתי צריך ללכת לגוגל בשביל להבין מה זה אומר", אמר בראיון ל-VICE. לריק מייס מה"פוסט" הגדיר את מצבו כ"דו-קוטבי, כמו שאר העולם – כשמשהו עצוב קורה אתה עצוב וכשמשהו שמח מתרחש אתה שמח". כשעיתונאי בדאלאס רצה לראיין אותו, ווסט הבטיח שאין לו בעיה לדבר על כל נושא, לרבות פיצול האישיות שלו. "אני לא מכחיש אותן", אמר, ספק ברצינות, "אני גאה בהן. הן כולן אני".
הלילה בו נעצר על עבירת תנועה עם האופנוע שלו – רק כדי שהשוטר יגלה כי הוא נושא על גופו מספיק כלי נשק בשביל סצנה ארוכה ב"שליחות קטלנית" – התרחש לדבריו אחרי הפעם הראשונה שנטל תרופה במסגרת הטיפול במצבו. בעסקת הטיעון שקיבל נאסר עליו לעזוב את המדינה, ובזמן השבתת הליגה ב-2011 הוא הודיע לעולם על כך שהוא מתכוון לעבוד כמוכר ב"הום דיפו". "אני אפילו לא יכול לשחק בחו"ל ולהרוויח כסף", הסביר, "נשברתי בכספומט, הגעתי למכסה היומית. אני מרושש. איפה המטפל שלי?"
לפני עשור, הטיפול במקרים כמו של ווסט לא נחשב משהו שצריך להדאיג את החברה – ובמקרה הזה, את איגוד השחקנים – אלא מקרה פרטני, בבחינת "שיטפל בעצמו". בעיות נפשיות עדיין נחשבו משהו שצריך לדבר עליו בדלתיים סגורות. היו שחקנים שהביעו סימפטיה, הנהלות שגילו יותר סבלנות, אבל ווסט נותר אנומליה. מאמן דאלאס, ריק קרלייל, שאימן את ווסט ב-2011/12, אמר פעם כי "רוב שחקני ה-NBA נוסעים על דלק רגיל ודלונטה נוסע על דיזל". כלומר, הוא חריג, אבל אנחנו עדיין מנסים לאהוב אותו. בדיוק כמו את רון ארטסט או דניס רודמן, חבריו הקבועים ל"נבחרת משוגעי כל הזמנים" של הליגה.
הרוויח 16 מיליון דולר בקריירה
ב-2018 חשף קווין לאב בפומבי את ההתמודדות שלו עם חרדה, שזכתה להד בקרב שחקנים נוספים בליגה. באיגוד השחקנים וב-NBA החלו להקדיש משאבים במטרה לתת מענה ממוסד לצרכים הנפשיים של השחקנים, מתוך הבנה ש"יש מעט מאוד מקצועות עם מקדם חרדה כל כך גבוה". "היינו נאיביים, וזו מילה עדינה, כשחשבנו שאין צורך להקדיש תשומת לב ראויה לבריאות הנפשית", הודתה יו"ר ארגון השחקנים, מישל רוברטס.
עבור ווסט זה כבר היה מאוחר מדי. אחרי שדאלאס התייאשה ממנו, הוא בילה בג'י-ליג ונפלט מהר למדי מהליגה הסינית. את הליגה בוונצואלה עזב לפני שהספיק לשחק משחק אחד. שחקנים גדולים ממנו שרפו רווחים גדולים יותר בקריירה – אלן אייברסון, שהרוויח 155 מיליון דולר רק מכדורסל, רוקן את כיסיו ואמר לגרושתו "אין לי אפילו כסף לצ'יזבורגר" בשימוע בבית משפט – אבל את ווסט ההידרדרות באמת הובילה לשפל המדרגה. מי שהרוויח 16 מיליון דולר בקריירה איבד את האחוזה שלו במרילנד, ונתבע על ידי הבנק בעקבות חוב אשראי שהגיע ל-108 אלף דולר. זו בערך היתה התקופה בה החלו להופיע סרטונים שלו ברחובות.
הסרטון האחרון, הקשה מכולם, כלל תגובות רבות – ביניהן של נלסון, חברו לקו האחורי במכללה, ומאמנו לשעבר מרטלי. שניהם כבר ניסו בעבר לעזור לווסט, שלא התמיד בטיפולים או פשוט דחה את ניסיונות הסיוע. אחד מהניסיונות הללו הגיע גם בצורת עבודה כסקאוט מטעם בוסטון, אחת מקבוצותיו לשעבר. "יש לי בחילה מלראות את הסרטונים הללו", כתב נלסון בטוויטר בסוף החודש שעבר, "כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להתפלל עבורו, בתקווה שיסכים לקבל את העזרה הדרושה… מחלה נפשית זה משהו שהרבה אנשים מתמודדים איתו אפילו ללא ידיעתם, עד שלפעמים זה מאוחר מדי".
הזווית של נלסון מדויקת: לא צריך להסתכל על הסיפור של דלונטה ווסט כחריגה עצובה מהנורמה בכדורסל המקצועני או מקרה של שחקן NBA לשעבר שאיבד כיוון, אלא של אדם שסובל ממחלה ושצריך לקבל עזרה בקרוב מאוד. אחרת זה באמת יהיה מאוחר מדי.
