ככה נראה יומו הראשון של אלוף העולם הבלתי מעורער
צריך להבדיל בין שני עולמות כשמדברים על היאבקות מקצוענית: הראשון הוא העולם האמיתי שבו אנחנו חיים, ומאחורי המתאבקים שמופיעים על המרקע יש אנשים אמיתיים כמונו. השני הוא העולם הבדיוני בו מתרחשים קווי העלילה השונים והמתאבקים חיים למעשה את הדמויות שלהם. ההבדל הזה חשוב מפני שלאורך ההיסטוריה הייתה חפיפה רבה ביניהם, שמטרתה להקנות אמינות למופעים וכך לערב רגשית את האוהדים במתרחש. לכן, תמיד זה מרתק כשהאדם שמאחורי דמות המתאבק מדבר בפני המעריצים ללא מסכות, בטח כשהוא חושף דברים מאחורי הקלעים.
כריס ג'ריקו, או בשמו האמיתי כריסטופר אירוויין, הוא אחד מגדולי המתאבקים שהיו מאז ומעולם. המתאבק הקנדי התחיל את הקריירה בסצנת ה"אינדי" (קיצור של Independent Wrestling, מופעי היאבקות עצמאיים), אך החל להתפרסם בעקבות הופעותיו בארגוני ה-ECW וה-WCW, כאשר האחרון היווה בתקופתו את התחרות היחידה לארגון ה-WWF (לימים ה-WWE). לאחר כשלוש שנים בארגון, עבר למתחרה השנואה, הלא היא ה-WWF רבתי במעמד של כוכב עולה, אבל שם הוא באמת קנה את עולמו תוך שהוא מגדיר מחדש את המושג 'קבלן תארים' וביניהם 6 זכיות באליפות העולם.
ג'ריקו נחשב לאחד המתאבקים הטכניים ביותר, בעל עבודת מיקרופון מופלאה וכריזמטיות נוטפת. אולם, הוא ככל הנראה מוכר בעיקר בשל העובדה שכנראה לא היה מתאבק לאורך ההיסטוריה שידע להמציא את עצמו מחדש טוב יותר ממנו; כשמאחוריו קריירה של למעלה מ-30 שנים (!), ג'ריקו מצליח להישאר רלוונטי בזכות היכולת להמציא דמויות ולבנות פרומואים חדשים שמשלהבים את קהל המעריצים. לראייה, רק השבוע הגיע למקום השלישי בדירוג המתאבקים השנתי של המגזין היוקרתי PWI (Pro Wrestling Illustrated).
רגע השיא בקריירה של כריס ג'ריקו הגיע בדצמבר 2001, עוד בשנותיו הראשונות כמתאבק צעיר ב-WWF, כאשר ניצח באותו הערב את שני המתאבקים הגדולים ביותר בארגון באותה התקופה (ויש שיגידו בכלל), "דה רוק" (דוויין ג'ונסון) ו"סטון קולד" סטיב אוסטין, והוכתר ל"אלוף הבלתי מעורער" הראשון בתולדות הארגון. כ-15 שנים לאחר מכן הוא סיפר את מה שבאמת קרה באחד הערבים הגדולים והמרגשים ביותר בחייו.
וכך הוא מספר:
זה הישג אדיר, משהו שאני עדיין מתגאה בו מדי יום. למעשה, הייתם חושבים שמשום שזה עניין כל כך גדול, בטח הייתי מודע אליו חודשים לפני שהוא התרחש. בטח, אתם חושבים, הוא לווה בקו עלילה מדוקדק והכנות כדי שאדע כיצד להיערך. ובכן לא. זה לא קרה כך. אתם יודעים מתי הבנתי בפעם הראשונה שאני הולך להיות האלוף הבלתי מעורער הראשון?
הייתי באמצע ארוחה, התעסקתי בענייני, ולא רחוק ממני עמדו וינס מקמהון והאנדרטייקר. וינס החל אז לדבר בקול רם, לא אליי, אבל כך שיהיה בטוח שאני שומע אותו, ואמר: "היי טייקר, מתי אתה יודע שהעסק יורד לטמיון? (במקור: "The business is going down the toilet?") כשאנחנו שמים את החגורה על ג'ריקו!". וכך, גיליתי מילולית שעות לפני המופע שזה מה שהולך לקרות. זו הסיבה גם, שעל אף שבחגיגות אליפות שנראו בעבר, למשל של ברט הארט שחגג יחד עם 65 בני משפחת הארט אחרים שהקפיצו את הזירה, המשפחה שלי לא נכחה בכלל באירוע. המשפחה שלי לא הייתה איתי בזמן שזכיתי באליפות הבלתי מעורערת כי לא ידעתי את זה עד 6 שעות לפני המופע!
התאבקנו וניצחתי את "דה רוק" ולאחר מכן את "סטון קולד", ומסביבי התפאורה הייתה חגיגית – קונפטי יורד ווינס מרים את ידי כאות ניצחון; והקהל בסן דייגו מת לחלוטין. אני חושב שזה כי הם חושבים לעצמם: "הם שמו את החגורה על הבחור הזה?!". אבל זה היה נהדר ועמדתי שם לחגוג למשך עוד כמה רגעים.
רודי פייפר (מגדולי המתאבקים בכל הזמנים, כנראה בעל יכולות הדיבור הטובות שהיו) אמר לי לפני כמה שנים שהעמדה הבודדת ביותר בהיאבקות היא האירוע המרכזי מפני שכשאתה חוזר לאחורי הקלעים כולם כבר עזבו. הם מנצלים את מהלך הקרב כדי להקדים את הקהל ולהימנע ממנו. ובכן, במקרה שלי, לא רק שכולם עזבו, גם וינס הספיק לעזוב עד שחזרתי. 30 שניות לפני הוא עוד עמד לידי! כולם כבר הספיקו לעזוב, ונשאר שם רק איזה שרת שאומר לי "עבודה יפה, חבר".
בהתאם לקלאסיות המאפיינת את ה-WWE, אתה לא זוכה להתענג על רגעי התהילה שלך. הייתי צריך להמשיך לעיר הבאה, אנהיים, מרחק של כשעתיים נסיעה מסן דייגו. נכנסתי למכונית ונסעתי למלון, הגעתי לשם ב-23:55. הלכתי לקבלה, ושם עומד פקיד עם תגית שם "רג'יס פי.אורורק ג'וניור". שם אמיתי. עכשיו לא רק שהבחור הזה צריך להסתובב עם השם הטיפשי הזה כל חייו, אבל מסתבר שאביו גם היה צריך… אז הגעתי לשם ואמרתי לו: "היי גבר, אני עושה צ'ק אין. יש משהו שאני יכול לאכול?", והוא עונה לי בקול רוטן: "לא, המסעדה נסגרת בחצות". ניסיתי בכל זאת: "טוב עכשיו 23:55 הם בטח עדיין…" – "לא", הוא קטע אותי, "הם סוגרים בחצות ומפסיקים לתת שירות ב-23:30". "זה לא אומר שהם נסגרים ב-23:30?" שאלתי. "לא, תפסיק להתחכם איתי", ענה לי. "אוקיי, מר אורורק ג'וניור, יש משהו אחר בסביבה שאני יכול לאכול?" – "תקנה פיצה, דומינוס", אמר ונתן לי את התפריט שלהם.
עליתי לחדר שלי, פתחתי את התיק, הוצאתי ממנו את שתי חגורות האליפות, הנחתי אותם על המיטה. שמתי אותם, עליי, עירום, והסתכלתי על עצמי במראה… התקשרתי לפיצרייה ועשיתי הזמנה. כחצי שעה לאחר מכן קיבלתי צלצול מרג'יס שהפיצה שלי הגיעה. "תבקש מהם שיעלו אותה לחדר שלי" – "לא! הם לא יעלו לך אותה לחדר! אתה צריך לרדת ולקחת אותה". טוב, בלית ברירה ירדתי למטה לאסוף את הפיצה שלי. לאחר מכן עליתי חזרה לחדר שלי, רק כדי לגלות שנעלתי את עצמי מחוץ לחדר. ירדתי שוב למטה, ניגשתי לרג'יס ואמרתי לו: "תקשיב גבר, נעלתי את עצמי מחוץ לחדר". הוא הגיב: "אני צריך לראות תעודת זהות כדי לפתוח לך". עניתי לו מבולבל: "מה? אבל הייתי פה לפני 30 דקות… נתת לי את התפריט של הפיצה…" – "לא אכפת לי. אני צריך לראות תעודת זהות", השיב נמרצות. "ננעלתי מחוץ לחדר, תעודת הזהות שלי שם", אמרתי, "טוב, באסה לך".
המשכתי להתעקש איתו שייתן לי להיכנס לחדר שלי. בסוף הוא ויתר ואמר: "אוקיי, אני אלווה אותך לחדר שלך, אבל כדאי שיהיה לך משהו בחדר שאני אדע בוודאות שהוא שלך". פעם נוספת, בן ****, הרגע עשית לי צ'ק אין אבל אין בעיה בוא נעלה לחדר. עלינו ובפתח החדר הוא עצר אותי: "אתה תישאר פה! אל תזוז! מה יש לך בחדר?". ואז אמרתי לו: "אהה, אוקיי, אתה רוצה לדעת מה יש לי בחדר? שתי חגורות אליפות עולם, כי אני אלוף העולם הבלתי מעורער החדש, bitch!". "אנחנו נראה לגבי זה", הוא ענה לי ונכנס לחדר. 20 שניות אחרי זה הוא יצא ואישר לי להיכנס.
נכנסתי לחדר, התיישבתי על קצה המיטה והנחתי את מגש הפיצה פתוח לידי. ובעודי מוריד את אחת הנעליים, בטעות נתתי מכה למגש שנפל על השטיח עם הצד של התוספות קודם. בתסכול הרמתי את הפיצה וניקיתי ממנה שאריות אבק. התחלתי לאכול אותה וגיליתי שהיא גם קרה. וזה, לסיכומו של עניין, מה שאתה מקבל לאכול כשאתה אלוף העולם הבלתי מעורער – פיצה קרה ומאובקת.
