חזרת הספורט האמריקאי היא שיקוף של החברה * על הסיפורים השונים של ליגות הבייסבול, ה-NBA והפוטבול והנסיון לשדר נורמליות בעידן הקורונה
הקורונה – ולא מדובר פה באיזשהי אבחנה מקורית שלי – תיפקדה בחצי שנה האחרונה בתור גלאי שקר לאופיין של המדינות והחברות שבהן היא התפשטה. בישראל, למשל, "התגלה" שאנחנו מתפקדים בצורה נהדרת במצב של חירום – ישראל היתה מהראשונות שנכנסו למצב חירום, סגירת גבולות וכו', שעזרו למתן מאוד את ההתפשטות של המגיפה – אבל קצת פחות טוב (בלשון המעטה) בבניית תוכניות לטווח ארוך. באירופה, לעומת זאת, התגובה היתה איטית בהרבה מאוד מדינות אבל מרגע שהבינו את הבעיה נוצרה לכידות חברתית שאיפשרה התאוששות מתונה ומוצלחת מהמשבר.
ויש את ארה"ב. יש נטיה להפיל על טראמפ את הכשלון האדיר בטיפול בקורונה שם (וברור שהחלק שלו עצום) אבל יותר משמדובר בכשלון של ממשל, זה כשלון של חברה. מה שמבחוץ נראה (לפחות לחלק מהאנשים, עבדכם הנאמן בתוכם) כמו מדינה מתפקדת וממושמעת עם ממשל בעייתי, התגלה כאוסף של מדינות ואנשים חסרי סולידריות חברתית. וכך, חודשיים אחרי שניו יורק סבלה מעשרות אלפי מתים מהמגיפה, היא התפשטה שוב בטקסס, פלורידה ועוד, שהתעקשו לפתוח מהר מדי ועם יותר מדי אזרחים שפשוט החליטו להתעלם מההנחיות.
אם נגיע לספורט, הרי שהוא במידה רבה חלון הראווה לביצועים של אותן מדינות בתקופת הקורונה.
"ספורט הוא הפרס לחברה מתפקדת" – את המשפט הזה אמר שון דוליטל, הפיצ'ר של אלופת הבייסבול, וושינגטון נשיונלס, לפני כחודש והוא מלווה את אוהדי הספורט האמריקאי כבר תקופה ארוכה. בעוד באירופה הכדורגל חזר ואפילו הספיק לסיים את כל הליגות כמעט ללא תקלות, הרי שבארה"ב רק בעשרה ימים האחרונים הספורט התחיל לאט לאט לחזור, וגם זה עם לא מעט תקלות. כמו הרבה פעמים, ספורט מהווה פתח הצצה לתוך החברה עצמה ובמקרה הזה, כל ענף ספורט עושה את זה בצורה אחרת.
נתחיל בבייסבול. הבייסבול היה ענף הספורט האמריקאי שכנראה נפגע הכי הרבה ממגיפת הקורונה. העונה היתה אמורה להתחיל באפריל, ממש עם הגעת הקורונה וכמובן שנדחתה שוב ושוב. בשל העובדה שרווחי הבייסבול תלויים מאוד בכמות הקהל במגרשים (יש 162 משחקים בעונה, הכסף מזכויות השידור לעונה הסידרה קטן יחסית) המשא ומתן בין הבעלים לשחקנים נגרר במשך חודשים ובדיעבד ברור שהוא לא נוהל בתום לב מצד הבעלים. אלו, שהבינו שכל משחק בעונה הסדירה בלי קהל הוא בעצם הפסד כסף (כי צריך לשלם לשחקנים אבל הרבה פחות כסף נכנס) גררו רגליים והציעו הצעות מעליבות ממש ובסופו של דבר נשארנו עם עונה מקוצרת מאוד של שישים משחקים בלבד אבל עם פלייאוף נרחב מאוד (16 קבוצות במקום ה-10 הרגילות) – כי זה המקום שבו מגיע הכסף הגדול מזכויות שידור.
בניגוד ל-NBA (עוד שניה נגיע אליה), הבייסבול לא יכול להתנהל בתוך בועה, ולכן כל קבוצה שיחקה באיצטדיון שלה. זה לקח כלום זמן, ליטרלי – תוך יום מרגע שהתחילה העונה – עד שהתגלו שחקנים חולים בקורונה. בהתחלה במיאמי מארלינס (לא מפתיע בהתחשב בפיזור הנרחב של המחלה בפלורידה) ואחר כך גם בסט לואיס קארדינלס. החולים הללו גרמו לדחייה של מספר לא קטן של משחקים ובסוף כשהקבוצות הללו חזרו לשחק זה היה עם סגל משני מאוד. היה אפילו שלב שבו המשך הליגה הוטל בספק אבל המגיפה לא התפשטה לקבוצות נוספות, הליגה הידקה נוהלים לגבי שימוש במסיכות ואיימה בעונשים וכרגע – כשלושה שבועות אחרי שנפתחה – נראה שהיא נכנסת למסלול סוף סוף.
בדיעבד, נראה שהסיבה לכשלון היחסי של הבייסבול נובע פשוט מכך ששחקנים שמו פס על ההנחיות. הם המשיכו לירוק, להתגודד בחדרי ההלבשה ואפילו הגיעו עדויות על שחקנים של קבוצה אחת שיצאו לקזינו. במידה רבה, שחקני ליגת הבייסבול מייצגים יפה את אמריקה הנבערת, הדרומית, זאת שמתעקשת לא ללבוש מסיכות, לזלזל בחוקים ולהתעלם מהמגיפה. לא סתם בייסבול הוא הספורט עם ממוצע גיל הצופים המבוגר ביותר וגם פופולרי בעיקר בקרב אמריקה השמרנית. אבל יותר מכך, נדמה שהעובדה שהבעלים גררו רגליים וזלזלו בשחקנים היא האחראית האמיתית לתוצאה שאנחנו רואים היום שבה לשחקנים אין באמת אינטרס להשקיע בקיום עונה אחרי שהבעלים דפקו אותם שוב ושוב. הבייסבול, אם תרצו, מהווה דוגמה לאיך חוסר סולידריות חברתית בין חלקים שונים בחברה (במקרה הזה – מעסיק ומועסק) מכרסם ביסודות שלה.
ה-NBA, לעומת זאת, היא סיפור אחר לגמרי. העונה הסדירה נעצרה קרוב מאוד לסיומה ומאז הליגה ניסתה ביחד עם השחקנים למצוא דרך לחדש אותה בצורה בטוחה. אם בבייסבול הבטיחות של השחקנים לא היתה בראש מעייניהם של הבעלים, הרי בכדורסל עשו הכל כדי להבטיח אותם. מעניין לציין שליגת הכדורסל הפסיקה את פעילותה לאחר שמספר שחקנים בקבוצת יוטה ג'ז התגלו כחולים, כשהגדיל רודי גובר שזילזל ממש בהנחיות ונגע בכל המיקרופונים במסיבת העיתונאים בתור בדיחה שהפכה למאוד מאוד לא מצחיקה. אולי בזכות זה, השחקנים והליגה לקחו את המגיפה בצורה רצינית הרבה יותר וכך נולד לו רעיון "הבועה". אם שחקני ליגת הבייסבול חוזרים לבתים שלהם ומסתכנים בחשיפה למחלה, הרי ששחקני ה-NBA מרוכזים במתחם סגור באורלנדו, פלורידה כבר במשך כחודש, יחד עם כל מי שצריך על מנת לתפעל את העסק. מדובר במאות וכנראה אף אלפי אנשים. מאמנים, מטפלים רפואיים, אנשי תחזוקה, שופטים ועיתונאים. כולם הופרדו לתקופה של עד שלושה חודשים מהמשפחה שלהם על מנת לסיים את העונה.
אין ניגוד חזק יותר מליגת הבייסבול למה שאנחנו רואים ב-NBA עד עכשיו. אמנם מספר שחקנים החליטו לוותר על התענוג (הבולט שבהם הוא קיירי אירווינג שהשתמש במחאה החברתית בתור הסבר/תירוץ אבל יש יגידו שאם לנטס היה סיכוי בפלייאוף אז התגובה שלו היתה שונה) אבל מרביתם המוחלטת של הכוכבים התחייבו למשהו שהוא לא טריוויאלי בכלל. הסיבה שכזה דבר אפשרי בכלל היא מערכת היחסים המצוינת של הליגה עם השחקנים. ב-NBA, כבר כמה שנים (ומדובר בתהליך שרק הולך ומתגבר) השחקנים הם אלו שקובעים את החוקים. האיש החזק בליגה הוא לא אדם סילבר או בעלים של קבוצה זו או אחרת אלא לברון ג'יימס.
בעוד בליגות אחרות הבעלים ניסו להלחם במגמה הזאת, ב-NBA (מהרבה סיבות שלא ניכנס אליהן) זרמו עם זה. לשחקנים יש כח לשנות דברים והם עובדים ביחד עם הליגה כל הזמן. התוצאה –עד עכשיו (טפו טפו) כמעט לא שמענו על הפרות של חוקי הבועה (היה שחקן אחד, לו ויליאמס מהקלפרס, שיצא להלוויה וניצל את ההזדמנות לבקר במועדון חשפנות) וגם לא על הדבקות בתוכה. כמה זה עוד יוכל להמשיך – הרי כל מה שצריך זה שחקן אחד שלא יציית וידביק קבוצות שלמות – זאת שאלה טובה, אבל ה-NBA הוא הדוגמה למה שקורה כאשר חברה מתייחסת בצורה שיוויונית לחברים בה, לא משנה האם הם מנהלים או עובדים (ואל תטעו, למרות שהם מרוויחים מיליונים, שחקנים הם עדיין "פועלים").
ועכשיו אנחנו מגיעים לליגת הפוטבול. למזלם של חובבי הפוטבול, הקורונה הגיעה בדיוק על הפגרה הארוכה מאוד של הספורט הזה. אבל אנחנו הולכים ומתקרבים לסיומה ולפחות על הנייר ליגת הפוטבול אמורה להיפתח ב-11 לספטמבר. מהתחלה היה ברור שפוטבול לא יוכל להתנהל בתוך בועה: בניגוד לכדורסל שאפשר לכווץ את הלו"ז, בפוטבול חייבים מנוחה של שבוע בין משחקים. וגם, אין דין קבוצת כדורסל עם 12 שחקנים לקבוצת פוטבול עם 53 כאלו. הפתרון כרגע לפחות – כל קבוצה תארח בבית שלה כשנושא הקהל פתוח לשיקול כל קבוצה. ניו אינגלנד, למשל, מדברת על 20% קהל בעוד מדינת ניו ג'רזי כבר הודיעה שלא יהיה קהל במשחקי הג'טס והג'איינטס.
מחנות האימונים של הקבוצות נפתחו השבוע, כאשר השחקנים נדגמים ברמה יומית על מנת למנוע התפרצויות. כל קבוצה תחזיק "קבוצת אימונים" נרחבת שממנה היא תוכל להשלים שחקנים במקרה שאלו יידבקו בקורונה. הבעיה – קבוצת פוטבול היא גדולה מאוד וגם אם קבוצות יטוסו במטוסים פרטיים ויתאכסנו במלונות שמורים הרי שבסוף היום השחקנים חוזרים למשפחה שלהם ושם הם יכולים להידבק. ומכיוון שמדובר בספורט מגע רציני (הרבה יותר מכדורגל, בטח הרבה יותר מבייסבול) שחקן אחד שנדבק יכול לייצר בעיה רצינית.
במשך שנים, ליגת הפוטבול היתה תמונת המראה לליגת הכדורסל ביחס בין הבעלים לשחקנים. השחקנים בליגת הפוטבול ניתנים להחלפה בקלות רבה (החוזים לא מובטחים), הבריאות שלהם לא נחשבת בכלל וההסכם הקיבוצי בין הצדדים נוטה בצורה חד צדדית לחלוטין לטובתם של הבעלים. אם יש ליגה שבה השחקנים מרגישים כמו גלדיאטורים, הרי זאת ליגת הפוטבול. לצערם של שחקני הפוטבול, כוח המיקוח שלהם חלש מאוד. היחס הזה עשוי לעמוד לליגה לרועץ (תמיד רציתי להשתמש בביטוי הזה!) אם השחקנים יתנהגו כמו שחקני ליגת הבייסבול ויזרקו על ההנחיות.
כנראה שהליגה זיהתה את הבעיה מראש ונראה שנעשו צעדים על מנת לבוא לקראת השחקנים. הן בגזרה הפוליטית – רוג'ר גודל הקומישנר התנצל על תגובת הליגה לכריעת הברך של שחקנים בהמנון – והן במשא ומתן שכמעט והושלם לגבי התנאים לשחקנים בזמן הקורונה שמובילה לצניחה ברווחים של הליגה. האם זה יספיק כדי להחזיק את הליגה במשך חמישה חודשים ארוכים? ובכן, זאת שאלת מיליון הדולר (יותר כמו 10 מיליארד, האמת) והדבר שכל שאר הליגות מחכות לראות איך יעבוד – ליגה מלאה בזמן קורונה ועוד בחורף.
תחזיקו אצבעות, כי אם ספורט מתקיים, זה אומר שאיכשהו דברים מתחילים לחזור לעצמם.
