אם יש כאן הורה לילד מתבגר עם אהבה עקשנית משלו, ואולי גם כמה צלקות — אני ממש אשמח לשמוע עצות * פרדי טהר מתלבט מה שוות המילים שלו מול ילד בן 17 שחי ונושם אופנועים מאז גיל שלוש
״פעם אחת מתרסקים — ואין יותר מסלול. ככה סיכמנו. אבל החיים… לא תמיד עובדים לפי התוכנית.״
הדיל היה ברור. פשוט וחד. פעם אחת אתה מתרסק במסלול — ואין יותר מסלול! ככה סיכמנו.
לפני שבועיים, ביום שישי, זה קרה. אלייה התרסק. לא עוד “כמעט”, לא עוד הצלה ברגע האחרון — התרסקות אמיתית, עם כל הרעש, האבק, האמבולנס, הפינוי לבית החולים, ושיחת וידאו לאמא שלו מהאירוע, כשאני מנסה להרגיע והדופק שלי בשמיים.
זה היה בפאלה, שם בהרי סן דייגו. מקום פראי ויפהפה, שמושך אליו רוכבים מכל המדינה כמו דבש לדבורים. אני כבר מזמן אומר לו שזה מסוכן שם, אבל מה שוות המילים שלי מול ילד בן 17 שחי ונושם אופנועים מאז גיל שלוש?
ובנס, ברוך השם, הוא יצא “רק” עם זעזוע מוח, כמה חתכים בידיים, בראש וברגליים, והמון מכות יבשות. שבועיים הוא שכב בבית, מתאושש לאט.
אני עומד בצד, צופה. כל יום הוא היה חומק למחסן, לבדוק שהאופנוע שלו בסדר — כאילו מדובר בחבר טוב שנפצע יחד איתו.
ואז, במוצאי שבת האחרון, מיד אחרי ההבדלה, הוא בא. עמד מולי, הפנים שלו רציניות. “אבא,” הוא אמר. “אני יודע איפה טעיתי. יצאתי למסלול אחרי לילה עם שעה וחצי שינה, לא סגרתי את הקסדה כמו שצריך, נכנסתי לקפיצה מוקדם מדי ובהילוך רביעי… אבל אני מבטיח — זה לא יקרה שוב.”
הרמתי גבה. “אז מה בעצם אתה אומר לי עכשיו?”
הוא הביט בי בעיניים מבריקות, מלאות אש. “כשתיגמר תקופת ההבראה, אני רוצה לחזור למסלול. עם החברים.”
נשמתי עמוק.
“מגיל שלוש אתה רוכב אינדורו, ואף פעם לא התרסקת. המסלול מסוכן, אמא שלך הזדקנה בעשר שנים באותו רגע, ובנס לא חטפה התקף לב. אני לא בטוח שיש לנו כוח נפשי לעוד דבר כזה. תחזור לאינדורו, תשאיר את המסלול.”
הוא שתק. ואז לחש: “אבל אבא… כל החברים שלי שם. ואני הכי נהנה שם…”
דקה של שקט. ואז הוא הוסיף: “אבא, בוא נחשוב על זה בהיגיון.”
לא אלאה אתכם בכל הוויכוח הארוך. סיכמנו שנדבר שוב בעוד חודשיים, כשהוא יבריא לגמרי. בינתיים? אני מתלבט:
למכור לו את האופנוע?
למצוא איזה הסדר?
איך בכלל משכנעים גם את אמא שלו?
אבל רגע… מי בדיוק המבוגר האחראי פה?
כי אם להיות כן, גם אני — אבא שלו — החודש חוגג 54, וגם אני כל חיי על שני גלגלים. גם אני מכיר את הרוח בפנים, את הדופק שמטפס, את המנוע שמזמר מתחתיך, את הרגע שבו אתה מרגיש חי באמת.
אז מה אני אגיד לו? לשבור לו את החלום? להגיד שאסור לו לגעת בתשוקה שלו כי היא מסוכנת?
אולי בסוף, ההבנה הכי גדולה היא שגם כשאנחנו הורים, אנחנו עדיין הילדים ההם, עם קסדה גדולה מדי וחלום גדול עוד יותר.
אז עכשיו אני פה, מחכה שהוא יבריא, מתלבט, מחייך. כי בסוף, בינינו… כולנו קצת מכורים לשביל ההוא שמוביל אותנו קדימה. גם אם הוא מלא בחריצים, אבק — או קפיצות גבוהות מדי.
אם יש כאן הורה לילד מתבגר עם אהבה עקשנית משלו, ואולי גם כמה צלקות — אני ממש אשמח לשמוע עצות.
הבהרה חשובה: אלייה ימשיך לרכב! אני לא חושב שיש לי או למישהו אחר (חוץ מהקדוש ברוך הוא) סיכוי לגמול אותו משני גלגלים עם מנוע של 250 סמ”ק — וגם בינינו? אני לא באמת רוצה.
אני רק רוצה שהוא ילמד לקחת אחריות. כי בסוף, זה לא רק על המסלול; זה שיעור לחיים.
***
פרדי טהר נשוי לטל ואב לארבעה, קבלן בעל ותק של 23 שנים.
מתמחה ב-Adu, new construction and complete remodeling.
בנוסף, בעל קורא בקהילת בית המדרש של וודלנד הילס ומלמד ילדים לבר מצווה בסגנון ספרדי-ירושלמי.
