כפי שהנאצים נכחו לדעת לפני שמונים שנה – לנסות ניתן, להצליח אי אפשר. אנחנו כאן ופשוט לא ניתן להיפטר מאתנו * באמריקה היה פעם בית מפואר ושמו העולם היהודי-נוצרי, המבוסס על התנ״ך והערכים המוקנים ממנו * הוא נהרס במשך שמונה שנים ועכשיו עושה קאמבק * השאלה עד מתי
במהלך שמונה שנות כהונתו של הנשיא אובמה, אלוהים (זה שלנו, של העולם היהודי-נוצרי) נעדר מארה״ב. לא שהוא לא רצה להיות פה, הנשיא לא רצה שהוא יהיה פה.
בתחילה, אלוהים נשלח לעמוד בפינה, כשפניו אל הקיר. מוזיקת כריסמס נעלמה ממרכזי הקניות והרשתות הגדולות. זה לא היה ראוי, כי חס וחלילה מיעוטים שאינם נוצרים יעלבו מחוסר שוויון, הבנה ושיתוף הזולת. בתוכניות הלימודים בבתי הספר התחילו לדבר על איסלם, ללמד את הילדים מנהגי צניעות לנשים (הם צעירים מדי מכדי ללמדם איך להכות נשים ולהעמידן על מקומן הראוי), חמלה בשם אללה הרחום והרחמן – דת פלאית היא דת האיסלם, כה שוחרת שלום, שאין טרור ואין מעשי רצח או זוועה, אלו פשוט אינם עולים בקנה אחד עם האיסלם – ושנאה כלפי האחר, בייחוד אם הוא יהודי או נוצרי (קרי כל מה שקשור למדינת ישראל או לארה״ב).
זה נשמע מזעזע, בלתי אפשרי בעליל. טוב שאישה נוצרית אחת החלה להילחם בשטיפת המוח מספרי הלימוד במערכת החינוך בטנסי, ומשם החלו העינים להפקח.
זוכרים אתם את אלוהים – זה שלנו, הקב״ה, בורא עולם, שהכל נעשה ברצונו – שנשלח לעמוד בפינה, ולא סתם שם בפינה, אלא הוא ננזף והוטל עליו לעמוד כשפניו אל הקיר, בעוד הילדים כולם צוחקים לאיד, סוף כל סוף עונש מתאים לחוצפן! אז מה אם הוא יעשה פיפי במכנסיים, אולי הבושה תלמדו דבר או שניים. לזוז – אסור, והעונש יהיה חמור ביותר! איך מעז הוא לחשוב מחשבות גדלות. ראו, הוא פיצי, שם בפינה, והמורה אסר בתכלית האיסור שיזוז, שיפנה מבטו. עליו לחשוב ולהתבייש היטב היטב. בעוד אלוהים שם בפינה, מטרת חיצי הלעג והגיחוך של הילדים כולם, ללא יוצא מן הכלל (כי הם מנסים לרצות את המורה, שגורלם לא יהיה כגורל חברם לשעבר, המוקצה מחמת מאוס כרגע), המורה בשלו: ״ארה״ב מדינה מוסלמית. שורשי ארה״ב באיסלם. האיסלם דת שוחרת שלום. טרור ואיסלם לא יכולים להתקיים באותו משפט, ולא רק שתיענש, כי אתה מדבר שטויות, כי אם אאלץ לשלוח גם אותך לפינה, שם עם אלוהים. אתה יודע, אתה מזכיר לי את יוסף וכותונת הפסים. גם לו היו חלומות גדלות. אם הוא היה כאן עכשיו, מיד היינו שולחים אותו לפינה, שם איתך.״
ככל שהשקר גדול יותר, וככל שחוזרים ואומרים אותו פעמים רבות יותר, הרי שאין עוררין, זה הוא זה! לא יתכן שהמורה טועה. הוא האוטוריטה. ואם טעות במקור, הרי שמישהו היה תופס את מה שקורה ומתקן זאת. כיוון שהאמת חוזרת על עצמה, ודאי שהיא נכונה מתחילתה ועד סופה ואין עוררין.
המצב נמשך יום יום, שנה אחר שנה, עד שלאלוהים, זה שלנו, של העולם היהודי-נוצרי, פשוט נמאס. אין הוא זקוק לנו, כי אם אנחנו לו. הוא זה שבחר בנו, לתת לנו את הצומח והדומם, את בנות הזוג, השפה והיכולת להבין, לחשוב ולפעול. הוא זה שברא אותנו בצלמו. לנו הוא הקדיש את הבריאה ואת הקשת בענן. ומה באמת הוא רוצה מאיתנו כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת? למי אלוהים דואג באמת? לילדיו, והוא מחנכם לדאוג תמיד לגר, ליתום ולאלמנה, לאלמנטים החלשים, כי אם נדע להתנהג אתם, אזי נכלכל את מעשינו נכונה גם עם חזקים וכל השאר.
אבל אנחנו מלגלגים וצוחקים וממש מתאפקים שלא לזרוק משהו שם, לעבר הפינה, ולפגוע, לשלוח אגרוף, לבעוט, כדי שאלוהים ידע וירגיש, כך שנעניש אותו בדיוק כפי שהמורה שלנו רוצה.
אלוהים חיכה וחיכה, אולי יקום מישהו, צדיק אחד בסדום, מישהו שימצא מספיק חמלה בלבו, או אולי יחס חברותי שיגבור על הפחד מהמורה ומחיצי הרעל של שאר התלמידים. זה ניסיון מענין, שכן פעם, בעבר הרחוק, קרה דבר דומה, והצעקה הגיעה השמימה, ואלוהים ירד לראות מה קורה, הכצעקתה. אלא שאז עמד לו ילד אחר, אחד בשם אברם או אברהם, קשה לזכור כרגע, והוא בלהט רב (יש שיאמרו בחוצפה ובעזות מצח) ניהל משא ומתן: ״ומה אם תמצא שם חמישים, או ארבעים, או שלושים, עשרים או עשרה". כך נמשך הוויכוח, ואלוהים ויתר, כי עמד לפניו אדם כלבבו, מישהו שיש לו העוז וההתמדה להמשיך, לא לוותר, כי הוא נלחם על משהו שהיה חשוב לו, על אנשים שהיה לו אכפת מהם, בשם איזה שהוא צדק ערטילאי.
בסוף הסתבר שכוונות טובות לחוד ומציאות לחוד, ואת סדום ועמורה לא היתה ברירה אלא להשמיד. [כאן המקום להאיר שאותה עקשנות או עקשות אינה דבר גנאי, כי כממש צריך, זו תכונה חשובה ונחוצה. לכן כל פעם כשנאמר שאנחנו ״עם קשה עורף״ זו מעלה בטווח הארוך, גם אם בטווח המיידי זו תכונה די מעצבנת ומקוממת.]
שמונה שנים, ולאלוהים, זה שלנו, של היהודים והנוצרים, פשוט הספיק, והוא החליט, לא רוצים בי, לא אכפה את נוכחותי עליהם. שיצליחו בדרכם. הרי יש להם מורה נהדר, והם שותים דבריו בצמא, ואפילו לא אחד מן התלמידים סקרן מספיק כדי להרים את היד ולשאול, ״אבל מה שאתה מתאר לא תואם את המציאות. מה שאנחנו חווים שונה מרחק יום מלילה מהמצגת שלך.״ הרי כל אירוע טרור באותה תקופה בוצע על ידי מוסלמים מאמינים, בד״כ עם תוספת ״אללה הוא אכבר״ בדיוק לפני שהם החלו לירות או פוצצו את עצמם מלשון ״תמות נפשי עם פלשתים".
יתרה מכך, כל מה שלמדנו בהיסטוריה הפוך בדיוק ממה שהמורה מספר. ארה״ב הוקמה ומבוססת על התנ״ך הנוצרי. הרעיון היה להקים את ירושלים החדשה, והמהגרים הגיעו לציון החדשה. החוקה מבוססת ונוצרה מדברי מטיפים נוצריים. על שטר הדולר כתוב בבירור ״באלוהים אנחנו נותנים מבטחנו״ (אך זו תופעה חדשה יותר, של המאה הקודמת). מוסלמים? כמה מהם בכלל יש בארה״ב, מבחינה מספרית או אחוזים? מה הם תרמו לארה״ב מהלך מאתיים וחמישים השנים האחרונות? מה הם תרמו ותורמים לעולם?
כאן כמובן נגענו בנקודה מאד רגישה, שכן ״ככל שהשקר גדול יותר, ונאמר ע״י אוטוריטה גבוהה יותר (ומי יותר חשוב וגבוה מהמורה ברק חוסיין), וחוזרים אחריו פעם אחר פעם, פעמים רבות כל כך, עד שהוא נהפך לעובדות מוגמרות, למציאות חדשה. אלא שהמציאות נוגדת את הדיבורים, כך שיש ליצור מציאות חליפית, מדומה, שתתאים לכל השטויות ושטיפת המוח ע״י המורה. אל דאגה, המורה בפעולה! כל האולפנים התבקשו (זו בקשה שהיא יותר צו-תעשה-ולא-אחד-דינך) לצייר את המוסלמים בצורה נאה, תואמת-את-דברי המורה. לפתע פתאום היהודים נהיו הנוכלים והטרוריסטים (ביחוד אנשי המוסד, נשים יוצאות שירות בצה״ל או גברים דתיים עם פאות ולבוש שחור משחור) בעוד המוסלמים הם המאמינים בדת ובמדינה, שיעשו הכל להגן על החפים מפשע מפני מזימותיהם של היהודים. המוסלמים הצעירים הם המחדשים ומפתחים, הם גאונים פשוט ויצירתיים בצורה נפלאה. הם סקסיים ולבושים בצורה שכולנו רוצים לחקות. והחשוב ביותר, כיוון שארה״ב מדינה מוסלמית מהגדולות בעולם – אולי אפילו הגדולה ביותר! – חשוב שבכל תוכנית טלוויזיה יראו מוסלמים כחלק מהצוות המוביל.
לא רק שכך המצב, גם הוקם צוות בודק, ואין סרט או סדרה שיוצאים מהוליווד בלי שיעברו בדיקה מקיפה וצנזורה כשצריך, כי אסור (תחת עונש מוות מידי) להגיד ולו מילה שלילית אחת על הדת-שוחרת-השלום ועל נביאה והעומד בראשה, מוחמד – לעד ולעולמי עולמים נזכירו לטוב! [אילו רק בארץ הצנזורה היתה עובדת בעשרה אחוזים מאותה רמה, הרי שמצבנו היה פלא פלאים. בארה״ב דברים דימיוניים ביותר נשלחים מהוליווד לעולם, ובארץ השקרים הזדוניים וההרסניים ביותר יוצאים מתחת מכבש הדפוס של עיתון "הארץ", המחלקות הפוסט-ציוניות של אוניברסיטת בן גוריון וכו׳).
פלא שלאלוהים נמאס? איש מאיתנו, הילדים בכיתה, לא מעיז להרים את היד, לזקוף את הראש, לשאול שאלה, ואנחנו יודעים היטב שאלוהים – כן, זה שעומד שם בפינה – אינו אותו ילד כמו ״אללה הרחום והרחמן״ (להשתחוות, מיד להשתחוות!). אללה הוא אל הירח, וזה נכון שיש לבנים שמזכירות לנו את היהדות והנצרות, אך בזה מסתיים כל הדמיון.
לכל המבולבלים, אסביר: פעם היה בית מפואר, שמו העולם היהודי-נוצרי. אך זה נהרס, ונשאר ממנו רק גל לבנים. מה עשו הבונים החדשים, במאה השביעית ומאז? לקחו לבנה לבנה ושילבו אותן בבניין שהם בנו. בניין חדש לחלוטין, אך כשאנו רואים לבנה מוכרת, אנחנו נושמים לרווחה ואומרים לעצמנו, זה אותו הדבר! חס וחלילה, לקחו הם שברי מצבות, אותן הם ניתצו, והשתמשו בהן. גם הנאצים עשו דבר דומה, שברי המצבות שימשו לריצוף רחובות, עור יהודים שימש לארנקים, ושומן האדם לסבונים. כל זאת לא עשה את המדרכות, הארנקים או הסבונים חלק מהגזע הארי, זה פשוט היה שימוש נלוז, אכזרי, מגמתי ונוראי בחומרים ובבני אדם כדי לשדר מסר חד וחלק, איום ונורא.
כך גם עם האיסלם. אל תעז בכלל להזכיר את המילה ואת שם הנביא. הם זכים וטהורים, ואתה מטונף ושטני. (האומות המאוחדות כבר העבירו חוק מאד מפורש, אך זה צריך להגיע גם לכיתה כך שהילדים ידעו ויראו!) תדע כל אבן וידע כל עץ את תפקידם, לא לתת ליהודי מחסה, לצעוק ברבים ״הנה יהודי מנסה להסתתר״ כך שיבואו עם חרבות ויערפו את ראשם (כנאה וכראוי). ואם אתם מתבלבלים (כמוני) מי הקופים ומי החזירים, אותם ״אנשי הספר״ (זוכרים אתם את הלבנים בהן השתמשנו), אלו גרועים ואלו גרועים עוד יותר, הנוצרים והיהודים, או היהודים והנוצרים, ויחד אתם ה״נביאים״ הקודמים (פוי, לכלוך, אך לא היתה לנו ברירה) – אברהם, משה וישו. גם מהם נפטר בעתיד הקרוב מאוד לבוא, אינשאללה! כרגע אנחנו עדיין זקוקים להם, למראית עין; עד שתושג מטרתנו והאיסלם ישלוט בעולם, כראוי וכנאה.
כך שמונה שנים ארוכות, ולא ניתן היה למצוא את אלוהים יותר. המוסלמים לעומתם, עם אללה שלהם, האלוהים האמיתיים, לא השחקן-מוקיון- דמות עלובה זה שלנו, היו בכל מקום. הבית הלבן הפך להיות ביתם. המשרד לביטחון פנים נשלט לחלוטין ע״י CAIR, המועצה ליחסי אמריקאים-מוסלמים (או איסלם). לא היה זה סוס טרויאני, ולא היה צורך להסתיר את המטרה האמיתית ואת מגמתם של האיסלמיסטים. הם ענדו בהדר ובגאווה את תגי השמות תחת הכותרת 'קייר'. אנחנו, העומדים בפינה, העזנו מדי פעם בפעם להביט מעבר לכתף, להרים את היד, לשאול שאלה, והם כמובן לא סבלו חוצפה זאת, הפרעות שכאלו, חריגה מסדר היום. המכות הורעפו עלינו, כך גם היריקות והקללות.
אך אנחנו, כאמור, עם קשה עורף, עקשנים-בני-עקשנים, ממשיכים בהפרות הסדר, דובקים בשלנו. ככל האפשר, הם ניסו להיפטר מאתנו, לוודא שאנחנו ניצבים בפינה, בלי יכולת לזוז ימינה או שמאלה, כשפנינו אל הקיר, אך כפי שהנאצים נכחו לדעת לפני שמונים שנה, לנסות ניתן, להצליח אי אפשר. אנחנו כאן, כן, בדיוק כפי שהנאצים תיארו אותנו (כמקקים מאז הבריאה), ופשוט לא ניתן להיפטר מאתנו.
שמונה שנות אובמה הגיעו לקיצן, והעולם התעורר יום אחד וגילה שארה״ב היא עדיין אותה מדינה נוצרית (עם הרבה מאד מיעוטים) המבוססת על התנ״ך והערכים שמוקנים לנו ממנו. עולם חדש, כאילו לאחר בריאה.
לקוראים בעלי זכות הצבעה בארה״ב – ודאו שקולכם כלול במערכת הבחירות לנשיאות בעוד ארבעה וחצי חודשים, ויהי מה. אין ואסור שיהיה תירוץ או שתקרה תקלה. העולם סביבנו עדיין כמו תינוק או ילד שלא יוכל להתקיים ברשות עצמו. כולנו יודעים ומבינים מה מוטל על כף המאזניים. זו אחריות עצומה, ואסור להירדם בשמירה!
