בסקרי דעת הקהל ביידן מוביל על הנשיא המכהן בגדול, אבל במדינות המפתח טראמפ מתחיל לצמצם את הפער * באופן מפתיע למדי, הוא בתנופה
בראשית פברואר 2016 היה טראמפ שמועה רחוקה. קוריוז. בדיחה חסרת טעם. אחרי תבוסתו בבחירות המוקדמות באייווה הוא היה המוזר ביותר בתריסר מועמדים רפובליקנים לנשיאות. אבל נהג המונית שאסף אותי לפנות בוקר מהמלון בכיכר הרווארד בבוסטון היה נחוש בדעתו. ישיר, רהוט ואינטליגנטי, הוא ניבא ששבעה מתוך עשרה נוסעים הנכנסים למונית שלו יצביעו לדונלד טראמפ. כששאלתי בנימוס מדוע, ענה בשצף קצף: אין לכם מושג עד כמה אנחנו מושפלים. אין לכם מושג עד כמה אנחנו כועסים. המצב הכלכלי של המעמד הבינוני הלבן גרוע. התקשורת הליברלית בזה לנו. האקדמיה של הרווארד מתנשאת עלינו. אובמה ותומכיו מתעניינים רק בהייטקיסטים עשירים מקליפורניה, בבני מיעוטים ובמהגרים. אותנו, את האמריקנים הפשוטים, שכחתם. אותנו, את האמריקאים העובדים קשה ומשלמים מיסים, אתם משתיקים ורומסים. לכן אנחנו נלמד אתכם לקח שלא תשכחו. נחולל באמריקה מהפכה: נצביע לטראמפ. כשהקלפיות יינעלו בנובמבר אתם תהיו בהלם.
עד שהמונית הגיעה לשדה התעופה הפנמתי את המסר. שמעתי אותו גם אחר כך – בגרסאות מנומקות פחות – מנהגים אחרים במוניות אחרות במדינות אחרות בארה"ב. ולכן, כאשר עמיתיי בעיתונות הזרם המרכזי הליברלית טענו שניצחונה של הילרי קלינטון מובטח, לא הייתי עיוור מספיק לחשוב שסיכוייו אפסיים. תמיד זכרתי שמעבר להגמוניה של האוניברסיטאות הנכונות וכלי התקשורת הנכונים והסלונים הנכונים מבעבעת אמריקה אחרת. אמריקה סובלת ומפוחדת. אמריקה חנוקה ומושתקת. אמריקה זועמת.
עד תחילת קיץ 2020 חשבתי שאין סיכוי שההיסטוריה תחזור על עצמה. הנשיאות של דונלד טראמפ הייתה תזזיתית וכאוטית. הוא לא ייצב ממשל יעיל ואחראי. הוא לא גיבש מדיניות שיטתית ורציונלית. הוא לא איחד אלא פילג. לא איחה שסעים אלא פער פצעים. הוא היה לנשיא שמוציא את הליברלים מהכלים בלי להיות שמרני ובלי להיות רפובליקני אמיתי. וכאשר הקורונה הכתה וטראמפ נכשל בניהול המערכה נגדה, נדמה שגורלו נחרץ. גם תומכיו הנלהבים ביותר, גברים לבנים בני המעמד הבינוני־נמוך, התחילו לנטוש אותו כי חשו שהוא מפקיר אותם. וכשג'ו ביידן פתח על הנשיא פער דו־ספרתי בסקרים, היה נדמה שעידן טראמפ אכן מגיע לסיומו.
אבל אז, בדיוק כמו ב־2016, הליברלים עשו את הטעויות הגדולות. הם שכחו את חצי אמריקה. הם התעלמו מהצרכים, מהערכים ומהפחדים של רוב האמריקאים המסורתיים, המתגוררים הרחק מקליפורניה ומניו־יורק. והם לא התייצבו בתקיפות מול מפגינים אלימים ובוזזים. הם אימצו קו אנטי־משטרתי. הם חיבקו את האתוס של מפילי הפסלים. כשבערים מוכות קורונה עלה שיעור האלימות, תגובת הדמוקרטים הייתה רפה ונרפית. כך פתאום נוצרה לטראמפ הזדמנות של הדקה ה־90. הוא המציא את עצמו מחדש כנשיא החוק והסדר. הוא הגדיר את עצמו כחומת המגן של הר ראשמור, של אנדרטת ג'פרסון ושל הברביקיו השקט בגינה. הוא מיצב את עצמו כמגן האחרון של המורשת האמריקאית והגדולה האמריקאית.
הטעויות של הליברלים לא היו מקריות. בחודשים הראשונים אחרי התבוסה הטראומטית של הילרי קלינטון, רבים מהם ניסו לערוך חשבון נפש אמיתי. אבל התהליך של רק־לא־טראמפ היה חזק מהליברלים המתונים האלו, וכך גם ההשתעבדות לרדיקליות החדשה. לכן, במקום ללכת אל המרכז כדי לפגוש את אמריקה האחרת הם שבו והתכנסו במרחבי הנוחות הבטוחים של השמאל־שמאל.
נכון לעכשיו, ביידן עדיין מוביל בסקרים, בכ־7 אחוזים. התקשורת איתו, הכסף הגדול איתו, וכך גם רוב המיעוטים, המשכילים, הצעירים והנשים.. אבל במדינות המפתח טראמפ מתחיל לצמצם את הפער, והוא עומד כעת על פחות מ־3 אחוזים. באופן מפתיע למדי, הוא בתנופה. כך שאם הדמוקרטים עדיין רוצים לנצח בנובמבר, הם חייבים לשנות כיוון במהירות. במקום לחוש אשמה על היותם אמריקאים – עליהם לשדר גאווה. במקום לדבר תקינות פוליטית – עליהם להביע אמפתיה. עליהם להשתחרר מלפיתת החנק של השמאל הקיצוני. אם לא יעשו זאת, נהג המונית מבוסטון וחבריו ילמדו אותם שוב את הלקח ששכחו. אמריקה המודרת והזועמת תכה בהם שנית בתדהמה.
