מאת אלחנן שפייזר, מקור ראשון
האם דונלד טראמפ יחליט להיכנס למלחמה עם איראן? נראה שזו השאלה החמה ביותר בכל אולפן ובכל דיון מקוון מאז שישראל פתחה במבצע "עם כלביא" בשבוע שעבר. כבר ברגעים הראשונים היה ברור שהנשיא לא מתנגד לתקיפות ואף מסייע להן בדרכים עקיפות – בשיתוף מודיעין, בתמיכה פומבית מעל כל במה אפשרית ועוד, ועדיין, שאלת הצטרפותה הפעילה של ארצות הברית למאמץ להשמדת תוכנית הגרעין האיראנית (ואולי גם הצתת מהפכה נגד המשטר האסלאמי) נותרה מוטלת בספק. אמנם זו לא הפעם הראשונה שבה נשיא אמריקני מתלבט עד כמה הוא מעוניין לסייע לישראל עת שהיא שרויה במלחמה עם אויב שחפץ להשמידה, אך נראה שבמקרה של טראמפ – כמו תמיד – השיקולים קצת שונים מהרגיל וקשורים ישירות למסרים ולמצביעים שהשיבו אותו אל הבית הלבן, ולהתפוררות הקואליציה הפוליטית שהקים לשם כך.
בחודשים האחרונים משקיפים על השיח ברשתות החברתיות הצביעו על תופעה הולכת ומתרחבת: אנשי "ימין" לכאורה, בדרך כלל תומכי טראמפ נלהבים (או תומכי טראמפ לשעבר) שלא יכולים להיחשד בחיבה יתירה לאסלאם או באהבה גדולה לטרור, תוקפים במילים החריפות ביותר את ישראל, טוענים שהיא מבצעת רצח עם וקוראים לארה"ב לנתק איתה קשרים – אם לא לתקוף אותה באופן פעיל. הסיעה הזו, שהוגי דעות ומומחים לפוליטיקה רדיקלית החלו לכנותה "הימין הנעור" (Woke Right, כלומר הגרסה הימנית לתרבות ה"ווק" שפשה בארה"ב בשנים האחרונות), אכן מדברת ומתנהגת באופן דומה מאוד לשמאל הפרוגרסיבי הקיצוני ביותר; מבחינת עשרות אלפי המשתמשים ברשתות ונציגיהם התקשורתיים, ישראל היא השטן הגדול המבקש להשמיד את הפלסטינים מתוך תאוות קרקעות ובצע, והסיוע שמעניקה לה ארה"ב מטמא גם אותה באותו חטא. הנציגים הללו, שהגדולים שבהם הם אנשי תקשורת כמו שדר "פוקס ניוז" לשעבר טאקר קרלסון, בדרך כלל גם יהיו מלאים בהערצה לוולדימיר פוטין ולרוסיה באופן כללי, עת שהם מגנים בחריפות את מדינות העולם המערבי ה"חלשות", שמוצצות את דמה של ארה"ב וגוררות אותה יחד איתן לבינוניות, אם לא לקריסה.
התירוץ הטיפוסי של החבורה הזו – שכוללת גם אושיות רשת כמו הקומיקאי דייב סמית' ובכירים לשעבר בוושינגטון כמו סטיב באנון, יועצו של טראמפ בקדנציה הקודמת – הוא בדלנות: הם לא מעוניינים בכך שאמריקה תהיה השוטרת של העולם ומזהירים כל העת מפני "מלחמת העולם השלישית" וחזרה על הפלישות לעיראק ואפגניסטן שהובילו למותם של אמריקנים רבים, לטענתם ללא כל תמורה ממשית. הם מגנים את כל מי שתומך בפעולה אמריקנית ברחבי העולם כ"נאו-שמרן" ("ניאו-קון") – על שם תנועה פוליטית שהוקמה בעיקר על ידי יהודים ותמכה בהתערבות אמריקנית בעולם למען שימור והפצת הדמוקרטיה – ולא בוחלים בשימוש בקריקטורות וסגנון דיבור שמזכירים אנטישמיות קלאסית. התנועה הזו, בדומה לשמאל הפרוגרסיבי, מבטאת את קיצוניותה בין היתר באמצעות סימון כ"שמאל" או "בוגד" כל מי שלא מסכים איתה לחלוטין, וממוקדת בעיקר בקניבליזציה של הימין במקום במאבק בשמאל – שלרוב מסכים איתה. כך למשל לאחרונה הופיע דאגלס מאריי בהסכת של ג'ו רוגן – התוכנית הפופולרית ביותר בעולם – ומצא את עצמו בעימות עם אותו דייב סמית', שהפגין בורות רבה בענייני ישראל והפלסטינים ומלחמת רוסיה-אוקראינה, ובכל זאת עשה כל שביכולתו כדי להכתים את המאמץ הישראלי כרצח עם ולהציג את כל מי שתומך בישראל כנבל. רוגן אירח לפני כן את דארל קופר, "היסטוריון חובב" שטוען שצ'רצ'יל הוא הנבל הגדול של מלחמת העולם השנייה וכמובן מכחיש שואה. קרלסון כינה אותו לאחרונה "ההיסטוריון החשוב בעולם", במהלך ריאיון מלטף בתוכנית שלו.
אך קרלסון ועמיתיו גם היו בין תומכיו האיתנים ביותר של דונלד טראמפ בבחירות 2024. בקמפיין שהושפע מאוד בשיח ברשתות החברתיות ובהסכתים, הרפובליקנים הצליחו לכבוש את הפלטפורמות הדיגיטליות ולמלא אותן במסרים שלהם. קרלסון, למשל, אומנם פוטר מפוקס ניוז אך משדר תוכנית ברשת X שמגיעה למיליוני צפיות בכל שבוע, ורתם אותה כדי להשיב את טראמפ לבית הלבן. אולם כבר במהלך הקמפיין היה ניכר שישנה תהום פעורה בין רפובליקנים מסורתיים שרוצים מדינה חזקה, כלכלה חופשית ותמיכה בבעלות הברית המסורתיות של ארה"ב, לבין הפופוליסטים כמו קרלסון ובאנון שבכלל עברו לתמיכה בכלכלה מתוכננת, השתמשו ברטוריקה גזעית מעוררת חשש ובהחלט לא רצו שארה"ב תשלח כסף או נשק לאף אחד מחוץ לגבולותיה. גם ג'יי-די ואנס, סגנו של טראמפ, נקט ברטוריקה דומה, וכנראה הגיע לתפקיד רק כי קרלסון דחק בטראמפ לבחור בו על פני מועמדים מסורתיים יותר. טראמפ בעצמו תמיד היה קרוע בין הניצים שדרשו מדיניות חוץ אגרסיבית לבין הבדלנים שדרשו את ההפך, ואת התוצאות ראינו בקדנציה הראשונה שלו – כשהחלטות התקבלו בעיקר על בסיס נטייתם של מי שאיישו את המשרות הרלוונטיות בבית הלבן.
מאז שהחל המשא ומתן הגרעיני בין ארה"ב לאיראן נשמעו שתי עמדות הפוכות בסביבתו של הנשיא: הניצים שדרשו לחסל את תוכנית הגרעין בכוח, או לפחות לאפשר לישראל לעשות זאת בתמיכה אמריקנית, והבדלנים שדרשו לפתור את העניין בהסכם – כל הסכם, העיקר שלא תהיה "מלחמת נצח מיותרת שתעלה בחייהם של חיילים אמריקנים רק כדי לסייע לישראל ולציונים", כפי שניסח זאת קרלסון.
הם מפחדים
וכך הגענו לשבוע האחרון. 60 הימים שהעניק טראמפ לאיראן פגו, ישראל תקפה, והבדלנים הימנים נתקפו חרדה ובהלה מפרוץ "מלחמת העולם השלישית". ברחבי הרשתות החברתיות השמיעו באנון, קרלסון ואחרים מסרים קשים נגד ישראל והזהירו את טראמפ מפני הצטרפות למלחמה. קרלסון הגדיל לעשות וגם ראיין את דאגלס מקגרגור, בכיר ביטחוני אמריקני לשעבר שלאחרונה החל להשמיע מסרים אנטישמיים ואנטי-מערביים, שהצהיר כי איראן תנצח במלחמה ותחסל את ישראל – אם לא את ארה"ב. השיח רק הידרדר משם, עם אנשים כמו סמית' שקוראים להדחתו של טראמפ מהנשיאות בעקבות תמיכתו בישראל, בעוד שאחרים מעודדים את איראן באופן פעיל וקוראים לה להשמיד את המדינה הציונית. זאת, בזמן שהרפובליקנים המסורתיים בקונגרס ובבית הלבן מצהירים על תמיכה ברורה וטבעית בישראל, ורומזים לאפשרות שארה"ב תצטרף בקרוב למאמץ להשמדת הגרעין האיראני.
בתחילה טראמפ לא התייחס במפורש למאבק בתוך הימין האמריקני, אך לאט לאט החל להשמיע מסרים ברורים נגד הבדלנים. כך למשל בסוף השבוע התראיין למגזין אטלנטיק ודחה את מי שאומרים שהוא לא נוקט במדיניות של "אמריקה תחילה": "אני זה שמחליט מה זה 'אמריקה תחילה'", אמר. "ולמי שאומרים שהם רוצים שלום – אי אפשר להשיג שלום אם לאיראן יש נשק גרעיני". אלא שהשיח נגדו מצד הבדלנים רק החריף בעקבות הריאיון ותמיכתו המובהקת של טראמפ במבצע נגד איראן. קרלסון, שקרא לאחרונה לארצות הברית לנטוש את ישראל ולא להעביר לה עוד נשק או סיוע כספי, שב ותקף אתמול את התמיכה האמריקנית בישראל במהלך הופעה בתוכנית של סטאיב באנון. לדבריו, ממשל טראמפ פועל על פי הוראות של "ממשלות זרות" שמבקשות להוביל לשינוי משטר באיראן ולכפות על ארצות הברית מי יהיו אויביה.
וכך הגענו לשבר האמיתי אתמול: הנשיא סוף-סוף תקף מפורשות את טאקר קרלסון. ולא פעם אחת, אלא בכמה הזדמנויות שונות. כשנשאל בוועידת ה-G7 בקנדה על דבריו של קרלסון, שהאשים את טראמפ ב"מעורבות בפשעי מלחמה", טראמפ השיב בלעג: "אין לי מושג מה טאקר קרלסון אומר. שיקים רשת טלוויזיה ויגיד את זה שם, כדי שאנשים יקשיבו לו". ואז, מאוחר יותר, פרסם טראמפ ברשת החברתית Truth: "מישהו יכול בבקשה להסביר ל׳קוקי׳ טאקר קרלסון (המשוגע) שאיראן לא יכולה – בשום אופן – להשיג נשק גרעיני!"
ייתכן שהמתקפה המפורשת של קרלסון – ותגובתו המפורשת של טראמפ – מעידות על השינוי שמתרחש בחשיבתו של טראמפ. בעוד שהנשיא עדיין לא התחייב במפורש להצטרפות אמריקנית למבצע, עצם השינוי בשיח בימים האחרונים בהחלט נראה כמעיד על כך שטראמפ בחר צד – וזה לא הצד שהבדלנים קיוו לו. התיאוריה הזו מסבירה את ההתבטאויות המקצינות מצדם נגד טראמפ והממשל, שהרי אם הם איבדו את הנשיא, הם גם איבדו את רוב השפעתם על המדיניות האמריקנית ועשויים למצוא את עצמם ללא ייצוג פוליטי משמעותי באף אחת מהמפלגות. גם ברשות המחוקקת, חבר הקונגרס הרפובליקני היחיד שמתבטא בפומבי נגד ישראל הוא תומאס מאסי מקנטקי – יריב של טראמפ שתפס לעצמו את עמדת הבדלן העקשן. אתמול הוא בעצמו זכה לתמיכה במאבקו נגד ישראל מחברת הקונגרס אילהאן עומאר, ומבחינת הימני הממוצע אין כתם גדול מזה.
מנהיג הרפובליקנים בסנאט לשעבר מיץ' מקונל הצביע בפשטות על הבעיה של הבדלנים בריאיון: ״מה שקורה כאן הוא שחלק מתנועת הבדלנות, בראשות טאקר קרלסון וסטיב באנון, מוטרדים מהאפשרות שאנחנו עוזרים לישראלים להביס את האיראנים… אני הייתי אומר שזה היה שבוע די רע בשבילם״.
אכן, גם מצבו של הציבור האמריקני באופן כללי אמור להדאיג את הבדלנים. סקר של מכון "גריי האוס" הצביע על כך ש-72 אחוז מהאמריקנים שהצביעו לטראמפ ב-2024 תומכים בתקיפה באיראן במקרה הצורך, בעוד ש-19 אחוזים בלבד מתנגדים. התמיכה המובהקת הזו היא עדות נוספת לכך שאף שהבדלנים מושכים קהלים גדולים ויכולים לעשות הרבה רעש ברשתות, הם עדיין מייצגים מיעוט קטן גם בתוך המפלגה הרפובליקנית.
אז מה כל זה אומר להמשך הדרך? בעוד שאתמול היו כמה אינדיקציות לכך שהבית הלבן נוטה לתמיכה פעילה יותר במבצע עם ישראל, בשלב הזה עוד אי אפשר לדעת האם זה יגיע לכדי תקיפות אמריקניות פעילות באיראן. עדיין נותרו קולות בדלניים חזקים בממשל האמריקני – לא רק של ג'יי-די ואנס אלא גם של גורמים במחלקות ההגנה והמדינה כמו אלברידג' קולבי, הבדלן הבכיר שמונה לתת-מזכיר ההגנה למדיניות בעצתו של קרלסון – וניכר שעוד יש להם השפעה על המדיניות של ארה"ב. אולם עצם התמיכה שמעניק טראמפ לישראל נגד איראן, והרחשים בפנטגון בדבר סיוע פעיל יותר, כבר מעידים על כך שמבחינות מסוימות מלחמת הניצים והבדלנים כבר הוכרעה – לפחות בקדנציה הזו. והתוצאות עשויות להיות חיוביות מאוד עבור ישראל.
