כשליש מההומלסים של ארצות הברית חיים בקליפורניה, הכלכלה החמישית בגודלה בעולם, ומיליארדי דולרים כבר בוזבזו על פתרונות כושלים ■ האם הכישלון הגדול ביותר הוא בהיעדר דיור בר השגה?
הטיפול הכושל של קליפורניה במגפת חסרי הבית, שמספרם האמיר בעקבות מגפת הקורונה, ממשיך לטפס בשל הזינוק במחירי הדיור. התופעה הזאת קשה במיוחד בקליפורניה, שבה חיים כיום כ־180 אלף חסרי בית. המספר הזה הוא הגבוה ביותר בקרב מדינות ארצות הברית, שליש מסך כל חסרי הבית האמריקאים, וגם ביחס לגודל האוכלוסייה קליפורניה שוכנת בצמרת המפוקפקת, עם 480 חסרי בית לכל 100 אלף נפש – רביעית לאחר מדינות ניו יורק, הוואי ואורגון, וכפול מהממוצע האמריקאי.
המושל ניוסום אמנם התבשר הקיץ כי במחוז לוס אנג'לס, מוקד חסרי הבית הגדול בקליפורניה, נרשמה ירידה של 8% במספרם בשנה האחרונה, והם מונים כעת 72,308 איש – בעיקר הודות להעברת אלפים לפתרונות מגורים זמניים, כמו מחסות, שברוב המקרים הם יותר פלסטר מטיפול שורש.
ראשת העיר קארן באס דיווחה בגאווה כי "לראשונה בתולדות לוס אנג'לס, מספר חסרי הבית ירד שנתיים ברציפות". לא בטוח שיש סיבה לגאווה, לא רק בשל הזינוק החד במספרם בשנות המגפה, שהגיע לשיא של כל הזמנים ב־2023, אלא גם כי עשרות אלפים מתוכם הם משפחות ואנשים עובדים שנפלטו אל הרחוב בשל העלייה התלולה ביוקר המחיה, ובעיקר במחירי הדיור.
מדינת קליפורניה אמנם השקיעה סכום חסר תקדים של 24 מיליארד דולר בטיפול במשבר חסרי הבית בשנים 2019־2024, אולם ההשקעה התבררה ככישלון בשל מגוון סיבות, ובראשן חוסר תיאום בין הרשויות השונות, מיקוד לא נכון בהוצאות, היעדר מדדים ברורים, וגם, לפי דו"ח של מבקר המדינה של קליפורניה, 1.7 מיליארד דולר שלאיש אין מושג לאן הלכו.
האם הכישלון הגדול ביותר הוא בהיעדר דיור בר השגה? זה נכון בקליפורניה כשם שזה נכון למדינות אחרות בארצות הברית, אולם בקליפורניה הן המושל והן ראשי הערים הגדולות הם דמוקרטים, וזוהי הכלכלה החמישית בגודלה בעולם, כך שכסף לא חסר, משלל מקורות, כדי לספק פתרונות דיור ראויים לאנשים עובדים, יצרניים, שנמצאים במצוקה כלכלית ועלולים להיפלט לרחוב.
לפי הערכות, בקליפורניה חסרות 1.3 מיליון דירות להשכרה לאוכלוסיות בעלות הכנסה נמוכה. זה אומר שיש רק 24 יחידות דיור זמינות לכל 100 משקי בית מעוטי הכנסה – מהשיעורים הנמוכים בארצות הברית, שממילא אינה משופעת בדיור ציבורי. הדבר נובע משילוב של סיבות – חברות נדל"ן מעדיפות לבנות פרויקטי יוקרה עם רווח גדול יותר; הממשל לא מעניק מספיק תמריצים לקבלנים לבנות דירות בנות השגה; והתנגדויות תושבים לבנייה צפופה, שמאפיינת לרוב פרויקטים בסטנדרט עממי, מעכבות פרויקטים או מרתיעות יזמים מלכתחילה.
התוצאה היא שמשקי בית עובדים רבים נאלצים לשלם בממוצע יותר מ־50% מההכנסה שלהם על דיור בלבד, כשהרף המומלץ הוא עד 33%. שיעור התשלומים הזה מוביל לפיגורים בתשלומים, הצטברות חובות, עיקולים, הזנחה עצמית שנובעת מחיסכון בהוצאות רפואיות והוצאות מזון, ופעמים רבות לנטישה של הדירה. המחיר החציוני של דירת 2 חדרים בקליפורניה גבוה מ־2,000 דולר בחודש, כך שבעל שכר מינימום צריך לעבוד כ־400 שעות בחודש כדי לעמוד בהוצאות. זה לא ריאלי. כך הגיעו לרחוב עוד עשרות אלפי אנשים בקליפורניה, ומאות אלפים בארנ"ב כולה.
המפתח לפיתרון נמצא אולי בידי הממשל –לבנות הרבה יותר דירות בנות השגה כדי למנוע נשירה לרחוב, ולספק פתרונות דיור מודולריים שמתאימים לחסרי בית כרוניים, שלרוב סובלים משילוב של הפרעות נפש והתמכרויות, ומתקשים לחזור לתפקוד נורמטיבי, אולם ראויים כמו כל אדם לקורת גג ולתמיכה מהקהילה.
אחד הפתרונות האלה הוא קומפלקס דיור חדשני, זול ומהיר להקמה, שמורכב ברובו ממכולות שהוצאו משימוש ועברו הסבה למגורים. הוא פותח במטרה לספק לחסרי בית דיור ראוי, אבל בלי לכפות עליהם מגורי קבע, בשל הנטייה של רבים מהם להתנגד לכך. הקומפלקס מציע שני סוגים של מגורים – מכולות לדיור קבוע לזכאים, ומכולות המשמשות לדיור זמני. בנוסף, הקומפלקס מכיל שירותים כמו מטבח מרכזי משותף, שטחים פתוחים, פארק לכלבים וחללים ציבוריים, ומהווה מודל יעיל וחסכוני במיוחד גם בתחזוקה והוצאות שוטפות.
בסוף הקורונה, כשמספר חסרי הבית זינק למימדים חריגים, הקימה עיריית לוס אנג'לס את הקומפלקס הראשון בשכונת צ'יינה־טאון בעיר, המכיל 232 יחידות מגורים, בהשקעה של קרוב ל־50 מיליון דולר. ביחס למיליארדים ששפכה העיר והמדינה על טיפול בחסרי בית בשנים האחרונות, זו הוצאה כמעט מזערית. הוא הושלם בתוך חמישה חודשים. "המטרה היא לספק דיור מהר ככל האפשר", אמרה שרה דוסו, נציבת רשות שירותי חסרי הבית של לוס אנג'לס, כשהקומפלקס הושק. "עלינו לשלב אנשים בדיור באופן מיידי, גם אם הוא יופעל כדיור זמני".
למרות הצלחת הפרויקט, שזכה לשבחים ולסיקור נרחב באתרים כמו "לוס אנג'לס טיימס" הפורום הכלכלי העולמי (WEF), ואתרים העוסקים באורבניזם, טרם הוקמו קומפלקסים נוספים בלוס אנג'לס, או בקליפורניה. נראה שזה רק אחד הכשלים של ניוסום ובאס בטיפול בחסרי בית, כפי שהשתקף בדו"ח הנוקב שפירסם מבקר המדינה של קליפורניה. בלוס אנג'לס הוקמו כמה פרויקטים נוספים במודל של הסבת חללים עבור חסרי בית, אך כמות המיטות שהם מציעים קטנה. בינתיים, מחירי הדיור ממשיכים לטפס, במקביל ליוקר המחיה והוצאות רפואיות, ועוד ועוד אנשים נקלעים לסכנה שיושלכו אל הרחוב.
