הפסקנו להפגיז שטחים ריקים, ועברנו לבניינים ריקים מאדם – במקום 48 לחיסול הנייה, שר הביטחון ליברמן הולך תוך יומיים הבית – שבוע התקפה מהדרום, שבוע שקט מדומה, וחוזר חלילה – הקצב הולך ומתגבר, איתו התעוזה והעוצמה, ואנחנו מבליגים – מה יהיה?
מאת: ארי בוסל
כשישראל התקפלה בפעם האחרונה מול החמאס הבנו שיש אחת משתי סיבות לכך:
(1) אנחנו לא מודעים לתמונת המצב הכוללת ולשיקולים השונים בפני ראש הממשלה וצוות השרים הבכירים וחברי הקבינט הבטחוני; או-
(2) מדינת ישראל איבדה את הרצון לנצח, והפחד מפני מספר גבוה של הרוגים אצלנו מטה את כף המאזנים לטובת טיפטוף-הרוגים מתמשך לאורך זמן (דבר שניתן לעכל יותר מאשר מספר גבוה בבת אחת).
אם היינו חיים תחת שמונה שנות כהונתו של הנשיא אובמה, החלופה הראשונה היתה מתקבלת על הדעת, אך באמצע כהונתו של הנשיא טרמאפ, מסתבר שהחמאס צודק כשהוא מתגרה בנו פעם אחר פעם: אתם מגיבים, אתם נסוגים, אתם מתקפלים – מוגי לב, אחד דינכם לים!
הפסקנו ליזום, וכשכבר אנחנו מבצעים משהו, אוטובוס עם חיילים מיורט בבול פגיעה (מזל משמיים שהחיילים יצאו ממנו דקות ספורות לפני כן). סא״ל דרוזי – גיבור ישראל – נופל בקרב, סיירת מטכ"ל מסתבכת ונסוגה ועוד כהנה וכהנה סיפורים מצמררים.
הפסקנו להפגיז שטחים ריקים, ועברנו לבניינים ריקים מאדם. נכון שהכותרות מרשימות, אך מסתבר שהן נבובות מתוכן, שכן הבנינים יבנו מחדש בכספי תרומות, והאנשים כולם ממילא ממשיכים בפעולתם מחדרי המבצעים שלהם בעיר התת-קרקעית של עזה.
ישנה עיר מחסה, זו שצה״ל צופה בה ומאזין לה, אך זו כסות בלבד של מסגדים ובית חולים ובתי ספר של האו״ם כמו גם גני ילדים. החיים האמיתיים ממשיכים מתחת לקרקע בעיר שלא היתה מביישת את טוקיו.
החיים ממשיכים במסלולם
בעוד אנחנו מלקקים את הפצעים ומדמיינים שאנחנו חזקים וכל-יכולים, ממשיך מטר הפגזים והמרגמות והטילים, וכשנוח לו מכריז החמאס על הפסקת אש ומדינת ישראל מיד אומרת ״כן!״
גופותיהם של הדר גודלין ואורון שאול עדיין בידי החמאס, בעוד אנחנו מחזירים גופות מחבלים ומקבלים לבתי החולים שלנו פצועים שלהם. קדושת החיים, רק יעז מי להעלות על דעתו להפסיק את העזרה הרפואית וההומניטרית, כי אז יעלה חיש על המזבח, קורבן עולה.
אינתיפאדת העפיפונים ממשיכה זה תשעה חודשים, תקופת הריון מלא במהלכו הם פרצו פעם אחר פעם את גדר המערכת, ועוד נכונות לנו הפתעות מצד הרך הילוד (לאחר תשעה חודשים, קצה הנפש במצב הנוכחי ומתבקשת קריאת הבכי של התנוק כשהוא בא במגע עם אויר העולם).
שבוע התקפה מהדרום, שבוע שקט מדומה, וחוזר חלילה. הקצב הולך ומתגבר, אתו התעוזה והעוצמה, ורק אנחנו מבליגים.
מי שמחזיק חזק בכסאו, מסרב כנראה לערער את מסכת היציבות שמכסה את המצב לאשורו מפני תושבי מדינת ישראל. אלו האחרונים ששים להאמין שכך הוא, והחיים ממשיכים במסלולם. המסעדות מלאות במהלך כל ימות השבוע. טיסות יוצאות מלאות עד אפס מקום והישראלים מבלים באופן קבוע ברחבי העולם, שכן כסף יש, פנאי גם כן, ויותר זול לבלות בחוץ מאשר בבית. בכלל, התרגלנו לחיים הטובים.
ממתינים לשעת כושר
אם יש מישהו ש״יודע ערבית״ (פרסומת בחירות מלפני עשור, לפיה ליברמן איש המבין את השטח) ושמוכן לשלם מחיר פוליטי כשקצו כל הקיצים, הרי זה אביגדור ליברמן.
ליברמן מייצג את הרוסים שהגיעו לאחר נפילת ברית המועצות, אותו המיליון שחווה על בשרו מה פירוש חיים תחת משטר קומוניסטי, הפחד מפני הק.ג.ב. ודרך החיים הסובייטית. אותו המיליון מעוגן מאד, עם שתי רגליו על הקרקע, וליברמן, הנושא את המשרה הרמה ביותר בארץ מהעולים מברית המועצות כולם, לא רק שיודע ערבית כי אם גם סובייטית, ולכן למרות שאנחנו כנמלה בעיניו של פוטין, יכול ליברמן להתייצב מולו ולעמוד איתן.
נזכור שהערבים שונאינו, ובראשם יאסר ערפאת, התחנכו תחת בית המדרש הסובייטי, ולפיכך מי שמדבר סובייטית, ודאי שיודע גם ערבית!
תישאל השאלה מה עשה ליברמן, שמבין את המצב לאשורו, מהלך כל כהונתו כשר הביטחון. הרבה הוא לא הופיע בתקשורת. מסתבר שהיה עסוק בעבודה פרופר, אז מי מנע ממנו לפעול? ראש הממשלה? משך כל אותם השבועות והחודשים? או שמא פעל, עשה ככל יכולתו, ועכשיו הוא מנצל את ההזדמנות בשל צירוף פוליטי מובהק והצורך להתכונן לבחירות? (הבוחר ישכח שמי שהיה שר הביטחון הוא ליברמן עצמו, ויזכור רק את האקט האחרון, אקט ההתפטרות.)
וכך מוצאים אנו את עצמנו היום, עלה נידף ברוח החמאס, ועומדים מסביב כה רבים אחרים ורק ממתינים לשעת כושר.
לתגובות: bussel@me.com
