שמונים שנה אחרי – מה שקורה היום בין הירדן והים התיכון מזכיר לארי בוסל את בני משפחתו שרובם ניספו בפולין – דם יהודי היה, ונשאר הפקר
מאת: ארי בוסל
בזמן משפט אייכמן בארץ, היו שלא קישרו בין האדם שעמד מאחורי הזכוכית המשורינת לבין הזוועות שהניצולים העידו עליהן. למי שמסתכל בתמונות המשפחה והעמיתים ל״עבודה״ של הנאצים, חברי האס.אס או חברי המפלגה בדרגים הגבוהים ביותר, לא ניתן להבין ולקשר בין האבות האוהבים, נשותיהם וילדיהם משחקים או מבלים לבין כל מה שאנחנו יודעים שהם עצמם ביצעו מהלך שנות מלחמת העולם השניה.
האדם נראה כמו כל אדם אחר, וככל שעברו השנים והעשורים, והנאצים הזדקנו, קשה לקשר בין האדם שנראה כמו סבא טוב לבין אותם סיפורים נוראים. כולנו נבראנו בצלם האלוהים, וכולנו – כלפי חוץ – נראים טובים ודי דומים.
אז מאין הגיע הרשע הבלתי יאומן? איך הדרדרה האנושות לרמה בה חיילים לא יכלו לעמוד יותר בהוצאות להורג ההמוניות, או אנשי מפלגה (כמו בהונגריה) היו גרועים יותר מהנאצים, נאמנים יותר לתפיסה, עינוי והוצאה להורג של גברים, נשים וטף, בגלל שהם היו יהודים, דמו ליהודים או פשוט הואשמו שהם עזרו ליהודים? איך הדרדרנו עד כדי איבוד צלם אנוש?
אם חלק מהנאצים טענו לאחר המלחמה שהם פשוט ״צייתו וביצעו את ההוראות שניתנו להם,״ הרי ששבעים ושלוש שנים אחר כך, פולין טוענת – באמצעות חקיקת חוק – שהם לא אחראים וגם לא עשו כלום, מחנות המוות היו נחלתם היחידה של הנאצים ובאחריותם המלאה. לא רק שהם שיתפו פעולה, הם עשו זאת בששון ובשמחה, וחלקם ביתר שאת מהנאצים עצמם. אבוי, עבור אמירה זאת, שמרבית משפחתי שניספתה שם – בפולין – הם עדות נאמנה לה, אני יכול למצוא עצמי במאסר ולעמוד למשפט בפולין.
מנגד עמדו הניצולים, ורובם פשוט לא יכלו להביע במילים את הזוועות שהם חוו. רובם המכריע הדחיק את הזכרונות וסירב במפורש לדבר, להעלות ולו מילה על דל שפתותיהם. רק הסיוטים מנעו מהם שינה בלילה ומנוחה ביום – עד יומם האחרון עלי אדמות.
השנים עברו, כך גם העשורים, ומרבית הניצולים כבר לא אתנו. אלו שעדיין בחיים הם בשנות השמונים והתשעים לחייהם, והדיבור כבר קשה, והתבטאות במילים כבר אינה מה שהיתה, כי לרוב הגוף מתאמץ פשוט להשאר בחיים וקצרי תקשורת בין המוח לבין ההתבטאות בעל פה תכפים וגוברים.
כך נותרים אנו היום עם ספרים, סרטים, תמונות ומוזיאונים על השואה, אך מרביתם אינם מרשימים. לקרוא – אין סבלנות. לראות סרט – רק אם הוא רב מכר. מוזיאונים – כשיוצאים ידי חובה, אחרת באמת יש דברים מענינים יותר לעשות עם זמננו. ובכלל, הקרונות (רובם קרונות בקר) בהם דחסו יותר אנשים חיים משניתן להעלות על הדעת, ה״מקלחות״ של גז ציקלון בי, ערמות הנעלים או המזוודות המרופטות או אפילו הדרגשים אינם עושים רושם בכלל. משום מה הם נראים כמו אשפה שצריך לזרוק בכדי לרענן את הסביבה.
התחלנו עם חוסר אמונה שאדם שנראה ״נורמלי לחלוטין״ יכול לבצע זוועות באנשים אחרים, בלב קר או אפילו בלב רוטט משמחה, והגענו הלום כשכבר כמעט אין מי שיספר, ומי שמספר נראה כאילו הוא דולה סיפור ממעמקי זכרונו, סיפור שהשומע צריך להתאמץ להבין ולהפנים.
יוצא שקל לזלזל באותו סיפור ששמו ״השואה״ ולפטור את אותן שנים בלא כלום. ולמהדרין, זה סיפור שהיהודים המציאו בכדי לנגן על נימי נשמתו של העולם שיאפשר להם לגזול מדינה שלא היתה שייכת להם מעם שהיה אז מאז ומתמיד, מימות עולם. ולדור הצעיר, ״הטלפון החכם אומר לנו שלא היתה שואה, לפי כנס מדעי שערכה מדינה ריבונית ובו השתתפו נציגים של עשרות מדינות מרחבי העולם, כמו גם נציגי העולם היהודי (הנה, הם אפילו לבושים בשחור עם שער מסולסל ליד האוזנים), ואם כך הוא אומר, אנחנו משוכנעים מעבר לכל ספק שזו בדיוק המציאות, ואין עליה עוררין: ׳לא היתה שואה, פשוט לא יתכן, בלתי אפשרי, זו המצאה זדונית וחייבים להתרחק ממנה!׳״
נראה שלא למדנו דבר מההיסטוריה.
בין הנאצים והפלסטינים
יוצאים להם שני בחורים צעירים, נכנסים לבית, רוצחים את הילדים לפני ההורים ואז את ההורים, וחוזרים לביתם לישון שנת ישרים. כשאמו של האחד (שהיא דודתו של השני) נשאלת בראיון בטלוויזיה היא מכריזה שלא יתכן, הילדים אוהבים את האוכל שלה, ולאחר שסיימו את ארוחת הערב המשפחתית עליה היא עמלה ועבדה כל היום, הם הלכו לישון כמו ילדים טובים, וכמובן שלא עזבו את הבית. בקיצור, לא עזבו את השגחתה ולו לרגע, ובכלל, רצח כזה נתעב לא רק שאינו מתקבל על הדעת, כי אם גם מנוגד לכל הערכים שהיא חינכה את ילדיה ושהאוכלוסיה כולה מתאפיינת בהם.
כשהגיע אותו צוות לראיין אותה בשנית לאחר שהוכח בודאות שאותם שני הבחורים לא היו תחת השגחתה, רצחו משפחה שלמה וחזרו לשגרה כאילו לא היה כלום, הזדרזה אותה האם לשבח את מעשיהם ולפאר את אומץ לבם והקרבתם! פתאום הם הפכו לגיבורים, מושא הערצה של האוכלוסיה כולה.
יוצא לו אדם לעבודה, בה הוא עובד מזה שנים, אלא שבאותו יום הוא היה מצויד בנשק. הוא עובר בשיטתיות מחדר לחדר, מאולם לאולם, ויורה באנשים – חבריו לעבודה מזה שנים – מוציא אותם להורג. השלטונות לא הצליחו לתפוס אותו משך שבועות ארוכים, שכן הוא נעזר באוכלוסיה המקומית – גיבור עם תהילת עולם, שהלוואי כל ילד שיגדל ויהיה כמותו. הוא וחבריו יצאו למסע הרג נוסף, הפעם מול אנשים בתחנת אוטובוס, בהם אישה הרה. את התינוק לא הצליחו להציל, האישה עדיין נלחמת על חייה.
יום למחרת, או אולי היה זה יומיים, פעם נוספת. הפעם הנרצחים הם אנשים במדים, כנראה באותו גיל של הרוצחים.
אנחנו מסרבים להאמין, ולכן אנחנו ממציאים לעצמנו תרוצים. אלו לא ממש מרצחים. אנחנו אשמים. אולי אם נעזור כלכלית, ייטב?
כנראה שאנחנו אחראים ולא אלו שחונכו לרצוח, ועושים זאת כאילו דבר של מה בכך הוא, שמיד אחריו רוחצים את הידים, משכיחים את התמונות וחוזרים לשגרת החיים, לבית, למשפחה, לעבודה. היום הרצח עומד על אנשים בודדים (בינתיים), בעוד הנאצים עשו זאת ברבבות רבות, חלקם במאות אלפים.
בעבר הלכנו כצאן לטבח, ממאנים להאמין, והיום אנחנו מרשים שירצחו בנו, בגלל אותה אמונה עיוורת וחוסר רצון להפנים שהאויב קם עלינו להשמידנו.
כך בימינו – בסוף 2018 – תחילת 2019 – וכך בדיוק היה לפני שמונים שנה בדיוק: ״זה בלתי אפשרי.״ ״החברה הנאורה לא תתן לדבר כזה לקרות.״ ״תוך זמן קצר הכל ישוב לכנו.״ ״משרפות? מקלחות מוות? מחנות שלא חוזרים מהם? אתה ודאי לא שפוי – הנאצים אפילו המליצו לנו וזירזו אותנו לארוז את חפצינו!״
לפני שמונים שנה סרבנו להאמין. עברו שמונים שנה, וישראלים בישראל ויהודים ברחבי העולם מצביעים לעבר עצמנו ומאשימים את עצמנו בכך שלאויב אין טיפת חמלה או צלם אנוש (למעט המראה החיצוני), והוא מסוגל, בדיוק כמו הנאצים בזמנם, לצאת למסעות רצח ולחזור שעות אחר כך לשיגרת החיים כאילו לא היה כלום, שכן דם יהודי הפקר הוא!
יהודים טובים, יהודים רחמנים, רחמנא ליצלן!
