לקראת ממשלת נתניהו-גנץ: מתברר שחוסר היציבות שהורגש במדינה בשני העשורים האחרונים הוא הדבר היציב ביותר שניתן להעלות על הדעת
ההתפתחויות הפוליטיות, ובמרכזן הקמת ממשלת האחדות של נתניהו-גנץ, משקפת הרבה פחות עניינים פרסונליים והרבה יותר עניינים מבניים – תהליכיים. הבולט שבין התהליכים הללו הוא תהליך ההתמרכזות של הפוליטיקה הישראלית, המבוסס על צמצום הקצוות האידיאולוגיים ועל התרחבות המרכז הרעיוני הישראלי המבוסס על גישת מדיניות ריאליסטית, פרגמטית ויש שיאמרו ציניקנית הממירה את הרדיפה אחר מימוש אוטופיות מכל סוג שהוא, ודאי אלה הערכיות.
לא מדובר רק בתהליך ישראלי, אלא בכזה שמתרחש במקומות נוספים. הוא חלק ממגמה כלל עולמית שמאפיינת את המאה הנוכחית העומדת בסימן התפרקות ה"איזמים" הגדולים (סוציאליזם, ליברליזם, פאשיזים וכו'), אלה צמחו במאות התשע עשרה והעשרים והמפגש ביניהן הביא לקטסטרופות הגדולות, מעשה ידי אדם, ששיאן בשתי מלחמות העולם.
בהקשר המקומי, הרי שאם יש כותרת אחת שמאפיינת את שלטונו של בנימין נתניהו, היא האימוץ המוחלט של גישה ריאלית-פרגמטית. הדברים קיבלו ביטוי כמעט בכל מישור של עשייה ופעילות ואפשר לראות זאת בכל תחום פעילות אפשרי.
כך, למשל בתחום המדיני. נתניהו הפסיק לשתף פעולה עם פרדיגמת “שתי מדינות לשני העמים". מצד שני, הוא גם נמנע מללכת לקוטב השני, וחרף המיתוג שלו בדעת הקהל וגם בעיני עצמו כאיש ימין, הוא לא הלך שבי אחר פרדיגמת ההכלה מוחלטת וטרם סיפח גרגר אחר מיהודה ושומרון. תחת זאת, פעל נתניהו במרחב הביניים שבין לבין. הוא ייצר שליטה ביטחונית ישראלית מליאה ודומיננטית בכל המרחב הגיאופוליטי של ישראלי-רבתי ובמקביל הנהיג סוג של הפרדה מרחבית-אתנית שבאה לידי ביטוי מדיני בקיומה של ישות פלסטינית מובלעתית המנהלת חיים אוטונומיים רחבים יחסית תחת שליטה ישראלית ביטחונית.
הדברים נכונים גם בפרספקטיבה רחבה יותר הנוגעת ליחסים האסטרטגיים עם המרחב הערבי. המונח "שלום" לצורותיו נעלם מתוך המדינאות הישראלית, בעיקר במובן של חתירה לקץ הסכסוך עם העולם הערבי ומערכת של הסדרים פורמאליים העוברת דרך טקסים נוצצים על מדשאות ירוקות.
הדברים נכונים גם למישור הכלכלי-חברתי, במסגרתו הילך נתניהו בדרך האמצע בין ההכרה בכוחה של השיטה הכלכלית הניאו-ליברלית לבין הבנת האפקטים השליליים שיש בה, לפחות בהיבטים החברתיים הנוגעים להרחבת פערים, מגבלות התחרות ויוקר המחייה, ולמן שנת 2011 הכניס בה עידונים משמעותיים, גם בלחץ המחאה הגדולה שהתפתחה בקיץ של אותה השנה.
גם אם לעיתים סגנון המדיניות, ההתנסחות והביטוי אופיינו בסוג של רביזיוניזם צלול ותקיף, הרי בפועל המדיניות המעשית שננקטה הייתה ריאליסטית, שקולה ומאד פרגמטית בטיבה. הדבר ניכר אפילו בעניינו של המיעוט הערבי בישראל. גם אם מיוחסת לנתניהו גישה של "הסתה" פרועה כלפי אזרחי ישראל הערבים, הרי שבפועל עשה מהלך חסר תקדים לשילוב האוכלוסייה הערבית בכלכלת המדינה ולחיבור בין שתי הכלכליות, הערבית והיהודית, כפי שלא עשה אף ראש ממשלה לפניו.
גישת האמצע הפכה למגדיר העיקרי בפוליטיקה הישראלית. הביטויים שלה היו בראש ובראשונה התכווצות הקצוות הפוליטיים. מפלגות אידיאולוגיות חד-ממדיות כמו ימינה, מר"צ, מפלגת העבודה שנספגה לתוך קודמתה וגם במידה רבה ישראל ביתנו, הצטמקו מבחינה אלקטוראלית כפי שהדבר בא לידי ביטוי במערכות הבחירות האחרונות.
יתר על כן, כחול לבן, שהתיימרה להציג חלופה מנהיגותית נתפרה רעיונית בצלמה ובדמותה של גישת האמצע ולמעשה הציגה סדר יום רעיוני דומה להפליא לזה שהציג בר הפלוגתא שלה בליכוד. במידה רבה היא הפכה למפלגת רק לא ביבי, ועיקרון זה ולא המסד הרעיוני–אידיאולוגי השונה שלה, הוא שהכשיל עד כה את שיתוף הפעולה הפוליטי עם נתניהו.
מנקודת מבט זו, שיתוף הפעולה המסתמן בין שני הבנימינים מבטא את ניצחון דרך האמצע. לכך תהיינה במידה רבה משמעויות על תפקודה של הממשלה הבאה. אותה גישה ריאליסטית ופרגמטית תעצב את סדר היום של המעשה הפוליטי בישראל סביב משבר הקורונה, בשלב הראשון, ובזה שיבוא מיד אחריו תעמוד הממשלה בעוד כשנה בפני האתגר המשמעותי של ההתמודדות עם האתגר הכלכלי שמייצר המשבר המזכיר מאוד את אתגר המיתון הגדול בארץ שהגיע אחרי האינתיפאדה השנייה בתחילת שנות האלפיים.
החלומות הגדולים הן משמאל שנשא עיניו למחיקת הזמן ההיסטורי שבין ממשלת רבין השנייה ובין המציאות הנוכחית ולחידוש התהליכים שנקטעו אז באמצע שנות התשעים, והן מימין שנשא עיניו למה שתפס כהשלמת הניצחון שהחל עם התרסקות ההסכמים המדיניים – אלה יישארו במגירת החלומות. כך גם אוטופיות אחרות במובן הכלכלי או החברתי לרבות הפנטזיות של תומכיו הקנאים של סדר היום הליברלי בענייני גיוס חרדים, העמקת תהליך המשפטיזציה וחיזוק מעמד בית המשפט העליון, ומול אלה של מצדדיו של סדר היום השמרני.
ישראל אם כן איננה הולכת להכרעות בכל העניינים הללו, ולא רק בגלל משבר הקורונה שמאלץ אותה לנתב את עיקר מענייניה במיגור המגיפה והתמודדות עם השלכותיה. גם לא בגלל חוסר ההכרעה הפוליטי בין כחול לבן ובין הליכוד. הדבר נובע מכך שבפוליטיקת האמצע המבוססת על יסודות שאינם זרים לתרבות היהודית עתיקת היומין כמו ריאליזם, איזונים בין קצוות ותנועה מתמדת בתווך שביניהם, אין מקום להכרעות רעיוניות ואפילו פוליטיות שעלולות לסכן את שיווי המשקל של המערכת כולה.
הניצחון, ההכרעה והמוחלטות אינם עוד חלק מהמשחק החברתי-פוליטי הפנימי, ואפילו מהמשחק המדיני-אסטרטגי שמתנהל מול יריבים כמו איראן, חיזבאללה וחמאס. גם אם חוסר ההכרעה מייצרת הרבה אי-נחת ציבורית ותחושה של חוסר יציבות ואפילו מערכות של מתחים פנימיים שנתפסים בשיח הפופולארי כמלחמת אחים, הרי שלפחות בשני העשורים האחרונים, מתברר כי חוסר היציבות הזו היא הדבר הכי יציב שניתן להעלות על הדעת. כינון ממשלת נתניהו-גנץ נותן לכך חותמת של אישור פוליטי.
ד"ר דורון מצא, בכיר לשעבר במערכת הביטחון, הוא מזרחן, חוקר ומרצה בנושא הסכסוך היהודי-ערבי ויחסי ישראל עם המיעוט הערבי
