הרחובות המרכזיים בלוס אנג'לס, בוורלי הילס, הנקוק פארק וברנטווד שותקו באמצע השבוע שעבר למשך שעות ארוכות. נהגים מרוטי עצבים ניסו לפלס דרך למחוז חפצם לאחר שחסימות פתאומיות של צירים סואנים דוגמת שדרות בוורלי, לה סיינגה ווילשר ואולימפיק נחסמו ע"י פקחי העירייה ללא הסבר נאות.
הסיבה: הנשיא אובמה התפנה מטיפול בכל הבלי העולם והכאוס הגלובלי המתרחש בקיץ 2014 כדי לככב בשתי מסיבות התרמה הוליוודיות לטובת המפלגה הדמוקרטית ובחירות המי-טרם שייערכו בנובמבר הקרוב. מחיר הצלחת למשתתפים בארועים הללו: 32 אלף דולר למשתתף.
פאסט פורוורד לתחילת השבוע: בשיחת טלפון שהוגדרה כתקיפה, נשיא ארה"ב קרא לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לפעול להפסקת אש מיידית וחד-צדדית מול חמאס ללא כל תנאים. לאובמה הצטרף גם מזכ"ל האו"ם באן-קיי מון שדרש מישראל לנצור את האש והגדיר את מה שקורה כיום בעזה כ"הוריקן מעשה ידי אדם".
פלאש בק: לפני 6 שנים, בעת ביקור מתוקשר בשדרות ב-2008, אובמה היה עדיין סנאטור די אלמוני ממישיגן והמועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב. אז, תוך שהוא יודע היטב את חשיבות הקול היהודי לבחירתו למשרה הרמה, הוא דיבר אחרת. אובמה אמר אז, כי "ישראל לא צריכה לדבר עם חמאס כל עוד הוא מאיים על אזרחיה. אני לא חושב שאף מדינה היתה מקבלת ירי של רקטות על אזרחיהן. התפקיד העיקרי של כל מדינה הוא להגן על האזרחים שלה. אם מישהו היה שולח טילים לעבר ביתי, שבו ישנות שתי בנותיי, הייתי עושה כל שביכולתי כדי לעצור את זה. והייתי מצפה מהישראלים לעשות בדיוק את זה"… ממש קופי של דיפלומט ישראלי בקיץ 2014.
אובמה הוסיף אז כי "7 שנים האזרחים האמיצים של שדרות סובלים התקפות של רקטות. אני מעריץ את תושבי שדרות שנותרים כאן למרות שביתם נהרס. הטרור כאן בלתי נסבל, ישראלים לא צריכים לסבול איום על חייהם, על בתי הספר שלהם". מאז, להזכיר למנהיג המעצמה החזה בעולם והעולם החופשי, עברו 6 שנים נוספות.
אובמה הסנאטור הדגיש בשדרות כי "לישראל יש זכות להגן על עצמה, השלום אינו צריך לפגוע בביטחון ישראל. לא אלחץ את ישראל לסכן את ביטחון מדינתה. אינני רוצה הסכם שלום רק בשביל הנייר, הביטחון של ישראל הוא חלק מהחבילה".
בדיון שערך מנחה פוקס ניוז הפופולרי ביל אוריילי עם הפרשן הפוליטי הבכיר של פוקס הסכימו השניים שאובמה אינו בהכרח אנטי ישראלי, שהוא עושה ואומר מה שכל פוליטיקאי אחר היה נדרש אליו בעיתות שכאלה, ושהנשיא אינו עיוור לתמיכה העצומה בישראל בקרב האומה האמריקאית ובמיוחד בקרב הצירים הדמוקרטיים בסנאט ובבית הנבחרים.
עם זאת, קשה שלא להתפעל שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה, מהכישלון הקולוסאלי שלו ושל מזכירי המדינה קלינטון וקרי בכל מה שקשור למדיניות החוץ של ארה"ב. החל מהתקוות ל"אביב הערבי" ותמיכת הממשל באחים המוסלמים במצרים, דרך פרשת בנגאזי, ההתחנפות המעצבנת לטורקיה ומנהיגיה האניטשמיים, ההתבטלות בפני פוטין ורוסיה והרומן הלא נגמר עם נסיכות קטאר, הממנת הראשית של חמאס ובעלת ערוץ אל-ג'אזירה, הניצפה ביותר בעולם לצערנו.
בעבר, גם נשיאים פרו-ישראליים מובהקים דוגמת רונלד רייגן וג'ורג בוש האב והבן "חטפו את החננה" בשל מה שנראה להם כהתנהגות ישראלית הפוגעת באינטרסים של ארה"ב. אבל הסיפור עם אובמה שונה: חתן פרס נובל לשלום, להזכירכם, מייצג באידיאולוגיה המובנית שלו גישה בדלנית, אנטי מלחמתית וליברלית. האנדר-דוגז של העולם, ובמקרה שלנו הפלסטינים, יקרים מאוד לליבו. הנראטיב הישראלי, הציונות כתנועת שחרור לאומית והמאבק של המדינה היהודית היחידה בעולם לא דווקא מתחברים אצלו למאבק לשיוויון זכויות של האפרו-אמריקאים בשנות ה-60.
לזכותו ייאמר ששר ההגנה שלו צ'אק הייגל מתגלה כידיד גדול של ישראל והאישור לתוספת תקציב של מאות מיליוני דולרים למערכת "כיפת ברזל" אושר באחרונה בוושינגטון ללא הנד עפעף. אבל החיכוכים בין הבית הלבן, משרד החוץ והחוגים הליברלים באמריקה לבין ממשלת ישראל והמימסד הביטחוני שלה, בזמן מבצע/מלחמה שהצידוק המוסרי שלה אינו מוטל בספק, מעורר אי נחת רבה והידלקות של הרבה נורות אדומות.
יחסי ישראל-ארה"ב עברו במהלך השנים עליות ומורדות רבים. כשמדובר באלה שבין אובמה וקרי לנתניהו ויעלון, כדאי לקחת נשימה ארוכה ולהמתין בסבלנות עוד שנתיים ומשהו, בתקווה לנשיא חדש שהדי.אן.איי שלו אוהד ומפרגן הרבה יותר לישראל והעם היושב בה.
