״גוף של אישה צעירה הוא ההישג הגדול ביותר של אלוהים. כמובן שהוא יכול היה שזה יימשך יותר זמן אבל, מה לעשות, אי אפשר להשיג הכל״ (אימרה המיוחסת למחזאי ניל סיימון) / מאת מיכל אשכנזי
שלום קוראים חביבים, היום יום רביעי, יום הדין. הלכתי בבוקר להישקל אצל קארין, והפלא ופלא: ירדתי רק שניים וחצי פאונד. לא עמדתי ביעד של קארין, לרדת חמישה. וואו, זה היה שווה רק בשביל לראות אותה כועסת! אני מכירה אותה כבר מספר שנים, וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי עשן יוצא לה מהאוזניים…
קיבלתי חצי שעה הרצאה, וגם האוקטבות של הקול עלו קמעא. בתימצות, היא לא מאמינה שאני עוקבת ברצינות אחרי התפריט וההוראות שהיא נתנה לי. מעניין למה? אולי בגלל שאמרתי לה שיום קודם אכלתי רק תפוח ושעועית ירוקה, בתקווה להשיג את המטרה? או שמאז שאני הולכת כל בוקר ברגל עם חברות אין לי זמן לארוחת בוקר (כן, אני יודעת: הארוחה הכי חשובה ביום).
אני חוזרת הביתה מההליכה בדיוק בשעת החטיף. נראה לי מוגזם לאכול ארוחת בוקר שעתיים לפני ארוחת הצהריים, אבל קארין לא מקבלת. תמצאי פתרון, היא אומרת, ומייד מענישה אותי: מהשבוע הבא את מצטרפת לסדנא של 21 יום של גמילה מסוכר, אין תירוצים. מסכנה שכמותי, בבקשה, רחמים… אני מנסה לאכול פחות ממה שצריך, וגם זה לא טוב…
לכי תסבירי לאישה צעירה, עוד בקושי בת שלושים, לפני הריונות וילדים, על גוף של אשה או-טו-טו בת שישים. מאז שגיל המעבר הגיע לבקר, שום דבר כבר לא פשוט. המטבוליזם איטי, בלוטות הלימפה איטיות עוד יותר, הברך כואבת לאחר מאמץ גופני והשרירים תפוסים. כשלכולם חם – לי קר, וכשקפוא בחוץ – אני לוהטת מחום. בקיצור, החיים לא פשוטים.
אלוהים יצר אותנו יפות וחתיכות בשביל למשוך את הגבר הנכון, אבל ברגע שהלסו תפס והקורבן הסכים להתחתן, הכל יורד לטמיון. הריון, לידה, ואחר כך הדאגה לבית ולילדים, ונוסף לכל אנחנו המטומטמות התעקשנו להיות שוות ויצאנו גם לעבוד בחוץ. כשגיל המעבר סוף סוף מגיע אנחנו מתפרקות, ומחפשות להחזיר לעצמנו את המראה הצעיר מהתמונות של הילדות, במיוחד אלו מאיתנו שגרות בעיר הפלסטיק של לה לה לנד, הוליווד.
אנחנו מרעיבות את עצמנו, מתעמלות עד שהגוף לא יכול לסבול, בוטוקס לפנים, ולאמיצות מבינינו גם ניתוחים פלסטיים שמעבירים את השומן מהישבן לפרצוף, או סתם שואבים אותו מכל מיני מקומות בגוף. מה נותר לבקש? שהבוטוקס לא יעלה לנו את הגבות למצח, ושישאיר את הפרצוף שלנו במצב חייכני?
לעומתנו, לשותפינו למין האנושי, הגברים, אין בעיות בחיים: הם לא ניסו לתפוס בחורה, להיפך, הם ברחו כמה שיותר מהר על נפשם, עד שנפלו. מתהליך ההפריה נותרו להם רק זכרונות נעימים, שלא נדבר על הלידה, בה אנחנו סבלנו והם התעלפו. את הילדים הם גידלו כשהם התפנו משאר עיסוקים, ועוד אמרנו להם תודה, ובבית הם עזרו רק כשהתבקשו. כשהילדים גדלו, גיל המעבר לא ביקר אצלם בגוף, רק הנפש מעט נשברה, לא יכלה להתמודד עם המציאות; וכשאנחנו עברנו טיפולים מכאיבים לשימור הנעורים, הם קנו מכונית ספורט לא נוחה אבל נוצצת ויצאו לסיור ברחבי העיר להעביר את הזמן, בעוד שאנחנו עושות בייביסיטר לנכדים.
גם כשגבר כבר עושה דיאטה, הוא מוריד את המשקל המיותר ברגע. וכי למה לא? הגוף שלהם לא עבר שום משבר משמעותי מאז הבחרות, והמטבוליזם ממשיך לרוץ.
אבל מספיק עם התירוצים. קארין מכשפה רזה שלא מבינה שמנים, אבל גם אני לא בדיוק אגוז קל לעיכול. כמו כל ישראלית, אני חושבת שאני יודעת הכל – ויותר טוב מכולם – ולפעמים שוכחת שהסיבה שקארין היא התזונאית ולא אני, היא שהיא למדה את הנושא באופן רשמי ויש לה תעודה שמעידה על כך על הקיר. והכי חשוב: בגלל שהיא מבינה יותר ממני, היא רזה ואני שמנה שרוצה להגיע להיכן שהיא כבר נמצאת ממזמן.
אז ביום שני הבא בעשר בבוקר אני מתלבשת יפה והולכת לסדנא של 21 יום עם קארין ושאר בנות, ואני מבטיחה לעקוב בקפידה אחר כל ההוראות. תאמינו או לא, כבר היום קיבלתי מקארין אימייל עם רשימת קניות לפני שאני מגיעה לשיעור. באש או במים, בחום או בכפור, אני אגיע לשם בסוף, למטרה הסופית. ½ 27 פאונדס מאחורי, ועוד ½ 72 להוריד.
שלכם לתמיד, מיכל. לתגובות: michelleesk@gmail.com
