מה בער לנשיא ארה"ב לפרסם את "עיסקת המאה" דווקא עכשיו?
על פניו, לממשל טראמפ היו את כל התמריצים שלא לפרסם את "עסקת המאה", אותו דיל שאמור לפתור את הסכסוך הארוך בין ישראל והפלסטינים.
הכניסה לשנת הבחירות, תהליך ההדחה, התלות של טראמפ באוונגליסטים, הכאוס הפוליטי בישראל והחולשה של הרשות הפלסטינית והעומד בראשה בפרט – לכאורה, כולם דוחקים בו לחכות עם היוזמה "לאחר כך" (לא משנה מתי ה-"אחר כך" הזה יבוא).
אם ככה, מדוע בכל זאת דווקא עכשיו? בקצרה – בדיוק בגלל הסיבות האלה:
1. שנת הבחירות: זו אקסיומה שמוכיחה את עצמה כל מערכת בחירות מחדש, שבחירות בארה"ב הן על סוגיות פנים (או כמו שניסח זאת היטב הנשיא לשעבר קלינטון "It's the economy, stupid") ולא סוגיות חוץ. אבל בדיוק בגלל ההיגיון הזה, הסטת השיח התקשורתי לסוגיות חוץ תדחק בכו-לם לדבר יותר על סוגיות חוץ – כולל יריביו הדמוקרטיים של טראמפ והתקשורת השנואה עליו.
זירת החוץ היא איזשהו מגרש טבעי של הנשיא, כאשר ההזדמנויות שלו להצטלם עם שועי עולם או לנאום כשברקע גנרלים ומפות יאפשרו לו להציג את עצמו כמדינאי-על, בשעה שבניו יורק טיימס יתווכחו על כמה אחוזי שטח יישארו בידי הפלסטינים וג'ו ביידן וברני סנדרס ישעממו את בוחריהם בדיון על התניית הסיוע הביטחוני (כפי שקרה בעימות האחרון, שעסק ארוכות בנושאי חוץ).
2. ההדחה: על פניו, ברור שהסטת הקשב התקשורתי והפוליטי מתהליך ההדחה שבסנאט למו"מ מדיני היה רעיון טוב לנשיא, אבל היא משרתת אותו גם יותר מאשר בשליטה על מחזור החדשות הנוכחי.
טראמפ בונה לעצמו טיעון שלפיו הוא עסוק בקיום הבטחות הבחירות שלו (עסקת המאה היא רק אחת מהן) בשעה שהדמוקרטים הקטנוניים מתעסקים בזוטות. לשאלה האם הבטחת הבחירות הזו תמומש להישג אמיתי בשנה הקרובה אין משמעות – בעידן הטוויטר, ובנשיאות הטוויטר במיוחד, הנראות היא העיקר.
3. האוונגליסטים: כדי לנצח, טראמפ היה חייב את תמיכתם של 60 מיליון האוונגליסטים בארה"ב; וכדי להיבחר מחדש הוא חייב לשמר אותה. "עסקת המאה" היא מהלך משלים למהלכים הקודמים של הנשיא סביב סוגיית הריבונות היהודית בירושלים (ההכרה בה כבירת ישראל והעברת השגרירות).
כחלק מהעסקה, הכוללת הכרה בריבונות ישראלית על כל ירושלים, טראמפ מבטיח את תמיכת האוונגליסטים המבוגרים; ומצד שני העסקה מאפשרת בסופו של דבר הקמת מדינה פלסטינית, וכך טראמפ יוכל לקרב אליו את האוונגליסטים הצעירים שמתרחקים ממנו ומישראל בדיוק בגלל הסכסוך.
4. הכאוס בישראל: טראמפ לא אוהב לחכות, וההיגררות הישראלית לבחירות בפעם השלישית בתוך שנה גרמה לו לחכות הרבה זמן, אז הוא החליט להפוך את הלימון ללימונדה: שני הפוליטיקאים הבכירים בישראל מבקשים למצב את עצמם כמדינאים – האחד כדי לשמור על מעמדו והשני כדי להחליפו – טראמפ נותן להם את ההזדמנות לעשות זאת, תוך שהוא יודע שבשלב רגיש כל כך בתקופת בחירות לא נתניהו ולא גנץ יעזו להתנגד לתוכנית האמריקאית.
5. הרשות הפלסטינית: ואם מדברים כבר על "לא להתנגד", צריך לדבר על האיש שנראה שהרבה זמן לא שמענו את שמו – אבו-מאזן. הנשיא הפלסטיני בן 85, מעשן כמו קטר והיריבים הפוליטיים והיורשים (בעיניי עצמם) שלו חגים סביבו כמו נשרים מורעבים.
יכול להיות שטראמפ בונה על השאיפה של אבו-מאזן להיזכר כ-"אבי פלסטין", ומקווה שלקראת תום כהונתו הוא יתרכך?
