בתוך האולם שרר שקט מאופק, אבל בחוץ להטו הרוחות * אינני יודע מי אשם ומי חף מפשע, אבל משפט נתניהו מסוכן לחברה הישראלית
הם ישבו כשגבם אל המצלמה. ראשון מימין, העורף של המו"ל של המדינה נוני מוזס. שני מימין, הגו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. שלישי מימין, עורך הדין של ראש הממשלה, מיכה פטמן. ראשונה משמאל, רעמת השיער הלבן של הטייקון לשעבר שאול אלוביץ'. שנייה משמאל, גלימת השחור של התובעת הראשית עורכת הדין ליאת בן־ארי. מעבר להם קצרנית צעירה בשיער חום ופקיד צעיר בחולצת טריקו. והפודיום הנישא של המשפט. הבימה של הצדק. עליה – כשפניהם עטויות המסכות אל המצלמות – הנשיאה פלדמן־פרידמן, השופט בר־עם והשופט שחם. ושני חלונות שעליהם תריסי פלסטיק בנאליים. דגל ישראל. סמל מדינת ישראל.
בית המשפט המחוזי ירושלים שוכן בבניין אבן ערבי מהודר בעל אכסדרה נאה וגרם מדרגות נאה ורצפות־יקר. אבל אולמות המשפט עצמם מרוהטים בריהוט משרדי סטנדרטי שיכול היה להיות גם ריהוט בית ספר. כך שכאשר הצלמים יוצאים והדיון מתחיל, ראש הממשלה היושב על ספסל עץ בהיר נראה כתלמיד נזוף אשר נכנס לראשונה לכיתת הלימוד של המורה פלדמן־פרידמן, אשר מנהלת את שיעור הצניעות ביובש ענייני ומקצועי. הנאשם קרא את כתב האישום והבין אותו? הנאשם עומד: כן. והנאשם יושב. שקט, זקוף קומה. רגל ימין על רגל שמאל. ורק תנועותיה הקלות של נעל ימין, שחורה ומצוחצחת, מסגירות את סערת הרגשות שהוא כובש בתוכו. מתבונן שמאלה בפנים עטויות מסכה אל הקטגורית. מתבונן ימינה אל הסנגור. מקשיב לדו־שיח המייגע על ההיקף האדיר של חומר החקירה וחומר הראיות. מי היה מאמין שכך יקרה. גם מי שרואה שכך קורה, מתקשה להאמין.
אבל נתניהו עצמו האמין. בדיוק לפני עשרים ואחת שנים באתי לבקרו במעון הרשמי בבלפור. ימים אחדים אחרי תבוסתו בבחירות 99', הוא היה בודד ואומלל. במכנסי החליפה שלו היה נקב קטן. והוא ביטא חרדה גדולה לעתידו הכלכלי והאישי. במובן מסוים לא הופתעתי. לנתניהו מעולם לא היה אמון בצבא, במשטרה, בפרקליטות ובשירות המדינה. גם כשעמד בראש המדינה תמיד ראה עצמו כמנהיג המהפכה. ותמיד חשש שבנקודת זמן כלשהי האליטות הישנות ימחצו אותו. אבל באותו יום קיץ מר של קץ כהונתו הראשונה הוא ממש פחד מרדיפה, מכליאה, מגולאגים. הקשבתי נדהם. חשבתי שכאב המפלה העביר את ראש הממשלה היוצא על דעתו. אבל כעבור ארבעה חודשים באה לעולם פרשת עמדי. מתנות, הובלות, כל הג'אז הזה. ופתאום גם אני הבנתי שהרדוף גם נרדף. שפעם אחר פעם טופלים עליו האשמות קטנוניות. פעם אחר פעם מיישמים עליו מוסר כפול. אוכפים עליו אכיפה בררנית.
נתניהו התגבר על כל אלה. חזר לזירה, חזר לעוצמה, חזר לבלפור. הגיע אל מעמד עוצמתי שכמוהו לא היה בארץ לשום בן אנוש מאז דוד בן־גוריון. אבל אז, ברגע השיא, אחרי הניצחון המכריע של 2015, פתאום פרשה 1000. ופרשה 2000. ופרשה 4000. אשר עכשיו מגיעות אל בימת הצדק המוגבהת של אולם 317.
הכול מתכנס כאן. ראש הממשלה, המו"ל של המדינה, התביעה הכללית. אבל לא פחות מכך עמיתיי היושבים סביב שולחנות עגולים ברחבה הפנימית שבקומה שתיים: אורי לוי ותמר אלמוג בשולחן 11, עמית סגל וגיא פלג בשולחן 12, ברוך קרא ואביעד גליקמן בשולחן 13. בן כספית, אורי משגב, בן־דרור ימיני, אטילה שומפלבי. עשרות כתבים צעירים וותיקים של ארגוני החדשות הישראליים. כל אלה אשר סיפרו לנו את הסיפור הגדול בשנים האחרונות. וכל אלה אשר מסקרים גם כעת את הגלגול הדרמטי ביותר של המערכה הגדולה על השליטה במדינה. האליטה הפוליטית, האליטה המשפטית והאליטה התקשורתית אוחזות זו בזו ואוחזות זו את זו בשלוש הקומות של בית האבן המהודר ברחוב צלאח א־דין.
אבל בחלונות העם. או חצי העם. קרוב לאלף בני אדם המצטופפים בפינה של רחוב אבן אבו־טאלב ומשמיעים את קולו של חצי עם. אשר לא מאמין עוד באליטה המשפטית. ולא מאמין עוד באליטה התקשורתית. ורואה במצודות החוק הגדולות של צלאח א־דין בסטיליות של דיכוי. רואה בכלי התקשורת מנגנון כפייה של עריצות ישנה ושנואה. ורואה בנתניהו גם קיסר אהוב וגם קדוש מעונה. גם מגן ישראל וגם דרייפוס. צלוב. על כן הוא מתגודד כאן. בכאב קורע לב. ועל כן הוא קורא כאן קריאה וקורע קריעה. והשאגה הגדולה העולה ממנו חודרת את סורגי הברזל ואת החלונות האטומים של היכל המשפט: בי־בי. מלך ישראל. חי חי וקיים. בי־בי. מלך ישראל. חי חי וקיים.
וביבי אכן חי. ואכן קיים. אבל לא כמלך הוא יושב בפניה של כבוד הנשיאה ושני חבריה המלומדים, אלא כאחד האדם הנאשם בפלילים. שוחד, מרמה, הפרת אמונים. ראש הממשלה המכהן הראשון אשר יושב על ספסל הנאשמים. ראש הרשות המבצעת הראשון אשר נשפט בידי הרשות השופטת. ראש המדינה הראשון בעולם המערבי אשר עומד לדין בהליך פלילי. אבל המשפט־שלא־היה־כמוהו מתנהל בשקט מנומס ומאופק ואפרורי. בזה אחר זה טוענים עורכי הדין של הנאשמים את טענותיהם (לקבל זמן, לקבל חומר, להורות לעדי התביעה לא להתראיין). ועורכת הדין של המדינה עונה על טענותיהם (היה זמן, החומר מסודר, תינתן הוראה לעדי התביעה לא להתראיין). ואילו כבוד הנשיאה פלדמן־פרידמן מתערבת במשורה, במידה, באופן נעים למדי. כמו לא היתה סערה נוראה בחוץ. כמו אין סערה נוראה גם כאן, בין כתליו הדוממים של בית הדין.
בעוד עמיתיי החרוצים רושמים כל מילה ומצייצים כל ציוץ, אני נשען לאחור ומנסה לפענח את התמונה הגדולה הניבטת אליי מתוך המסך המלבני שאליו המצלמה מזרימה את צילומיה. חליפתו ההדורה של נתניהו, שער השיבה המוכר, מסכת הקורונה הירקרקה הצמודה לפנים. והישיבה השקטה־מתוחה שלו בפני בית הדין שעות אחדות אחרי ישיבת העבודה הראשונה של ממשלת האחדות שהקים. המעמד הטרגי הזה כמעט שלושה חודשים אחרי ש־2.3 מיליון ישראלים העניקו לו שוב את קולותיהם.
במפלס האחד, מה שמתחיל כאן כעת הוא משפט נתניהו. האם ראש הממשלה הוא עבריין מושחת או קורבן נרדף? האם שורה של מעשים בלתי ראויים שעשה אכן חוצים את הרף הפלילי והופכים לעבירות פליליות אשר העונש על אחדות מהן הוא מאסר?
במפלס השני, מה שמתחיל כאן הוא משפט המשפט. האם המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה מנהלים מסע ציד נגד מנהיג לאומי נבחר? האם הם מפעילים נגדו אכיפה בררנית? והאם מה שמניע אותם הוא רדיפת צדק או רדיפה פוליטית ואישית?
במפלס השלישי, מה שמתחיל כאן הוא משפט הרשויות. האם הרשות השופטת בישראל אכן משתמשת בעוצמתו של מנגנון אכיפת החוק כדי להכפיף למרותה את הרשות הנבחרת והרשות המבצעת? האם המשטרה והפרקליטות היו לפלוגות האגרוף שלה?
במפלס הרביעי, מה שמתחיל כאן הוא משפט ההגמוניה. האם ישראל הראשונה מנצלת את העובדה שהמערכת המשפטית עדיין נמצאת בשליטתה, כדי לחסום את ישראל השנייה ולדכא את ישראל השנייה? האם היא מנסה לסלק את מנהיג העם מן הדרך כדי לכפות על החברה הישראלית את ערכיה ואת השקפת עולמה?
במפלס החמישי, מה שמתחיל כאן הוא משפט הדמוקרטיה. האם מופע האימים של נתניהו (ועוטי המסכות) בטרם נכנס לאולם המשפט, היה תחילתה של מעין הפיכה שלטונית? האם יש היום בימין הקיצוני כוחות די חזקים המבקשים להחריב את הדמוקרטיה הליברלית הישראלית? והאם הדרמה סוחטת הרגשות ומעוררת היצרים של משפט נתניהו תאפשר לאותם כוחות לשנות באופן סופי את פניה של המדינה היהודית־דמוקרטית?
השופטת פלדמן־פרידמן מעלה שאלה: האם בחלק מהדיונים הבאים אפשר יהיה לוותר על נוכחות הנאשמים ולהסתפק בבאי כוחם? עורך הדין פטמן עונה: ראש הממשלה יכבד כל החלטה של בית המשפט. ואחרי אי־אלו חילופי דברים על משפט ועל הקרקס התקשורתי, שלושת שופטי ההרכב קמים ויוצאים. גם נתניהו קם ויוצא. כך שבקומה השנייה פתאום אנטי־קליימקס. השרים שעשו את שלהם יורדים בגרם המדרגות הנאה. המאבטחים מפרקים את התקני הביטחון. ואילו הפרשנים עדיין מנסים לזקק תובנות. ליד השולחנות העגולים של שלושה ערוצים ואתר חדשות אחד, עיתונאים מראיינים עיתונאים על משפט העיתונות הגדול. מעגל סגור. מעגל מאוד סגור.
אבל בחוץ, בפינת רחוב אבן אבו־טאלב, האנשים החיים מחוץ למעגל עדיין מתגודדים. הגברים והנשים החשים שהמעגל מדיר אותם ורומס אותם עדיין מוחים. בדגלי המדינה ובשירי ליכוד ובתצלומי נתניהו, הישראלים שלא הוכנסו פנימה מקיימים מעין פסטיבל רחוב ססגוני ורגשי ועסיסי השובה את ליבי. מי שמאמין לא מפחד. ולנו יש את מלך העולם. והוא שומר עלינו מכולם. אבל גם בתוך מסיבת המחאה הזאת יש שני זרמים שונים. מצד אחד השלט המצמרר המלביש את היועץ המשפטי לממשלה בחליפת אסיר כתומה. ומצד שני השלטים המרגשים של כבוד בית המשפט, נתניהו לא לבד. לא לבד. ודרייפוס. הרבה מאוד דרייפוס. בדרכם שלהם, מאות באי כוחם של מיליוני ישראלים שואגים אני מאשים.
כך שכאשר אני יורד מרחוב צלאח א־דין אל דרך שכם וחולף על פני האוטובוסים שהביאו את המפגינים מכל רחבי הארץ, אני שואל את עצמי מה יהיה. בניגוד לרבים מחבריי, אינני יודע מי אשם ומי חף מפשע. אינני יודע אם המעשים פליליים ואם הראיות מוצקות. עם זאת, במשך שנים חשבתי שמסוכן מאוד להגיע למשפט נתניהו. במשך שנים הזהרתי שמשפט נתניהו יפוצץ את החברה הישראלית. אבל נתניהו עשה את הטעויות הקשות שלו. רוני אלשיך ושי ניצן עשו את הטעויות הבלתי נתפסות שלהם. התקשורת לא טמנה את ידה בצלחת. גם פוליטיקאים, גם שוטרים, גם פרקליטים וגם עיתונאים לא הבינו איזה מטען נפץ גרעיני הם מרכיבים. וכעת, כאשר רוח נעימה נושבת ברחובות ירושלים, מטען הנפץ הגרעיני ערוך ומוכן. מתחילה שרשרת הפיצוצים אשר ילכו ויתעצמו ילכו ויתעצמו עד למפץ הגדול.
