לכל מי שעקב אחר הטלויזיה בשבועות האחרונים, ברי שהעולם התהפך. טוב ורע התערבבו, ואנחנו טובעים בסחרחורת מוחלטת, במערבולת חזקה מאין כמוה. כבר אי אפשר להבדיל או להבין. איש אינו יודע אם לבכות או לצחוק, אם זהו חלום בלהות או מציאות חדשה.
מחול שדים מטורף: במרכז המדינה היהודית ומסביב כל האנטישמים המשחרים לטרף. את הדם הם מריחים, ובקושי עוצרים הם בעצמם, כה מטריף אותו ריח ניחוח, כה ערבה לחיך המחשבה על התענוגות המיועדים להם.
דאעש עורף ראשים, מטיל מורא ופחד ואנשיו, אותם לוחמים, נהנים מאונס נשים, נערות וילדות, והם לא בוחלים גם בבחורים, נערים וילדים. כך נעשה באירן על ידי השלטון של המולות. כך נעשה בסוריה. וכך עכשיו בעירק ומעבר על ידי דאעש. תענוגות העולם הזה; ואילוציו. (בעולם הבא מחכות 72 בתולות.)
ובכל זאת, האם לאף אחד לא אכפת?
יצאו להם אלפי מפגינים, רובם ערבים נוצרים, להפגין ביום שבת ליד הבנין הפדרלי, על שדרות ווילשייר בואך ל-405. הם הגיעו באוטובוסים בהסעה מאורגנת וברכבים פרטיים. כולם היו עם חולצות לבנות ועליהם הדפס בערבית וסמל מסולסל באדום.
הם באו להפגין נגד זוועות דאעש, אותו ארגון שאנו מכירים בשם "אייסיס." הם באו לקרוא לאמריקאים והעולם כולו, שלא נעמוד בשקט בצד, שנעשה מעשה, שנעזור ונתמוך, נדע, נבין ונפנים.
הם באו שכן כואב להם, ועל ברכיהם הם מושטים יד לעזרה, בבקשה ובתחינה.
אחרי ההפגנה הם המשיכו למסעדה הלבנונית בשדרות ווסטווד ולקרניבל, המסעדה הלבנונית בוואלי. יום של עשיה וגם קצת נחת והנאה.
הגעתי לקראת הסוף, כשזרם חזק של אותם מפגינים בא לקראתי. עצרתי לדבר עם אחד מראשי הכנסיה שלהם ועם חלק מהמארגנים. חשבתי שסוף סוף אמצא שפה משותפת ואוזן קשבת.
איך הגעתי למסקנה כה מוטעת? לתומי חשבתי, וכך גם אמרתי, שישראל היא המקום היחיד בכל האזור המשתרע מאפריקה בדרום, ועד אירן בצפון מזרח, בה יש חופש מוחלט לא רק ליהודים ולנוצרים (זה מובן, שכן שתי הדתות מבוססות על אותם היסודות) כי אם גם למוסלמים ולכל הזרמים השונים כדוגמאת הבהאים, האחמידים, הדרוזים ועוד אחרים.
אחד מהיסודות החשובים ביותר של הדת היהודית הוא היחס לאחר – לגר, ליתום ולאלמנה.
גם סיפרתי על הנוצרים מדרום לבנון שמילטו נפשותיהם למדינת היהודים, שם הם גרים עד עצם היום הזה. גרים וכמהים לחזור לארצם. שורדים אך בוכים מגעגועים ללבנון. ממש כמו היהודים "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון…" (תהילים קל"ז:1).
כך התרפקתי באהבה על ארצי אהובתי, אך נתקלתי בחומה בצורה מצד אותם נוצרים ערבים.
"פלסטין שייכת לפלסטינים. עוד מימים קדומים עת זו היתה ארץ הפלשתים!"
"מאין אתה – מארופה?" (קרי חזור לארצות המקור, אין לך כל קשר לפלסטין)
"הברית החדשה שלנו היא התנ"ך" (אין כל קשר לברית הישנה, או לתנ"ך שלכם)
"אתם היהודים שונאים את הפלסטינים ומתייחסים אליהם לא כמו אל בני אנוש."
"בגלל שיש בדרכוני חותמת מסוריה, לא אוכל להכנס לישראל. אשתו של האחיין של בן הדוד עברה בידוק מאד משפיל בישראל. לא, לא נוכל לבוא לבקר בישראל, גם אם היינו מאד רוצים."
תדהמה מוחלטת אחזה אותי. אמנם השיחה התנהלה בכבוד – שכן הייתי היהודי היחיד שטרח לבוא ביניהם ולדבר איתם – אך השנאה והפחד ביצבצו מכל משפט. הכל הפוך. בכל ישראל אשמה.
כיון שכמה מבני שיחי היו מעירק, וכיון שהגענו עד מהרה ל"פלסטינים," ניסיתי להעלות את סוגית הכורדים. או, זה דבר אחר לגמרי.
הזמנתי אותם להמשיך את השיחה בפגש עתידי בזמן קרוב ביותר. חילקתי כרטיס ביקור, בתקווה שאכן נוכל להמשיך בשיח.
הם המשיכו למכוניותיהם, בדרכם לארוחת צהרים דשנה, ואני המשכתי להפגנה הבאה, זו נגד ישראל וכל הזוועות, רצח העם והפשעים נגד האנושות שהיא מבצעת בעזה.
מאות אנשים עמדו שם והניפו שלטים המתארים את המציאות העגומה.
"תשוחרר פלסטין. תשוחרר פלסטין." כך שילהבו הדוברים את הנוכחים, ומחול השדים הלך והתעצם, הרעב לדם יהודי הלך וגבר.
עמדתי שם במרכז, מהופנט, עד שהתעשתי. אני היהודי, הישראלי, אני מושא תאוותיהם. לדמי הם צמאים.
החזקתי בידי איי-פון וצילמתי, עד שתפשתי את עצמי: כיסוי הטלפון מפלסטיק כחול ועליו בלבן לב שבמרכזו כתוב "ישראל" ומתחת באותיות קטנות יותר Stand With Us.
עמדתי בדד, מוקף בשונאים, משוכנע בצדקת דרכי – ממש כמו מדינת ישראל.
רק החלטתי לא לחכות עד שהקריאה החוזרת ונשנית "תשוחרר פלסטין" תתחלף ב"מוות ליהודים." המרחק בין השתיים קצר ביותר, מרחק נשימה אחת.
