עשירים הפכו עכשיו לעשירים-עוד-יותר בעוד אנו, בני המעמד הבינוני, מתרוששים והופכים לעניים בעירנו * וכשאותם עשירים הם ישראלים ויהודים, כולנו בצרות * מבט על אמריקה של פעם, זו שבהווה וההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה
אחת הדמויות האהובות עלי בסרת הטלוויזיה ב״שנות ה-80״ היא דמותו של ממוקה, שהאימרה השגורה בפיה היא ״כלב בן כלב״. על אותו משקל, ובכדי לא להתרגז יתר על המידה, טור זה נקרא ״גנבים בן גנבים״.
מסתבר שהתרבות הרווחת בימינו היא האני, עצמי ובשבילי. אולי זו אינה תרבות כה חדשה (ודוחה) כפי שנדמה לי. לפני כמה עשורים, כשבארץ היה רק ערוץ טלוויזיה אחד, היתה תוכנית (ואולי היה זה קטע בחדשות) בו אמא פולה ביצי כינים מראש בנה וזורקת אותן מבעד לחלון, כי מה שבחוץ הוא ברשות הרבים, וכבר לא הבעיה שלה.
בדרך כלשהי זה מתחבר לסיפור על ילד שהגיע מארה״ב ארצה, כנראה בשנות השישים או השבעים, והוא רץ אחרי גברת אחת, ״סילחי לי גבירתי, הפלת משהו,״ והוא הושיט לה קליפה או עטיפה שהיא פשוט זרקה ברחוב. אמו של הילד לא ידעה אם לצחוק או לבכות, אך היא שייכה את מה שקרה לצורות ההתנהגות השונות בין ארה״ב לבין ישראל באותם זמנים.
כמובן שהכל השתנה עם השנים. אותו ילד, עשורים אחר כך, ראה אישה מאד מבוגרת ברחוב שעצרה לשאוף אוויר, מאמץ ההליכה היה גדול מדי עבורה. אישה צעירה עצרה מיד, התעניינה בשלומה, דאגה שתשב ולא עזבה אותה. אחרי מספר דקות הן התחילו ללכת, באיטיות מרובה. כל צעד היווה מאמץ ולקח זמן רב, אך לאישה הצעירה (שהיתה בדרכה לסידורים או קניות, וודאי זמנה לא רווח בידה), נראה היה שכל הזמן בעולם ברשותה, וכל מעייניה נתונים היו באישה המבוגרת ובשלומה. אותו ילד, כבר איש לא צעיר, שראה שהאישה המבוגרת בידים דואגות, נכנס לחנות ממתקי עלית שהיתה באותו רחוב, קנה שתי חבילות שוקולד, ויצא לתת לכל אחת משתי הנשים – המבוגרת שלא התעצלה ויצאה, למרות הקשיים, והצעירה, שעצרה את כל שעשתה בכדי לעזור לזר-זולת.
הסיפור אינו על המקרה עצמו כי אם על זוג חברים של אותו גבר. הוא חשב שהנה, יש עוד אנשים טובים בעולם, שעושים מעשים קטנים של חסד, בלי שאף אחד יראה או יגיב, רק בגלל שזה הדבר הנכון לעשותו. אך אותו זוג התרעם, הזדעק, צעק ״חמס!״ ומיד נזף באותו גבר: ״זה היה מאד יהיר מצדך (אותן שתי חבילות השוקולד)״.
למי שמסתכל בדירות או בבתים פנימה, ניתן למצוא פנינות חמד אמיתיות. אך בחוץ, הסיפור שונה לחלוטין. כמו אותן כינים, כך גם עזובה וליכלוך, חוסר סדר והזנחה הן מנת הכלל, כי רשות הכלל הפקר, בעוד שבבית פנימה חייב להיות מסודר ונקי, נוצץ ונעים. אין פלא שגננים מעיפים את כל הליכלוך לרחוב (״יבואו לאסוף מהעיריה״) למרות שכמה שניות אחר כך באה לה הרוח וצוחקת בפניהם, מעיפה את הכל חזרה, ובעליצות מרובה מגחכת, ״נו באמת, כמה קשה לאסוף ולהכניס לפח!״
געגועים לארה״ב של פעם
בארה״ב של פעם זה לא היה כך. אנשים אפילו היו משאירים את הדלתות לבתיהם לא נעולות. המדשאות לפני הבתים היו עשויות לתפארת, ממש כמו אצבעות ידיים לאחר מניקור או פדיקור, ובחגים הבתים והעצים היו מתכסים בתפאורה המתאימה – אורות נוצצים וכדומה.
אלא שארה״ב התמלאה במהגרים, עשרות מיליונים מהם לא חוקיים, וגם אלו החוקיים באו לא בכדי להפוך לאמריקאים (כפי, שלדוגמא, עשו האיטלקים, האירים או היהודים במאה הקודמת), כי אם להשתלט על אמריקה ולהתאימה לרעיונותיהם. כך יוצא שהיום ישנם המון תלמידים המסיימים תיכון בלי לדעת אנגלית, והוריהם אף פעם לא טרחו ללמוד אנגלית, קצת היסטוריה או מקצת המנהגים המקומיים. ישנם כאן ריכוזים גדולים של מוסלמים השוקדים על האיסלמיזציה של אמריקה. במרתון בלוס אנג׳לס מניפים דגלי מקסיקו (״קליפורניה היא שלנו״) וצועקים ״ויוה מקסיקו״ ולזרים יש את החוצפה להגיע לכאן, להרצות ולהתנגח באמריקה. לדוגמא, אחד בשם מוסטפה ברגותי, מאוניברסיטת האפרטהייד תל אביב, שהקים את תנועת החרם BDS, היה במסע בארה״ב ובעצירה בלוס אנג׳לס הסביר לנוכחים שגורדי השחקים בדאון טאון נבנו על אדמה אינדיאנים ומקסיקנים, ושתפקידם לצאת להפגין בכדי להחזיר את הגזל לבעליו ולשחרר את קליפורניה מעול ארה״ב.
בארה״ב של פעם היה אכפת מהזולת. החוץ היה חשוב יותר מהפנים. אם נחזור אחורה למלחמת העולם השניה, כולם נרתמו למאמץ המלחמתי, כולם השתדלו, הידקו חגורות, עזרו זה לזה. דבר זה לא היה יוצא דופן כי אם הכלל.
ארה״ב של הדור החדש היא ארה״ב שחייבת להם משהו. הם ישבו וילמדו באוניברסיטאות שהם לא יכולים להרשות לעצמם, וארה״ב תמחק את החובות. לאחרונה אף התגברו הדרישות ללימודי חינם, כי מתאים להם ללמוד באוניברסיטאות יוקרה. הכל מגיע להם. ואם הם לא יקבלו, הם יצאו להפגין, לשרוף ולבזוז. אם קורה משהו שלא מוצא חן בעיניהם, הם ישתוללו עד שמשאלתם תתמלא. לדוגמא, אם הם מצביעים למועמד שמוצא חן בעיניהם אך שהפסיד בבחירות, דבר זה לא יתכן, וחייבים להכריז עליו כמנצח, כי הוא המועמד שלהם, ואם לא – עוד יישפך דם ברחובות!
העיקר שסדר העדיפויות נשמר
עד כאן הפתיח. עתה, לגנבים בני גנבים:
כשהתרבות הרווחת היא של אני, עצמי ועבורי, כשהכל הוא בשבילי וסובב סביבי, הרי שכל שאספר אינו חדש תחת השמש, ואולי לא כדאי להיות פעורי פה.
* חברות תעופה שקיבלו מענקים ענקיים מהממשלה, במטרה מאוד מוגדרת שלא לפטר עובדים, ומיד אחרי שקיבלו את המענקים פיטרו עשרות אלפי עובדים.
* חברות הנסחרות בבורסה שהגישו בקשה לעזרה מהממשלה ובאותו זמן חילקו דיווידנדים לבעלי המניות.
* מנהלים בכירים של חברות ענק המקבלים משכורות עתק בעוד החברה מפסידה או מפטרת עובדים. הם קוראים לעובדים להצטמצם ולהבין את הגזרות, אם הם עצמם נהנים ממשכורות של מיליונים (ולעיתים עשרות ומאות מיליונים).
* מיליארדרים שקיבלו עזרה לתשלום משכורות לעובדיהם לחודשים אפריל ומאי, עזרה שהיתה מיועדת לבעלי עסקים קטנים. נו גם להם מגיע, כי חס וחלילה יפחת שוויים (שכחו שלתכריכים אין כיסים).
* רשתות (מסעדות, בתי מלון, וכו׳) שזכו במענקים לפני עסקים קטנים רק בגלל שהחוק איפשר להתייחס אל כל חלק וחלק מאותה קבוצה בנפרד. כך שבעל עסק שעמד בפני קריסה, כי זה רק זוג, אחד מילדיהם וארבעה עובדים נוספים, וציפה לקבל עזרה של כמה עשרות אלפים דולרים נדחק לקרן פינה כי סוללות עורכי הדין ורואי החשבון של החברות הגדולות דאגו שהחברות תקבלנה ראשונות עשרה מיליוני דולרים (המקסימום האפשרי) ואז … נגמר הכסף. העיקר שסדר העדיפויות נשמר!
* ערוץ החדשות בכבלים הקדיש זמן לא מבוטל לראיון עם בעלת שני נכסים להשכרה. אותה גברת מייצגת קבוצה שלמה של משכירים, כולם שחורים (וחלקם, כמוה, נשים). אכן קשה עכשיו. ואכן אין דין בעל נכס בודד כדין חברות הענק או בעלי נכסים השולטים בחלקים עצומים של העיר. אך הגישה ש״מישהו (קרי הממשלה) צריך לשלם לי ב-מ-ל-ו-א-ו״ היא חוצפה לשמה, או כאמור, תרבות קלוקלת. למה? בגלל שהיא אישה שחורה? בגלל שקשה? ֿ בגלל שלפרט אין כל אחריות שהיא?
* חברות הביטוח הרפואי שמזה חודשים נהנות מהכנסות כמעט ללא הוצאות לא הפחיתו את דמי הביטוח ולו בפרומיל (אם אינך מכיר את המושג, נא בדוק ומצא). מדוע לעשות זאת? הרווחים מצטברים, הרים גבוהים ביותר, והמבוטחים נעשקים בינתיים הרופאים רצים אחרי החולים (או החולים בפוטנציה), לקבוע תור לשיחה, כי הם מרגישים את הירידה החדה בפניות אליהם.
* כמו חברות הביטוח הרפואי, גם חברות ביטוח הרכב. אך שם לפחות הזדרזה טריפל A והודיעה על החזר של חמישית מדמי הביטוח בעתיד לבוא. כיון שהחברה המובילה בשוק עשתה מעשה, כל מתחרותיה חיקו והבטיחו גם הן. לפחות יש הבטחה ביד!
* אך מכולם מגדילות לעשות החברות המשתתפות במירוץ למציאת תרופה או חיסון נגד וירוס המגיפה. הממשלה מזרימה להם מיליארדי דולרים, אך ברגע שאכן תהיה תרופה או חיסון, הן יחייבו את כולנו סכומים אגדיים. העובדה שהממשלה השתתפה או מימנה את הפיתוח ולקחה על עצמה את הסיכון (כי לרוב הפיתוח לא יצליח), לא מעניינת אף אחד. את המיליארדים או הטריליונים, הם הרוויחו, לדעתם, במלואם.
כשבאמת יהיה קשה באמריקה
לכל אותן חברות ענק – כמו חברות התעופה או בעלי ספינות השעשועים – מדוע צריך לעזור לכן? האם אי פעם התחלקתן בכל ההכנסות מהלך כל שנות קיומכן? לחברות הדיוטי פרי שמוכרות בפי שלושה מעלות המוצר, באמת, לכן מגיע? כמובן שלא. לכל הבנקים, בהם השירות איום והריביות בשמיים (רק כשאנחנו חייבים, עבור כסף בחסכונות אנחנו מקבלים קרוב לאפס אחוזים), ולכל דבר צריך לשלם ריבית דריבית, מדוע שמישהו יצא להציל אתכם או לעזור לכם?
הגרועים ביותר הם העשירים שעכשיו הפכו לעשירים-עוד-יותר, בעוד אנו, בני המעמד הבינוני, מתרוששים והופכים לעניים בעירנו. אותם עשירים מחכים לזרוק אותנו מהדירות בהן אנו גרים, אחרי שמשך השנים האחרונות שילמנו להם טבין וטקילין והם לא טרחו לא לצבוע, לא להחליף, לא להשקיע. מדוע? הכסף זורם בנחשולים אדירים, גם אם הם לא יעשו דבר.
בדומה להם, גם בעלי הנכסים המשכירים משרדים. לגבות הם יודעים היטב. לתת שירותים, בקושי (הדבר שקול לעקירת שן). ועכשיו, כשבאמת קשה, מה הם עושים? בתור טובה ענקית, אולי, רק אולי, הם יסכימו לדחות את חלק מדמי השכירות לעוד מספר חודשים. לדחות. חלק. כמובן שיש להם תירוצים כה משונים שאפילו הם לא מאמינים למוצא פיהם.
כשאותם עשירים הם ישראלים ויהודים, כולנו בצרות. כי עד מהרה יגיע היום והאצבע המאשימה תופנה ישירות אלינו. כבר עכשיו מתחילים לשמוע ״היהודים שולטים ב….״ לא רחוק היום, כשבאמת יהיה קשה כאן באמריקה, היהודים יהיו השעירים לעזאזל, ובצדק. גנבים בני גנבים סופם להיתפס ולהיענש, והקהל המשולהב ילווה אותנו אל הגרדום.
