הקורונה היא מלחמה מסוג חדש שלא היינו ערוכים לקראתה * אנחנו מסרבים להפנים והמספרים שעולים ועולים נראים לא קשורים אלינו * לכן לא שינינו עדיין את דפוסי ההתנהגות ואת הגישה
השנה אנו שומעים את המושג ״חגי תשרי״ כל כך הרבה פעמים בחדשות, בעיקר בגלל הסגר. מדינת ישראל הפכה למדינה האדומה ביותר בעולם, עובדה מפחידה משני טעמים – המכה עצמה והמשמעות שלה: אם לא תיעצר התפשטות המגיפה, יהיה רע ומר; אם כך בארץ, שמתחילת המגיפה הקדימה את העולם כולו בשבועיים עד שלושה, מה יקרה בארה״ב בעוד חודש?
הנשיא ריבלין התנצל והתחנן שנעשה את המוטל והמתבקש. פרופסור גמזו התנצל והזהיר. אך הישראלים בשלהם. להפגין מותר. שוק מחנה יהודה חייב להשאר פתוח. אם להפגין מותר, מדוע אסור להתפלל? החתונות ומופעי הזמר אצל הערבים, מסיבות הבית הפרועות אצל הכדורגלנים, וכך הלאה וכך הלאה, בניגוד לשכל הישר ובזלזול גמור בהוראות. כל זאת כאילו הוירוס הוא המצאה משונה שנועדה למרר לנו את החיים, דבר בידיוני לחלוטין, ולכן חייבים אנחנו להתמרד – אין בינו לביננו דבר!
השנה לא קל לטוס מהארץ לחו״ל, וגם הבילויים העיקריים מהלך חג סוכות לא יהיו קיימים. ניתן לנו חודש של מתנה, מהקב״ה ממש, וכדאי שנתפכח ונראה שזו אכן מתנה מיוחדת במינה – התמקדות בעיקר, הזדמנות חד פעמית שלא היתה כמותה וכנראה גם לא תהיה. בני זוג. הורים וילדיהם. המשפחה הגרעינית. דברים פשוטים ביותר שהם העיקר וכל המהות. כיון שלא היינו עושים זאת מרצון, כמו ילדים המסרבים להיכנס הביתה אחרי שהיו בחוץ מהלך היום כולו, קורא ההורה ואומר – ״אתם נכנסים עכשיו, ישר למקלחת, ומשם לארוחת הערב שמחכה על השולחן! מחר יום חדש!״ – אנחנו ממאנים, רצים ומתחבאים, צועקים ״אני לא רוצה וזהו!״ אך בלב פנימה כבר הבנו שהיום הגיע לסופו, ועם כל הצער שבדבר – מחר יום חדש! חכו, יש עוד את יום כיפורים, וכולנו נצא לכבישים, לונה פרק – הפנינג אחד ענק! (אוייש, גם את זה אסור?!?)
בתחילת מלחמת המפרץ (הראשונה), זו בה התנסנו בטילי הסקאד של סדאם חוסיין שליט עיראק, הייתי בבה״ד 1 בקורס קצינים. מיד עם פרוץ המלחמה חיכיתי שיקפיצו אותי משם, שכן המינוי שלי לשעת חרום היה אי שם בבור (אותו בור אליו חייל ששמר על הכניסה מנע את כניסתו של שר הביטחון – פקודות הן פקודות). צוערים אחרים נעלמו להם, וידענו שהם נשלחו למקומות עלומים. באותם ימים נסיעות לחו״ל לא היו כה שכיחות כמו בזמן זה (לפני המגיפה), ואנחנו קינאנו באותם חברים שידענו שהם נוסעים וחוזרים, כאמור למקומות מעבר לגבול.
כיון שחייתי בודאות של ״זמן שאול״, הכל היה הרפתקאה שעומדת להסתיים כל רגע. פתאום אפילו התורנויות לא נראו נוראיות כל כך, שכן כאמור הן היו זמניות בלבד. עמד לו מנגד המלאך וצחק מלוא פיו, בטנו החלה לכאוב מרוב צחוק, ועיניו דמעו. ״ארי מתכונן לצאת, בואו נראה לו יציאה מה היא. הבור? אולי התכוון לבוץ?״
פתאום אזעקה. הטילים של סדאם היו ברובם קונבנציונליים, אך אנחנו חיכינו לטילים עם ראש נפץ כימי, ביולוגי או אטומי. כמו הוירוס של ימינו, רב היה הלא-נודע מהידוע. טיל שנפל בנגב ולא התפוצץ היה עם ראש מותאם לסוגי לוחמה לא קונבנציונליים ואישר את החשדות והמודיעין. באותו זמן, גם ללא האיום הנוסף, אפילו הטילים שנורו עם רמת דיוק מינימלית הצליחו לזרוע בלבול ופחד בקרב האוכלוסיה.
המלאך עומד ומחייך, בעוד ארי עובר חדר חדר ומקפיד שכולם יהיו עם מסכות אב״ך. ארי נרגש, האחריות כבדה, על כתפיו. אם חס וחלילה יקרה משהו, אם מישהו יחנק מגז רעיל או גרוע מכך, הדבר יהיה על מצפונו. בקיצור ״אמריק-קי״ לחלוטין, לוקח את הדברים ברצינות תהומית ומסרב להתפשר כשחבריו לקורס צוחקים ואומרים ״לא יקרה דבר, אל תפחד, אנחנו חסינים, הטילים לא יגיעו לכאן, למקום שכוח אל זה.״ כמעט שלושה עשורים אחר כך, אותה תמונה של ארי עובר מחדר לחדר עדיין חרוטה בבהירות מפליאה אצל מי שהיה שם באותו זמן.
מסתבר שלמרות העשורים, דפוסי ההתנהגות והגישה לא השתנו. ארי עדיין מתייחס לאיומים ברצינות תהומית, בעוד שהישראלי הממוצע מבטלם אותםבהינף יד. הרשו לי רק לסיים את אותה תמונה בדיווח מהיר: לֹבור לא נזקקתי, שכן לא היתה זו מלחמה מהסוג שהתכוננו אליה. ולבוץ דווקא כן הגעתי, לשמור על טילי הפטריוט שהגיעו מארה״ב ונוסו בזמן אמת (הם לא היו אפקטיביים). היינו ברמת אביב, ושם התבוססנו בבוץ, בגשם, בקור. פעם בשבוע נתנו לנו להגיע למועדון הספורט המקומי להתקלח שם. המלאך כל כך נהנה שהוא סיפק לי הגנה מיוחדת, והגעתי הלום לספר את אותו סיפור.
למי שלא זוכר, או מי שלא נולד עדיין, לא בכל דירה או בית היה חדר אטום, וצריך היה למגן בעצמנו חדר פנימי, או חדר עם כמה שפחות חלונות, לאטום את כל הפתחים היטב היטב ולהיות מוכנים עם מים ואוכל לחרום ומסיכות האב״ך עלינו או לצידנו. קודם אנחנו, אח״כ הילדים. זקנים גולחו (כן, גם של הדתיים). לא ניתן היה להשיג ניילונים לאיטום, והמחירים קפצו פי עשרה. כך היה גם לגבי נייר דבק. אם אינני טועה, עד היום יש אצלנו עדיין סימני נייר דבק על מסגרות החלונות.
היום יש לנו גם מסיכת אב״ך או שתיים, בנות שלושים שנה לערך – מוצג למוזיאון ממש. אנחנו ״מוכנים לכל מקרה״ לכל מה שיבוא. מסתבר שהיום הטכנולוגיה השתפרה עד כדי כך, שמספיקה מסיכת שלוש שכבות, אפילו אין צורך במסכה לניתוחים. היום זה לא סדאם חוסיין המשתולל לו, מאיים על שלום העולם. במקומו הגיע לכאן וירוס בלתי נראה, והוא עושה בנו שמות. גם הוא, כמו הטילים מעיראק, מפחיד ביותר. לפעמים הוא פוגע פגיעה ישירה, פעמים אחרות הוא עובר מעלינו, מדלג לו בצחוק, משאיר שובל ונוחת פוגע במישהו אחר. שום דבר לא ידוע, שום דבר לא קבוע, לכן חייבים להיזהר משנה זהירות.
הנה מלחמה מסוג חדש שלא היינו ערוכים לקראתה. גם היום אנחנו מסרבים להפנים, והמספרים שעולים ועולים נראים לא קשורים אלינו. לכן לא שינינו עדיין את דפוסי ההתנהגות ואת הגישה.
גם זה בוא יבוא, ביחוד כל זמן שאנחנו בסורנו. הוירוס – כמו אותו מלאך – הגיע לכאן עם משימה מאוד מוגדרת, ועד שזו לא תצא לפועל, הוא לא זז מכאן ויהיה מה. לא כדאי להעמיד את עקשנותו זו למבחן. אנחנו אולי קשי עוף ועקשניים במיוחד, מימים ימימה, אך הוירוס-מלאך, שליחו המיוחד של האלוהים, כאן בשל סיבה ועבור מטרה, ועם הבוס שלו לא מתחכמים, יהיה אשר יהיה.
מי יתן שנכתב כולנו בספר החיים לשנה טובה, בריאה ומלאת כל טוב.
