מעצב האופנה האיטלקי ג'ורג'ו ארמני מת ביום חמישי
בגיל 91. דבר מותו פורסם בהודעה מטעם ענקית האופנה על שמו. "בצער רב, מודיעה קבוצת ארמני על מות מייסדה והכוח המניע שמאחוריה", נכתב שם. "מר ארמני מת בשנתו, מוקף במשפחתו ואוהביו. הוא עבד עד ימיו האחרונים, הקדיש עצמו כתמיד לחברה, לקולקציות ולשלל הפרויקטים שעל הפרק. לאורך השנים יצר חזון שהפליג ממחוזות האופנה לכל תחומי החיים, והיה אהוב ומוערך בגין יכולתו לתקשר עם כל סובביו. החברה היא שיקוף של חזונו וערכיו של ארמני — היום ותמיד. תמיד ראינו בחברה משפחה, וכמשפחה, חסרון מייסדה מורגש ביתר שאת. בהתאם לרוחו, אנו העובדים ובני משפחת ארמני שתמיד עבדו לצדו מחויבים להמשיך לשמר את כל אשר בנה. להצעיד את החברה אל עבר העתיד, לזכרו ולכבודו".
ארמני, שכונה בתקשורת האיטלקית ובתעשיית האופנה "קינג ג'ורג'ו", אמר בינואר האחרון ל"גרדיאן" כי "הגיל הוא ללא ספק גורם שיש להתמודד איתו". בשנה שעברה סיפר לעיתון "קוריירה דלה סרה" כי בכוונתו לפרוש בשנים הקרובות, אם כי בית האופנה הנושא את שמו ימשיך לפעול גם בלעדיו. מכיוון שאין לו ילדים להעביר אליהם את המותג, עלו בשנים האחרונות לא מעט השערות בנוגע לעתידה של האימפריה שבנה — והאם, בתעשייה הנשלטת על ידי תאגידי יוקרה, תוכל החברה לשמר את העצמאות שהיתה כה חשובה למעצב.
ארמני, מהמעצבים החשובים ביותר במאה ה–20 ואחד האנשים העשירים בתעשיית האופנה עם הון מוערך של 9 מיליארד דולר, ייסד באמצע שנות ה–70 את בית האופנה הנושא את שמו. הוא הרחיב את היצע הלבוש הקיים בשביל נשים, אבל בעיקר עיצב מחדש את אופנת הגברים ונחשב לאחד מאבותיה של החליפה המודרנית. הוא ניסח מחדש את גבולות הגזרה שלה והיה אחראי להעביר אותה מהעולם הישן אל העולם החדש, ומעולם התאגידיים המסחריים לארונם של גברים רבים ברחבי העולם. תפקידו של הז'קט, הסביר ארמני בספר שהוציא ב–2015, הוא לא רק לכסות את הגוף, אלא שעליו להלל את הטבעיות, האנרגיה והסקס־אפיל שלו. "רציתי להסיר את הנוקשות שלו ולהעניק לו גמישות של סריג וקלילות של חולצה".
כשייסד ב–1975, יחד עם בן זוגו סרג'ו גלאוטי, את בית האופנה הנושא את שמו, היתה אופנת הגברים במקום אחר לגמרי. הרעיון שז'קט צריך להיות קל ונעים היה חדשני למדי. גם היותו של הז'קט רך, רפוי מעט ורומז על הגוף שתחתיו היה חדשני. בהשראת הסילואטים האנדרוגיניים של איב סן לורן והניגוד שבין הז'קטים הקטנים והמכנסיים הגבריים של קוקו שאנל, ארמני פיתח במודע את החליפת המחויטות שלו לכיוון רך ומעורפל יותר. הן ניסחו מחדש עקרונות של גבריות, ואפשרו גם לנשים למרוד בהם. החייטות הרכה והזורמת שלו הציעה גישה חדשה לאופן שבו אנשים חשבו עד אז על סקסיות. הבדים שבהם השתמש, משי ופשתן למשל, ריככו את החליפה והפכו אותה מפריט גברי וקשוח לקצת יותר נשי. השפיעו עליה גם סדר הכפתורים השונה שהציע. עיתוני איטליה היו ערים לזה וכינו אותו "המעצב הפוסט־מודרני הראשון".
רצה להיות צלם
ארמני נולד ב–1934 בפיאנצ'נזה שבחבל אמיליה־רומאניה בצפון איטליה, למשפחה איטלקית ממוצא ארמנית. הוא החל לימודי רפואה ואז נשר מהם והחליט להתמקד בצילום. במקביל עבד כקניין בבית כלבו בעיר. ב–1957 גויס לצבא איטליה ולאחר שירותו הצבאי עבר למילאנו. "לקח לי זמן למצוא את הדרך שלי", סיפר בראיון ל"ניו יורק טיימס". הרגע שבו גילה את השאפתנות האופנתית שלו היה כשהגיע לעבוד כמעצב חלונות ראווה בחנות הכלבו המפורסמת La Rinascente במילאנו. אז גילה "את הכוח שיש לבגדים ואת היכולת שלהם לא רק לשנות את המראה החיצוני שלך, אלא להשפיע באופן עמוק יותר על מי שאתה ועל הדרך שבה אתה מתנהג".
בשנות ה–60 עבד כמעצב בבתי אופנה שונים במילאנו, ביניהם צ'רוטי, למשל. ב–1970 כבר הפך למעצב ויועץ עצמאי. ב–1974 הוא הציג מעיל בומבר מהפכני מעור בתצוגה השנתית בפירנצה, וב–1975 פתח את המותג שלו ופרץ לתודעה הציבורית. בשנה הראשונה עיצב ארמני בשביל גברים בלבד, ואחר כך פלש גם לאופנת הנשים.
אף שב–1985 מת גלאוטי ממחלת האיידס וארמני המשיך בהובלת החברה לבדו, שנות ה–80 היו טובות לארמני. הן הוזנקו ב–1980, אז עיצב את התלבושות לסרט "ג'יגולו אמריקאי" של פול שרדר, בכיכובו של ריצ'רד גיר. כל סצינה תוכננה כך שתתאים לבגדים של ארמני — מה שגרם לגיר לשאול: "מי משחק כאן, אני או הז'קט?". זו היתה נקודת ההתחלה של מערכת היחסים המפוארת שניהל ארמני עם אמריקה ועם הוליווד. מאז הופיעו עיצוביו ביותר מ–200 סרטים וסדרות — בהם הסרט "הבלתי משוחדים" של בריאן דה פלמה, וסדרת הטלוויזיה "מיאמי וייס" — ונלבשו על ידי כוכבים מהשורה הראשונה — הרבה לפני שתעשיית השטיח האדום הפכה למערכת יח"צ משומנת. אז היו אלה דיאן קיטון, ג'קלין קנדי, מיק ג'אגר, ג'ודי פוסטר ומישל פייפר שלבשו ארמני. היום אלו קייט בלאנשט, סלין דיון, אלישיה קיז, אליזבת דביקי ורבות אחרות.
ארמני, האיש והמותג, שיקף את הקשר שהלך ונרקם באותה תקופה, בין אופנה לבין תרבות הצריכה והתרבות הפופולרית. כך, למשל, ב–1996 הלחין חברו הקרוב אריק קלפטון את הפסקול שליווה את תצוגות האופנה שלו.
הבגדים שלו השתלבו היטב גם בתרבות הפנאי וחדרי הכושר האמריקאית של אותה תקופה. זו נמשכה גם אל תוך העשורים הבאים, כשארמני מיטיב לזהות את הלך הרוח הזה, משיק במהלך שנות התשעים את קו הביגוד הנגיש יותר, "אמפוריו ארמני", כמו גם קווים של בגדי ים, בשמים, אביזרים, משקפיים ומכנסי ג'ינס, ופותח חנויות ענק. בשנים האחרונות הוא פזל גם לעסקי התיירות והנופש וקנה גם את קבוצת הכדורסל "אולימפיה ארמני מילאנו".
ארמני היה מהמעצבים הראשונים ששכר את שירותיהם של אנשי יח"צ וסטייליסטים, שהלבישו בבגדיו את הכוכבים שפסעו על השטיח האדום וגם היה אחד המעצבים הראשונים שהשכילו לרתום לטובתם את הקפיטליזם ואת הזוהר שהחל מתהווה סביב תעשיית האופנה. גם בנוף הנוכחי של תעשיית האופנה העולמית, הנשלט על ידי תאגידי ענק כמו LVMH ו"קֵרינג", ארמני הוא אחד המעצבים הספורים שנותר בעל המניות היחיד של החברה שלו, וגם ממשיך לפקח על כל קולקציה שיוצאת. מגזין "פורבס" העריך לאחרונה את שוויה של קבוצת ארמני בכמעט 14 מיליארד דולר.
במשך שנות ה–90 הרחיב ארמני את פעילותו באמריקה לקו יקר פחות בשם "ארמני אקסצ'יינג'" ופתח גם חנויות לריהוט ועיצוב הבית שבהמשך הפכו לשם דבר. בסוף העשור ההוא החלה החברה מייצרת ומשווקת בגדי ספורט ובגדי יומיום באמצעות חברת סימינט (Simint), וב–2005 השיק את קו הקוטור של המותג שלו, תחת השם "ארמני פריבה", המציג בשבוע הקוטור בפריז.
ארמני לא היה הטיפוס שמניח לעצמו לנוח. "אני צריך לפעול כאילו התחלתי היום ואני אף פעם לא מרוצה", אמר בראיון למגזין Business Of Fashion. "אני רוצה שיעריכו את מה שאני עושה עכשיו, לא לקבל פרס על מה שכבר עשיתי, לא לקבל הוכחה על משהו שעבר. זה מה שמעיר אותי בבוקר. אני עדיין צריך להוכיח את עצמי".