ליאור ניר, ילידת ישוב קטן בגליל, הייתה הסיילזמנית הכי כושלת בעגלות – אבל התאהבה בבוס והתחתנה * עכשיו, אחרי אימהות ומעבר לעיר החטאים של נבאדה, היא מפרסמת ספר הרפתקאות מרתק וסמי-אוטוביוגרפי, העוסק בצעירה ישראלית שחורשת את העולם בחיפוש אחר משמעות * ניתן להזמין באמזון – מומלץ לנשמה!
ליאור ואני נפגשות בשיחת זום, למרות שהמרחק הפיזי בינינו לא גדול מאוד. ארבע וחצי שעות נסיעה והיינו יכולות להיפגש בבית קפה נחשב בלאס ווגאס.
מאחורי פניה של ליאור אפשר להבחין על המסך בפסל של בודהה, קערה טיבטית ומנטרות חיוביות תלויות על הקיר; לא ממש מה שציפיתי מבחורה שגרה בעיר החטאים. שיערה הארוך אסוף בצמא מרושלת והיא נטולת איפור, ונראה שגם אגו. מה שבטוח – היא לא מפסיקה לחייך.
ליאור, את מתרגשת?
ברור! מי לא הייתה מתרגשת מראיון ראשון לתקשורת?
אז ספרי לי, איך הגעת לכתוב ספר?
זה היה החלום שלי מאז כיתה א'. לפני שנה זה כל כך בער בי, שלא הצלחתי עוד להחזיק את האצבעות רחוק מהמקלדת.
ידעת על מה את הולכת לכתוב?
לא בדיוק. היה לי כיוון, וידעתי שאני רוצה לכתוב בסגנון "מלך החומוס מלכת האמבטיה". ספר טיולים קליל, חצוף ומצחיק. כזה שאי אפשר להפסיק לקרוא, ומסיימים אותו ביומיים, על שפת הבריכה בחופשה או בטיסות.
עכשיו סיקרנת אותי. אז על מה הספר?
הגיבורה היא גלי בלום, בחורה תל אביבית שחיה חיים פרועים, מבלי לדפוק חשבון לאף אחד. יש לה חבר חתיך למות, הם במערכת יחסים פתוחה, יוצאים למסיבות הכי שוות, חוגגים את החיים בעזרת סמים ואלכוהול וגם אבקת כוכבים. יום אחד, נופלת עליה משימה להציל את בת אחותה שנמצאת בכת, בלב הגונג'ל של קוסטה ריקה. היא מחליטה ללכת על ההרפתקאה ולכתוב עליה בטור השבועי שלה. אבל מה שהיא דמיינה רחוק מהמציאות, והאחיינית שלה לא בסכנה, ובטח שלא רוצה לחזור לארץ.
לא נראה שגלי בלום יכולה לשרוד סביב אנשים הלבושים בשראוולים לבנים.
זה בדיוק העניין. היא נגנבת שם, והציניות והעירוניות שבה – יוצאים בכל הכוח. אבל מתחת לכל זה, היא עוברת מסע פנימי מטורף שכנראה היה צריך לקרות.
ספרי לי על בחירת השם לספר )ואגב – הכריכה מהממת).
גלי משילה מעצמה דפוסים שלא משרתים אותה יותר. זה נשמע עמוק וכבד אבל הספר כתוב בשפה קלילה, שנונה ורווי בסלנג ישראלי. השיר של מאיר אריאל, "נשל הנחש", מלווה אותי מגיל צעיר, ומי שיקרא את הספר, יבין שגלי יכולה להיות נחשה.
אז יש מצב שכתבת את הספר על עצמך?
זה מצחיק שאת שואלת, כי אחריי שסיימתי לכתוב את הספר, הבנתי שבחלק גדול כן – כתבתי על עצמי. זה אומנם סיפור דמיוני והעלילה האנשים והמקום לא קיימים, אבל הכתיבה בדיעבד הייתה לי כמו טיפול פסיכולוגי. הגעתי לאמריקה בגיל עשרים. כמו כמעט כולם ניסיתי את מזלי בעגלות. רציתי לחסוך כסף לטיול בהודו, שהיה אגב גם חלום גדול. הייתי הסלזמנית הכי גרועה אבר, אבל התאהבתי בבוס, ומאז אני כאן, חיה באמריקה. גרנו קצת במרילנד ועברנו לווגאס. בעלי פתחת עסק מצליח לניהול נכסים.
תביני: אני מישוב קטן בגליל, בלי מכולת או רשיון נהיגה, עברתי לגור בפאקינג לאס ווגאס. הכל נצץ והרגיש כמו החלום האמריקאי. לא הכרתי שום בראנד ולא ידעתי שאפשר לשבת במסעדה ולשלם ארבע מאות דולר על ארוחת ערב, עם מנות כל כך קטנות. זה היה נחמד מאוד ושונה אבל, הנשמה שלי זעקה לטבע שקט ופשטות.
התחתנו הבאנו ילדים והעסק המשיך לצמוח. השנים עברו ומימשתי את עצמי בתור אמא. לפני יותר משנתיים הייתי במצב נפשי לא טוב. סבלתי מחרדות קשות שניהלו אותי, הרגשתי לא שייכת והייתי בדאון. מבחוץ תפקדתי כרגיל. מבפנים הייתי כבויה.
שנאתי את זה, כי גם הודתי על כל השפע בחיי, וגם לא הייתי מרוצה. החלטתי שלא משנה מה, אני עוברת עם המשפחה לקוסטה ריקה. רציתי שנחווה ביחד חיים אחרים, שמסוכרנים עם השמש, עונות השנה והחיות סביבנו.
עברנו לגור בכפר רוחני, ולרוב הייתי לבד עם הילדים כי בעלי היה חייב להמשיך לעבוד. באמצע הגונג'ל, בלי אינטרנט חזק, והרבה הפסקות חשמל. זה לא היה בשבילו.
במקום לחזור ביחד איתו לקל ולמוכר, החלטתי שוב, ללכת אחרי הלב ולצאת מאזור הנוחות שלי. נשארתי עם הילדים בכפר. זאת הייתה תקופה קסומה. הטבע היה עוצר נשימה, האוכל הטבעוני היה טרי טעים וטרופי. הגלים הארוכים, החופים, השקיעות עוצרות הנשימה, המקומיים החביביים וכמובן כל הסדנאות שעברתי שם, היו בדיוק בדיוק מה שהייתי צריכה.
אבל, וזה אבל גדול. למרות הקסם של המקום, גיליתי על עצמי שהפכתי להיות עכבר העיר, שצריך את האוטו שלו צמוד אליו, את הקפה שלו מוקצף ואת המדיח כלים ומכונת הכביסה. וזה בדיוק מה שגלי מביאה איתה. את הציניות והקושי להסתגל למקום כל כך רחוק מהמוכר.
לאורך כל הספר יש דואליות: בין ההנאה לקושי, בין ההתחברות ללא שייכות. בין הרוחניות לחומריות.
כמה שבועות אחרי שהספר התפרסם, קראתי שלרוב בספר הראשון שלך, הדמות הראשית תהיה את או מה שהיית חולמת להיות.
בקיצור, הלוואי שהייתי כמו גלי, כי היא עושה מה שבראש שלה, ולא אכפת לה מה יחשבו או יגידו. אז חייתי דרכה את הכיף הזה. אבל אני בהרבה יותר מאופקת, שמרנית ובטח שלא במערכת יחסים פתוחה.
אז חזרתם לעיר הגדולה כי לא הצלחת לנקות את הכלים והבגדים שלך?
ממש לא. זאת הייתה אפיזודה מהממת ותקופה שעשתה לי ריסטרט לראש. הקורונה החזירה אותנו. במזל הצלחנו לעלות על טיסה, רגע לפני שהשמיים נסגרו לחצי שנה.
אז למה לא לחזור עכשיו?
כי אין כמו להיות ביחד. תא משפחתי שלם. גם לזוגיות וגם להורות זה בהרבה יותר בריא. לקום ולהיות עצמאית ורוב הזמן לבד, לימד אותי הרבה על עצמי. גיליתי כוחות נפש אמיתיים שחבויים בי. עברתי ריפוי שם, ואני יכולה להגיד בלב שלם, שאין לי כבר חרדות. הסביבה שלנו משפיעה עלינו מאוד, אבל לא משנה איפה נחיה, התשובות תמיד נמצאות בתוכנו.
ולמה למכור ספר בכורה דווקא דרך אמזון?
בתור אחת שאוהבת לקרוא בכל רגע פנוי, חסרים לי בחו"ל ספרים חדשים. אני תמיד מחכה למישהו שיגיע מהארץ ומעמיסה עליו משקלים, וכמובן כשאני בביקור, אני רוכשת לפחות עשרה ספרים.
הוצאתי בעצמי את הספר, בלי הוצאת ספרים, וכשגיליתי שאפשר לעלות ספרים לאמזון, זה שבר מבחינתי את חוקי המשחק. אין עוד הרבה ספרים בעברית, זה ממש בחיתולים, אבל אין יותר כיף מזה – מזמינים ותוך יומיים מקבלים את הספר עד לפתח הבית.
לסיכום: מה אפשר לאחל לבחורה שבגיל 32 כבר אימא והוציאה ספר בעצמה?
שאקשיב ללב שלי ואלך אחריו תמיד, שהיצירתיות תתעצם, שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים, (כן, גם גברים קראו וממש נהנו), ושהספר השני שלי יקבל מחמאות ותגובות חיוביות, כמו הראשון.
רגע. אז כתבת עוד ספר?
כן. כל כך התרגשתי שנשל הנחשה יצא, והכל עוד בער בי, אז כתבתי עוד אחד.
וואו את ממש בוערת. חשבתי שלכתוב ספר זה תהליך של שנים.
בדיוק נרשמתי ללימודים לעריכה ספרותית, עם לירון פיין, שלימד אותי הרבה על כתיבה. כשיודעים מה עושים, התהליך בהרבה יותר פשוט מהנה וקצר. אז אני מאחלת לעצמי שתשמעו עלי מכל הכיוונים. המילים הכתובות הן בהחלט התשוקה שלי.
לרכישת הספר וקבלת עותק פיזי מאמזון – https://www.amazon.com/dp/B08R3L5JGT
ליאור ניר: Liornir3@gmail.com
