Wild בכיכובה של ריס וויטרספון מביא סיפור מרתק של מסע בן 1100 מייל בשבילי הרכס הפאסיפי. הוא מתחיל נפלא אבל נמרח יותר מדי בסופו…
כאשר הסרט מתחיל אנו שומעים התנשפויות כבדות בלבד.
לאחר מכן פוגשים את הגיבורה יושבת על קצה ההר והכאב הפיזי והתיסכול המצמית חתומים על פניה. היא מורידה את נעלי ההליכה הכבדות ולצופה מתגלות לרגליים פצועות עד זוב דם. באותו מעמד נעל אחת מתגלגלת לתחתית ההר.
מתוסכלת, היא זורקת אחריה את הנעל השניה ומגרונה יוצאת שאגה אדירה של תיסכול וכאב.
הסרט מבוסס על ספרה של שריל סטרייד, שבגיל 22 אחרי מות אמה מצא עצמה בלי משפחה ועם נישואים הרוסים. לאחר ארבע שנים של הפקרות מינית והתמכרות לסמים קשים, כשהרגישה שאין לה יותר מה להפסיד היא עשתה את ההחלטה האימפולסיבית ביותר בחייה. בלי אמונים קודמים יצאה לבדה לטיול רגלי שהחל במדבר מוהאבי, מזרחית ללוס אנג'לס, והסתיים בין אורגון למדינת וושינגטון שבצפון.
בחום הכבד של המדבר ובקור המקפיא של ההרים, על גבה תרמיל ענק, לבדה כאשר רוב הזמן רק מחשבותיה משמשות לה לחברה, היא עומדת באתגר. הסרט עוקב אחר שריל בהליכתה האינסופית כשהיא מטפסת על הרים תלולים ולפעמים מושלגים, עוברת נחלי מים רועשים, וכל הזמן סוחבת על גבה תרמיל ענק שנראה כבד יותר ממנה.
אנו גם עדים לפגישותיה המזדמנות עם הולכי רגל כמוה ונהגים מזדמנים שמסיעים אותה כברת דרך. רוב האנשים שנקרים בדרכה הם חברותיים אבל לא חסרים גם פגישות עם אחרים, מאיימים ומעוררים חרדה.
עיקר כוחו של הסרט הוא שמה שרואים על הבד אכן קרה במציאות. התסריט עם מעט שינויים נאמן לספר שכתבה סטרייד. כמו בספר, תסריטו של התסריטאי ניק הורנבי שובר את מסע ההליכה של הגיבורה עם סצנות פלשבק אל ילדותה במיניסוטה, מות אמה, סיפור נישואיה ההרוסים, ותקופה בה היתה מכורה לסמים כבדים בפורטלנד.
בזכות משחקה הנפלא של השחקנית לורה דרן שנוכחותה מאירה את המסך, הסצנות של שריל עם אמה הן המרגשות והכנות ביותר.
את הסרט ביים ז'אן-מרק ואלו שביים בשנה שעברה את Dallas Buyer’s club אשר זיכה את שני שחקניו, מטיו מקקנהיו וג'רד לנו באוסקר.
גם כאן הוא מצליח להוציא משחק מעולה מריס וויטרספון. לעיתים היא נראית שברירית מדי לתפקיד אבל היא הצליחה להשיל מעצמה את הדמויות המתקתקות מסרטים שעשתה בתחילת שנות 2000, בעיקר בשני סרטי "לא רק בלונדינית". היא נותנת לצופה להרגיש את הקושי הפיזי והנפשי של הגיבורה.
ובכל זאת, למרות האיפור שעוזר לה להראות רצוצה עם עיגולים שחורים מתחת לעיניה, ולמרות העבודה הנפלאה לא תמיד אפשר לשכוח את השחקנית הזוהרת מסרטיה הקודמים. בתחילה, כשאנו חשים את הכאב הנפשי והפיזי, את הסכנות שהגיבורה חווה ואת הכוחות הנפשיים שזקוקה להם כדי להמשיך,
הסרט בהחלט סוחף. אבל לקראת הסוף ההתרגשות על המעשה הנועז עוברת המעורבות שלנו פוחתת במידת מה.