דוד ד'אור, בן 54, זמר, יוצר וצייר. גר בגבעתיים. נשוי לפזית ואב ליהלי (בת 24) ולגיא (בן 17 וחצי). מאז אלבום הבכורה שלו ב־1991 הוציא 20 אלבומים וערך סיבובי הופעות מצליחים בארץ ובעולם. החודש הוציא סינגל חדש, "יש דברים לא מובנים". נוסף על שירה, הוא מצייר ומציג בגלריות בארץ ובחו"ל
מתי בפעם האחרונה קיבלת הצעה מפתה?
"ממש עכשיו, מריאליטי חדש שקשור למוזיקה ומיועד לפריים טיים. ההצעה היתה מעניינת מאוד, כסף סבבה, אבל לא התפתיתי. זה לא בשבילי. אני נמנע מללכת לריאליטי, כי אתה נמצא פתאום כולך בידי העורך. אתה יכול להיות מקסים, אבל אם העורך יבליט דברים אחרים – אתה בבעיה. בדרך כלל אני עושה מה שמפתה אותי, אבל אין הרבה הצעות. התחומים שלי הם מוזיקה, בעלי חיים, אמנות ועיצוב – ואם יגיעו הצעות מהכיוונים האלה, אני אלך עליהן".
מתי בפעם האחרונה התגעגעת?
"לא עובר יום בלי שאני מתגעגע לאבי עליו השלום, ויטוריו, איש משמעותי מאוד בחיי. ויש עוד שניים שהם אולי ההפסד הכי גדול שלנו: שמעון פרס ואריק איינשטיין. פרס היה אציל נפש בעיניי, אדם מדהים. בקשתו שאשיר בהלוויה שלו את 'אבינו מלכנו' הכי ריגשה אותי בעולם. לא שרתי קודם מול כל שועי עולם בהלוויה, ולהלוויה שלו בהר הרצל הגיעו כולם, גם ברברה סטרייסנד. אירוע ענק ויוצא דופן. אני בכיתי שם. הרגשתי קרוב מאוד לפרס ואני עדיין קרוב למשפחתו. גם אריק היה אדם משכמו ומעלה, ממש חבר שלי. הקלטנו ביחד, וזה היה נדיר מאוד, בתקופה שהוא כמעט הפסיק להקליט".
מתי בפעם האחרונה חשבת על פוליטיקה?
"במהות שלי אני סולד מפוליטיקה. העולם הפוליטי רחוק מאוד מעולמי, אבל אני מזהה שם גם אנשים טובים שבאים לעשות ולתקן, ושעדיין קיימת בהם תחושת שליחות. בקורונה קרה לנו דבר נורא ואיום, ועוד לא מתחילים לראות את הנזק שנגרם: תרבות היא לא מותרות, היא המזון של הנשמה. ההתייחסות המזלזלת לשאלת הפיצויים לתרבות מוזרה. אני וחבריי לא קיבלנו כלום, ואנחנו לא עובדים בכלל. אני לא מתבכיין והכל בסדר, אני יכול עוד לשרוד קצת, אבל לא לעולם חוסן ויש עוד תהיות רבות.
"התרגשתי מאוד כשהודיעו שמחזירים את ההופעות. התגעגעתי לקהל. השירה היא החיים שלי, הדרך שלי להתחבר ולגעת. כשהבנתי מה התנאים לחזרה, ההתרגשות קצת ירדה. קשה לי לתאר לעצמי מופעים עם קהל שיושב בקפסולות. אבל אני מקווה שנחזור בקרוב למופעים גדולים. יש לנו את מופע הסליחות המסורתי בירושלים, שהוא פרויקט הדגל שלנו. נקווה שעד אז נוכל להופיע בלי מגבלות".
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"הבוקר, לרעייתי, פזית. האהבה בעיניי היא טעם החיים, לכן אני משתדל לומר פעמים רבות, לאנשים שיקרים לי, שאני אוהב אותם. לאהבה יש המון גוונים, ויש סוגים שונים ורמות של אהבה. אני למדתי במשך השנים שלבחור באהבה, גם בסיטואציות מורכבות, כאלה שבהן לא קל לאהוב, זו תמיד הבחירה הטובה. בעבר היה לי קשה יותר לומר 'אני אוהב אותך', זה היה מקום ששמרתי רק לאנשים מיוחדים בחיי. היום, כשאני מבין את כוחה של האהבה, אני אומר את זה לעיתים תכופות יותר – וגם להרבה יותר אנשים".
מתי בפעם האחרונה קראת?
"מאז ומתמיד אהבתי לקרוא. כנער הייתי מסתגר שעות בחדרי וקורא בהתלהבות. לצערי, הילדים שלי לא ירשו ממני את אהבת הקריאה. אני יכול להבין את זה, הגירויים היום הרבה יותר גדולים, ובלי מאמץ בכלל אפשר להיכנס לעולמות דמיוניים, שונים ומשונים – דרך האינטרנט. בשנים האחרונות אני מצליח לקרוא רק בטיסות, ולאחרונה קראתי בפעם השנייה את 'אדל' של יוכי ברנדס, סופרת שאני אוהב מאוד. אין הרבה ספרים שאני קורא פעמיים, אבל הספרים שלה שואבים אותי לתוך עולם קסום שאני מרגיש אליו געגוע".
מתי בפעם האחרונה כעסת?
"כעס הוא רגש שמעוור עד שלא רואים מה נכון ומה לא, מתיש את הגוף ואת הנפש, ואין בו שום תכלית אמיתית, למעט פורקן רגעי. למרות שאני יודע את זה ומנסה להילחם בכעס, אני מוצא את עצמי לא פעם כועס. לפעמים נדמה שהחיים סביבנו מייצרים אינספור סיטואציות שקשה להישאר אליהן אדיש. למשל, הטיפול החלמאי בפיצוי עסקים שנפגעו בתקופת הקורונה. זה כסף שלנו שנלקח בדיוק לימים כאלה, ובחוצפה רבה לא הוחזר והשאיר רבים וטובים להתמודד עם קושי נוראי. חוסר הרגישות והערמת הקשיים הכעיסו אותי מאוד, הסעירו אותי. גם השיימינג וההשפלות שעושים לאנשים בעלי דעה שונה באינטרנט מכעיסים אותי. בעיקר מקוממות אותי שחצנות והתנשאות על חלשים. זה תמיד נורא בעיניי".
מתי בפעם האחרונה התפללת?
"בתיקון שבועות. אני בעיקר מתפלל בשבתות ובחגים. בימי חול פחות. בשבועות הלכתי לבית הכנסת והתפללתי כל הלילה. אתה לומד שם תיקון חשוב מאוד. ולא, לא חזרתי בתשובה. אני בא מבית מסורתי, ואני מאמין בבורא עולם. אני לא דתי או חרדי על פי ההגדרה. הגדרות הן דבר מטעה, ואני אדם לא מגדיר. אני יהודי".
מתי בפעם האחרונה הסברת מה מקור שם המשפחה שלך?
"אנשים שואלים אותי הרבה מה מקור השם. עד גיל 18 הייתי דוד נחייסי, ואז כל המשפחה החליפה לד'אור. נחייסי זה נחושת, כי המשפחה עסקה בצורפות, וד'אור זה זהב. אהבתי את הצליל של ד'אור, וגם את המשמעות.האמת היא שזה היה רעיון של חבר קרוב שלי, שהיה דובר צרפתית. חוויתי עיוותים רבים של השם נחייסי, אף אחד לא ידע איך לבטא אותו, וזה יצר צחוקים. לא חוויתי אפליות, תודה לאל, בטח לא בבת ים, שהיתה עיר של קיבוץ גלויות מדהים. כשהחלפתי את שם המשפחה, זה היה מקובל מאוד".
מתי בפעם האחרונה טעית?
"אני טועה המון. למשל, בשמות של אנשים. אני זוכר היטב מוזיקה, אבל לא שמות או מספרים, ואני יכול להדביק בטבעיות שם אחר למישהי שאני לא מכיר. על הטעות האחרונה שלי כבר התנצלתי בפני בתי, יהלי, שלומדת פסיכולוגיה. היה לנו ויכוח גדול על לימודים ומשמעותם. לה חשובים מאוד הציונים, ומבחינתי זה הכי פחות חשוב. היא מאוד שקדנית, ואני הכי פחות מסגרתי, אז כעסתי עליה שהיא מבזבזת את הרגשות ואת הזמן שלה על לימודים. בדיעבד הרגשתי שאני מוציא לה את הרוח מהמפרשים, והתנצלתי".
מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?
"אני מעריך אנשים ספורטיביים, אבל לצערי לא מצליח להתמיד בספורט. אני משתעמם מהר מאוד. בדמיוני אני רץ, משחק כדוריד בחוף, שוחה, גולש, אבל בפועל זה מתחיל ונגמר אצלי בראש. אני כן מפעיל את הגוף, אוהב עבודות פיזיות, בונה דברים, מעצב את הבית, צובע קירות גדולים, מנקה בכל יום את הסטודיו ואת הגלריה, שותל, עודר ומגרף בגינה. גם הציורים שלי, על קנבס ענק, דורשים המון מאמץ פיזי. פזית לוחצת מאוד שנעשה ספורט ביחד, אז יש מצב שבעתיד הלא רחוק כבר אהיה עמוק בתוך זה".
מתי בפעם האחרונה שינית תוכניות?
"עכשיו. כל התוכניות שלי שונו דרמטית בעקבות הקורונה. הייתי בתחילתה של הפקה מושקעת, סיבוב הופעות עם תזמורות פילהרמוניות וסימפוניות, ולמרות שהכרטיסים נמכרו – נאלצנו לבטל. התחלנו גם לעבוד על פרויקט בפראג, שמשלב את הציורים שלי עם המוזיקה שלי, במוזיאון גדול בעיר, והכל נאלץ להידחות למועד לא ידוע".
מתי בפעם האחרונה קיבלת עצה טובה?
"אני מתייעץ הרבה עם אנשים שאני סומך עליהם, אבל ללא ספק, היועצת הראשית בחיי היא פזית, רעייתי. אין שום החלטה משמעותית בחיי שהיא לא שותפה לה. לא תמיד אני מקבל את עצתה, ואני מודה שבדיעבד אני מגלה, לרוב, שחבל שלא הקשבתי לה. היא חכמה מאוד והעצות שלה מגיעות מלב נקי. היא זו שיעצה לי לממש את כישרון הציור שלי, להתחיל לצייר באופן מקצועי יותר ולהציג עבודות שלי בעולם. לא הייתי בטוח וחששתי מכל התהליך וההשקעה, אבל הלכתי על זה, והיום הציור תופס חלק משמעותי מאוד בחיי. הוא העשיר אותם בכל מובן כמעט".
מתי בפעם האחרונה קיבלת החלטה חשובה?
"החיים מאלצים אותנו להחליט בכל רגע, זו זכות הבחירה המוענקת לנו. המון החלטות בכל יום מעצבות את חיינו, החל בדברים טריוויאליים וכלה בהחלטות נפשיות עמוקות, דוגמת איזה אדם אני רוצה להיות, איזו שותפה לחיים אני בוחר, מהי דרכי ואיך אני מנסה להשתפר ולהיבנות באופן המדויק לי. ברוב המקרים ההחלטות מתקבלות אינטואיטיבית, אבל בהחלטות משמעותיות, שמשלבות שכל עם רגש, זה כבר עמוק ומאתגר יותר. ההחלטה החשובה האחרונה שלי היתה לפתוח גלריה שתציג את עבודותיי ביפו העתיקה, הגשמת חלום. בפתיחת גלריה יש המון משמעויות כלכליות. מעולם לא התעסקתי בזה ואני לומד תוך כדי תנועה. איך שסיימנו לשפץ ולתלות את הציורים, הגיעה הקורונה, ועכשיו צריך להחליט אם נשארים ואיך. בקיצור, המון־המון החלטות בכל יום. אני מקווה שלפחות את רובן נדע להחליט נכון".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"כשהזמר ישי ריבו שר בשבעה של לוחם גולני, סמ"ר עמית בן יגאל ז"ל, שהיה בן יחיד. הלב נקרע כשראיתי את משפחתו ושמעתי את זעקות הכאב. זאת מציאות קשה ובלתי נסבלת. כאב בלתי נתפס. החיים בארץ האהובה שלנו גובים מחיר יקר מאוד. בימי זיכרון, כשאני שר את 'תשמור על העולם ילד' מול המשפחות השכולות, אני בוכה בכל פעם מחדש. זה קורע אותי".
מתי בפעם הראשונה עלית על במה?
"הבמה הראשונה שלי היתה בגיל 4, כשביקשו ממני לשיר ביום הולדת משפחתי. אחת הדודות דמעה מהתרגשות ממני, והרגשתי שזאת השפה שלי לתקשר עם אנשים. מוזיקה היא שפה שאין בה פילטרים, ויש בה המון עוצמה. כמה כיף לי שאני יכול לתקשר כך. הפעם הראשונה שלי על במה מקצועית היתה בפסטיבל שירי הילדים החמישי, כשהייתי בן 10. שרתי את 'למה הגדולים לא לומדים מהקטנים' של עוזי חיטמן וזכיתי במקום השלישי, שהיה טוב בעיניי, כי ממנו אפשר עוד לעלות. הרגשתי נוח על הבמה. בשנות ה־70 פסטיבל הילדים היה אירוע ענק מבחינת הגודל, כמו אירוויזיון קטן, וכבר למחרת כולם זיהו אותי ברחוב בתור 'הילד מבת ים!'. הרגשתי שהבמה היא המקום הטבעי שלי".
