בימוי: קווינטין טרנטינו. שחקנים ג׳מי פוקס, קריסטופר וולץ, ליאונרדו די קפריו, קרי ושינגטון וסמואל ל. ג'קסון
קשה להחליט אם סרטו של קונטין טרנטינו Django Unchained היא פנטזיה על נושא העבדות או סרט שמטפל בהסטוריה המביישת את ארה"ב בדרך לא רצינית ולא אחראית , או שהוא רוצה בסך הכל לבדר. מי שמכירים את טרנטינו יודע שזה כנראה כל השלושה ביחד. האם הקולנוען אחראי על האופן שהוא מטפל בהיסטוריה, הוא נושא לויכוח. אבל אם לא לוקחים בחשבון מה הסרט אומר על עבדות, או על לבנים ושחורים אז ועכשיו, הסרט בהחלט יכול לבדר; זאת למרות האלימות הגרפית הבלתי נסבלת.
הסרט נפתח עם מוזיקה סוחפת של מערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה משנות ה-70, והסצנה הראשונה היא של קאובוי רוכב על סוס במערב הפרוע. משם המצלמה מתקרבת לאיש על הסוס ומאחוריו נסחפים עבדים הכבולים אחד אל השני בשלשלאות ברזל. העלילה מתבררת כבר בדקות הראשונות. רופא שניים גרמני בשם קינג שולץ מגיע עם מרכבה שעל גגה מתנוססת שן לבנה וגדולה. הוא החליף את המקצוע זה מכבר והוא עכשיו bounty hunter (אדם שצד פושעים על מנת לקבל פרס). מאחר ובמערב הפרוע ניתנו תשלומים רציניים על ראשיהם של פושעים מתים או חיים, הרופא מעדיף למסור אותם לשלטונות בצורת גופות מתות.
שולץ גילה שישנו עבד אחד שיכול לעזור לו למצוא שלושה פושעים מבוקשים, ואכן הוא מוצא אותו בין העבדים הכבולים, משלם עבורו סכום נכבד ואחרי שהוא נוכח בכשרונו לצוד ולהרוג הוא הופך אותו לשותף. כאשר דג׳נגו מספר לשולץ שאשתו נמכרה לבעל מטע ענק במיסיסיפי והמשאלה הגדולה שלו היא למצוא אותה, השניים יוצאים למסע ארוך לשחרר אותה מאדוניה.
בסרט הזה אף אחד לא יוצא טוב. לא הלבנים כמובן , אבל גם לא השחורים. ובכל זאת הלבנים יוצאים רע יותר. במספר סצנות אכזריותם של הלבנים היא בלתי נתפסת, כמו הסצנה שבה כלבים קורעים עבד לגזרים או מתאבקים שחורים שנאבקים עד שאחד מהם מת.
הסרט סוחף אבל נראה שטרנטינו התאהב כל כך בסצנות בהם העבד אינו כבול יותר והורג את כל הלבנים, הוא לא ידע איפה לסיים את הסרט וחצי השעה האחרונה של מרחץ הדמים האין סופית נראית מיותרת.
האלימות המוגזמת מבוימת במיומנות מדהימה. סצנות אלה הופכות למשהו שלא נוגע ללב כל כך והצופה יכול להתפעל מגופות עפות באויר כמו בבלט. גם צבע הדם האדום המתפרץ לכל כיוון האברים המרוטשים ומהמוזיקה שמלוה כל סצנה כזאת. במקום להרגיש צער כלשהו על הקורבנות או אולי לשמוח לאידם, הצופה מוצא עצמו מחשב כמה צבע אדום היו צריכים בשביל להגיע לאפקט של גייזרים של דם, מתפרצים לכל כיוון ומתיזים על הקירות.
הרבה קטעים מצחיקים בנויים על היותו של "רופא השניים" גרמני והעובדה שאשתו של דג'נגו גם מדברת גרמנית. גם יחסם של השחורים לשחור המשוחרר הרוכב על סוס לצד אדם לבן, מצחיקים. יחס מוזר זה בא לשיאו בתגובתו של סטפן המשרת (סמואל ל. ג'קסון) הנכנע והנאמן של בעל המטע המרושע (ליאונרדו די קפריו)
השחקן הגרמני קריסטופר ולץ מ-inglorious Bastard נראה נהנה מכל רגע מהדמות אותה הוא מגלם. שולץ בגילומו, עם חיוך ממזרי ומלים פיקחיות שהתסריט שם בפיו, הוא איש חכם וטוב יותר מכל הלבנים. הוא חושב שבחוכמתו הוא תמיד יצא מנצח. הקשר בינו לבין דג'נגו (ג'יימי פוקס) עובד נהדר. באחד הקטעים המצחיקים, שולץ מציע לדג'נגו שותפות ומסביר לו שהעבודה היא להרוג פושעים לבנים. ההצעה נראית מפתה לדג'נגו והוא עונה לו שלא יכול לחשוב על משהו טוב יותר מאשר להרוג לבן ועוד לקבל על זה כסף.
הסרט כולו כנראה היא פנטזיה על הנושא הזה ובתור שכזה הוא עובד.
תגובה אחת
תיאור מדוייק של הסרט! ראיתי ונהנתי מכל סיצנה
יהודית אוהבת את הביקורות שלך….מחכה לסרט הבא