הלכתי לקנות סופגניה לילדה. ראיתי אחת עם כמה קומות, כל מיני סוגים של ציפויים, מילויים, קישוטים. פרוייקט גמר בבצלאל מונח על בצק תפוח. שאלתי כמה. אמרו 19. נזכרתי שראיתי פרסום של רשת מרכולים חרדית עם 12 סופגניות ב 15 שקלים. כלומר במחיר סופגניית בוטיק אחת אני יכול לקנות סופגניות לכל החג, ויישאר גם לפורים.
ואז אמרתי לעצמי, תגיד אברם, כל העיסוק הזה במחיר הסופגניות לא טיפה יצא מכל החורים של הריבה? לא מיצינו? יש סופגניות זולות מאד, כל כולן שמן קר ותחליף של חיקוי של זיוף של ריבה, ויש סופגניות יקרות, מלאכת מחשבת של קונדיטורים שיוצרים מעין הומאז', מחווה, לסופגניה עם חומרים יקרים מאד. ראיתי גם סופגניה מצופה זהב במאה שקל. מה קרה? מי שרוצה יקנה, למה צריך לעשות מזה עניין כל שנה ולהזדעזע?
כי יש דברים זולים בעולם, ויש יקרים. לא ראיתי אף אחד נחרד מהפער במחיר בין קיה פיקנטו למרצדס מייבאך. זאת מכונית וזאת מכונית, ועדיין במחיר של מייבאך אחת אפשר לרכוש 17 פיקנטו, ואף אחד לא מקדיש לזה כתבה מיוחדת במדור הצרכנות. אז מה העניין? העניין שאנחנו אוהבים ליילל, מתים על תחושת הקורבנות המתוקה שמחיר יקר נותן לנו, והכי אוהבים לעשות שיימינג עם אבקת סוכר מלמעלה לאנשים שמתמחרים את המוצרים שלהם ביוקר כאילו הם חייבים לנו משהו.
כל חנוכה אותו סיפור, מצד אחד מתפעלים מהיצירתיות של אופֵי צמרת הממציאים את המאפה הבסיסי הזה כל שנה מחדש, ומאידך מתפלצים מהמחיר של הבצק שהופך לפלטפורמה לתוספות מיותרות לגמרי, עתירות סוכר, מוגזמות, שמצטלמות נהדר לאינסטוש אבל תורמות מעט מאד לטעם האהוב. ואני חושב לי, כמה מוגזמים חיינו, כמה אנחנו מעמיסים עוד ועוד פריטים מיותרים כדי להראות שפע, ואז מייללים על המחיר כדי להינות מתחושת ה"דפקו אותי" האהובה על עם ישראל.
אני לא נוגע בסופגניות. מיציתי מזמן. הנאתן קצרה ונזקן ארוך. נחמד לקנות כדי לקשט את שולחן החג, אבל כמו שאני לא אוכל את הפרחים שאני שם באגרטל, אני לא נוגע בעגלוליות הללו. זה לילדות. אני מסתפק בלביבה אפויה מקמח עדשים במילוי נעצים.
חג שמח שיהיה לכולנו. שנצא כבר מאפילת התלונות לאור ההודייה. וזכרו – הסופגניה הכי טובה היא זאת שלא נאכלה.
(ציור: משה בנימין)
