השבועות הקרובים יהיו תהליך עיכול אחד גדול של מיליונים – שחקנים, מאמנים ובעיקר אוהדים שבמשך שנים נרדמו עם קובי בלילה וחלמו על ממבות שקולעות 81 נקודות במשחק * קשה להפריז במימדי האבידה: קובי בראינט היה אגדה שהייתה באמת, אחד השמות הגדולים ביותר שהופיעו בחיינו ב-25 השנים האחרונות והסלבריטי הכי מוערך של עיר הכוכבים * גם לוס אנג'לס הישראלית מתאבלת
קובי בראיינט, בן 41 במותו, ועוד שמונה נוסעים טסו במסוקו הפרטי מעל קלבאסס, כשלפתע פרצה אש במסוק וגרמה לו לצלול. על פי משטרת לוס אנג'לס, המסוק התרסק מעט אחרי השעה 10:00. בעקבות ההתרסקות פרצה שריפה גדולה והיא הקשתה על כוחות ההצלה להגיע למקום. פרט לבראיינט ובתו, נהרגו בתאונה גם אליסה אלטובלי, חברה של ג'יאנה ושחקנית בקבוצה, שני הוריה ג'ון וקרי, וכן כריסטינה מאוזנר, מאמנת כדורסל בתיכון שבו לומדת ג'יאנה ובתה, בנוסף לטייס המסוק. כל התשעה טסו למשחק המתוכנן של קבוצת הכדורסל שמאמן בראיינט, הלוס אנג'לס ליידי ממבה גירלז, ובה משחקות ג'יאנה, צ'סטר ואלטובלי. המשחק אמור היה להערך ב"ממבה ספורט אקדמי", היכל ספורט משוכלל בת'אוזנד אוקס אותו הקים בראינט ושאמהות ליגת מאמאנט הישראלית בעיר זכו לשחק בו במהלך השנה האחרונה.
המסוק של קובי בראיינט המריא משדה התעופה ג'ון וויין באורנג' קאונטי ב-9:06 בבוקר יום ראשון. היעד שלו היה לכיוון צפון מערב ללוס אנג'לס. במשך כ-12 דקות הוא חג סביב גלנדייל וחיכה לאישור להמשיך. לאחר מכן המשיך בטיסה בדרכו ליעד שלו, כ-30 מייל מערבית משם, עד להתרסקות. מה בעצם קרה באותן 15 דקות? מה גרם למסוק הסיקורסקי S-76B, שנחשב לאמין וטוב ושייך לחברה שייצרה בין היתר את מסוקי היסעור של חיל האוויר הישראלי, והוטס על ידי טייס מיומן ומנוסה, להתרסק? המועצה הלאומית לבטיחות בתעבורה חוקרת את האירוע. מומחי תעופה שניסו לנתח את הנתונים שהתקבלו מהמסוק הצביעו על מזג האוויר כגורם העיקרי לתאונה והניסיון של הטייס לנווט תחת תנאים לא פשוטים, כשבסופו של דבר הוא נכשל לעשות זאת והתרסק.
קלבאסס, הפרבר היוקרתי שהתפרסם בזכות משפחת קרדשיאנס המתגוררת בו, הפך למקום עליה לרגל ביום ראשון, שעה קלה לאחר הדיווחים על התרסקות המסוק,
אלפי אנשים מכל רחבי לוס אנג'לס ומחוצה לה הגיעו לאיזור כדי לצפות במקום בו נהרג בראיינט, השחקן האגדי של הלייקרס. חלקם הגיעו לבושים בחולצות הלייקרס עם שתי הגופיות שלבש, 8 ו-24. הם עמדו מסביב במרכז קניות סמוך וליד הבתים המשקיפים אל הגבעות משם עלה עשן סמיך גם כמה שעות לאחר שהמסוק התרסק הם עמדו שם, אוחזים בטלפונים הניידים שלהם, מצלמים את תמרות העשן האחרונות שעולות מהמסוק שעל הגבעות שממול. בנס לא קרה אסון גדול יותר והמסוק לא התרסק על הבתים או מרכז הקניות במקום.
קובי והלייקרס – החוט המקשר
באזור קלבסאס והסביבה גרים ישראלים רבים, וכך ניתן היה לשמוע גם עברית בין מאות האנשים שהגיעו ביום ראשון להתאבל על מותו בטרם עת של בראיינט. אחד מהם הוא העיתונאי לשעבר נועם ניב שמתגורר בשכונה. "ראיתי אותו במשחקו הראשון בליגת הקיץ נגד דטרויט ב-1996. הוא היה ילד בן 17 שעושה מה שהוא רוצה על המגרש", סיפר לעיתונאית איילה אור-אל . "ראיתי אותו במשרד הפרידה שלו, קולע 60 נקודות ומסיים עם משפט הפרידה: 'ממבה אאוט'. קובי ביחד עם מג'יק היה הספורטאי האהוב ביותר בתולדות לוס-אנג'לס, הוא והלייקרס היו אחד. חמש אליפויות ו-20 שנה עם אותה קבוצה. מי שראה אותו באימונים יודע מה מהות המנטליות שלו: שילוב של 'קילר אינסטינקט', מוסר עבודה מטורף ו-ווינריות הרסנית. אני זוכר משחק אחד שבו הוא לא היה במיטבו, ובחצות – אחרי שצוותי הטלוויזיה התקפלו- הוא חזר למשחק וזרק לסל במשך שלוש שעות ברציפות".
את ההרגשה בקרב הקהילה הישראלית בעיר ביטאה היטב אשת הנדל"ן המצליחה עדי לויתן, בפוסט מרגש שפירסמה בפייסבוק, בוקר למחרת האסון: "התעוררתי הבוקר בהרגשת כאב יותר מאשר אפילו אתמול כשהחדשות פרצו; חתנית פרס ישראל מרים פרץ אמרה לי פעם, כמו שהיא אומרת בשיחות הרבות שלה: שכשמישהו נפטר, העולם ממשיך. אנשים מתעוררים והולכים לעבודה, הם מורידים את ילדיהם בבית הספר, הם מרימים אותם, הם ממשיכים בחייהם. משפחות האנשים שאיבדנו השבוע לא ימשיכו כמו כולנו.
"היום התעוררתי אסירת תודה מתמיד. חיבקתי את ילדי חזק יותר, אמרתי להם שאני אוהב אותם ואני גאה בהם עוד כמה פעמים במקום פעם אחת בלבד. הודיתי לאלוקים שהתעוררתי הבוקר. ליבי שבור עם המשפחות הללו שאיבדו את יקיריהן. קובי ובתו, האם והאב שהיו במסוק זה עם בתם, שהשאירו אחריהם שני ילדים שלעולם לא יראו את הוריהם או אחותם. זה פשוט כואב מדי וכל כך קשה להבנה. בואו נאהב אחד את השני יותר, נהיה חביבים יותר ומבינים יותר. המחר לא מובטח".
סצנת האבל המשיכה בסטייפלס סנטר בדאון טאון לוס אנג'לס, המקום ששימש כביתו השני של ברייאנט ושבדיוק באותו היום נערך בו טקס הגראמי. משטרת לוס אנג'לס ביקשה מהקהל להמנע מלהגיע לסטייפלס סנטר. הם ידעו שבעוד שעות ספורות יתחילו להגיע לשם כל המוזמנים לטקס. מעריצים נוהגים תמיד להגיע לאזור לקראת הטקס, לנסות לראות את הזמרים האהובים עליהם אבל הפעם נראה שלאיש לא היה איכפת לצפות בביונסה או ליידי גאגא. הם הגיעו כדי להרגיש קרובים לקובי ולחלוק את הכאב עם עוד אוהדים.
מדהים היה לראות אלפי אנשים, נשים וגברים, אפרו-אמריקאים, מקסיקנים, סינים, קוריאנים וישראלים שלכאורה אין להם שום מכנה משותף, עומדים שם ביחד ומתאבלים. הלייקרס היה תמיד החוט המקשר בין הקהילות הרבות של בני לאומים שונים המתגוררים באל.איי. יותר מכל ספורט אחר, כדורסל היה מאז ומתמיד המשחק האהוב על תושבי העיר והלייקרס הייתה הקבוצה הנערצת.
רחבת הסטייפלס סנטר נראתה כמו חנות פרחים שמכרה בעיקר פרחים ובלונים בצבעי סגול וצהוב, והיו שם גם עשרות נרות זיכרון. המעריצים של קובי הגיעו לשם לאחר שרוקנו את כל הפרחים. אחר כך הם עמדו ממול ערימות הפרחים, הבלונים והתמונות של קובי ברייאנט מחייך את חיוכו המפורסם. הם הניחו את התמונות עליהן כתבו מילות פרידה: "נוח על משכבך בשלום קובי, אנחנו אוהבים אותך" וגם "לא נשכח אתכם, קובי וג'יאנה".
אחת מהן הייתה יפעת קורן, ישראלית ותיקה בעיר, שאף זכתה להתראיין לחדשות ערוץ 5 (KTLA) כשהיא לבושה בחולצה וכובע של קובי. "אנחנו כואבים כאן, כולנו. איבדנו אדם ענק, ענק, שהוא לא רק כדורסלן, אלא אחד שתרם כל כך הרבה לקהילה שלנו. אנחנו כאן כדי להחזיר לו אהבה".
עוצמת השם, הכריזמה, המותג
בראיינט נחשב לאחד מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים, ובפרט בדור האחרון. ב-20 עונות ששיחק ב-NBA, כולן במדי הלוס אנג'לס לייקרס, זכה השחקן בחמש אליפויות (2002-2000, 2009, 2010) ונבחר לאולסטאר 18 פעמים. הוא סיים את הקריירה עם ממוצע של 25 נקודות למשחק ב-1,346 משחקים, לצד 5.2 ריבאונדים למשחק ו-4.7 אסיסטים. במדי נבחרת ארצות הברית זכה בשתי מדליות זהב אולימפיות, בבייג'ינג 2008 ובלונדון 2012. ב-2018 בראיינט אף זכה בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר, עם הסרט "כדורסל יקר", שמבוסס על מכתב הפרישה שלו ממשחק פעיל.
מעט סוריאליסטי להתייחס לבראיינט בלשון עבר, אחרי שהיה אחד מעמודי התווך של המשחק בדור האחרון. הוא נטל כמעט פיזית את הלפיד ממייקל ג'ורדן באמצע הקריירה. רק ביום חמישי שעבר נושל קובי בראיינט מהמקום השלישי בטבלת קלעי כל הזמנים על ידי לברון ג'יימס, אחד שכבר השיג כמה דברים בחיים. אלא שלברון ראה בהישג הזה נקודת ציון של ממש; הוא דיבר על ההשראה שקיבל מבראיינט, שקפץ היישר מהתיכון ל-NBA, ועל כמה זה משמעותי עבורו לעמוד על אותן מדרגות שעמד קובי ולהיכלל באותם דיונים שבהם עולה שמו באופן תדיר. הדיונים אודות השחקנים הגדולים בכל הזמנים.
בניינטיז, הוא הפך לאיש שכולם אוהבים לשנוא. באמצע שנות האלפיים וסיים את הקריירה אחרי שני עשורים כשהוא נמצא בצד הטוב של רוב האנשים – בעיקר בגלל האופן בו התייחס למשחק. בראיינט אולי לא היה השחקן הכי טוב בכל הזמנים, מטרת העל שהציב לעצמו האיש ביום בו התחיל לשחק, אבל ספק אם היה מישהו שהשקיע יותר במשחק. גם אם האופי שלו היה שנוי במחלוקת במשך שנים, איש מעולם לא הטיל ספק בעוצמת האהבה שלו לכדורסל. ובשנים האחרונות, הכדורסל לא רק אהב אותו בחזרה – הוא כבר ממש העריץ אותו.
קובי של השנים האחרונות, של אחרי הפרישה, הפך לכל מה שקובי השחקן מעולם לא הצליח להיות – קונצנזוס. הוא העביר אימונים אישיים לכוכבים הגדולים ביותר, הפך מנטור של ממש עבור שחקנים צעירים, כתב ספרים, העביר הרצאות, נגע בקואוצ'ינג, שימש שגריר פיב"א ופתח מרכז ספורט מתקדם לספורטאים מצטיינים. הוא גם נשאר קרוב מאוד למשחק, הפך תו תקן – אם הוא מתייחס אליך, זה אומר שאתה עושה משהו נכון.
זה היה כך בזכות עוצמת השם, המותג, הכריזמה של האיש. אי אפשר לחשוב על שני העשורים-פלוס האחרונים בכדורסל בלי להיתקל שוב ושוב בקווי העלילה שבראיינט כיכב בהם. על השושלת ההיא עם הלייקרס, הריב ההוא עם שאקיל, שתי האליפויות ההן שהצליח להיות חתום עליהן לבדו. קובי בראיינט אולי לא היה מייקל ג'ורדן, אבל בדבר אחד הוא נתן פייט של ממש לשחקן הגדול בכל הזמנים: הדרישה הבלתי פוסקת מעצמו לצד חוסר הנכונות להפסיד. אף פעם לא היה כיף גדול להיות חבר לקבוצה של קובי בראיינט, שכנראה היה רואה בכך מחמאה.
הימים הקרובים יהיו תהליך עיכול אחד גדול של מיליונים – שחקנים, מאמנים ובעיקר אוהדים שבמשך שנים נרדמו עם קובי בלילה וחלמו על ממבות שקולעות 81 נקודות במשחק. הסקורר הרביעי בטיבו בכל הזמנים, החל מהשבוע, נותר כעת זיכרון בלבד. הכדורסל כבר איבד גדולים וטובים, אבל בטרגדיה מהסוג הזה, הדילוג בין שלבי האבל הוא ארוך וקשה יותר. גם ארבע שנים אחרי שפרש, קשה לדמיין את ה-NBA בלי קובי בראיינט. וזו כנראה העדות הטובה ביותר לגדולתו.
מג'יק ג'ונסון, אגדת הלייקרס ובכיר מועדון בעבר, כתב: "הוא היה אייקון גדול, אבל גם עשה הרבה מאוד למען לוס אנג'לס. הוא היה מלא תשוקה לסייע לחסר בית ותומך נלהב של כדורסל נשים. לאמן בקבוצת הכדורסל של בנותיו הסב לו כל כך הרבה אושר. קובי ואני חלקנו הרבה שיחות מיוחדות על החיים ועל כדורסל. היה לנו כל כך הרבה במשותף – על המגרש ומחוצה לו. אהבתי לדבר איתו על הלייקרס, על אבהות, על זוגיות ועל האהבה המשותפת שלנו לאיטליה. אני אתגעגע מאוד לשיחות האלה ואליו".
הוא היה ווינר עצום, קילר אימתני ואולי הפינישר הגדול בתולדות המשחק (עם הדיסקליימר הקבוע: חוץ מג'ורדן, מושא הערצתו). אבל הוא גם היה – בדיוק כמו ג'ורדן – אישיות מורכבת ופרובלמטית, שמסתירה שיניים חדות מאחורי חיוך רחב (ובהסתרה הזאת, אגב, הוא היה הרבה פחות מוצלח ממורהו). הוא היה טראש-טוקר גדול לא פחות משהיה סקורר גדול, אבל זאת לא היתה הצגה לצרכי ניצחון; בבראיינט היו צדדים נבזיים שבצבצו מדי פעם בין קרשי הפרקט. הוא ניהל מלחמת אגואים מתמשכת ומכוערת עם שאקיל אוניל, הסתכסך עם כל חדר ההלבשה של הלייקרס (וגם שיחד אותם כדי שימסרו לו יותר), לכלך על הג'נרל מנג'ר מיץ' קופצ'אק, שלח הביתה את פיל ג'קסון (שכתב בספרו שקובי "בלתי ניתן לאימון"), פגע בקארל מאלון, התעמת עם מאט בארנס, לעג לדווייט הווארד, העליב את כל הדרים טים של 1992. לשפל הגיע ב-2011, כשקרא לשופט "הומו מזדיין" ונקנס על ידי הליגה.
זה קרה, כמובן, שנים אחרי שפל עמוק בהרבה אליו הידרדר מחוץ למגרש: חקירת האונס ב-2003 במלון בקולרדו שהסתיימה בסגירת התיק לאחר שבראיינט התנצל והמתלוננת החליטה לא להעיד נגדו. לא בטוח שבראיינט היה מתאושש מפרשה דומה ב-2019, אבל ב-2004 סופרסטארים יכולים היו להסתפק בהתנצלות פומבית והצטיינות ספורטיבית כדי לצלוח פרשת מין מעורפלת. זה לא הפך את בראיינט לאהוב הקהל; הוא תמיד היה סמל של הלייקרס (באופן חריג לכוכב בסדר הגודל שלו, הוא מעולם לא עזב את המועדון, שלאחר פרישתו הפך את בראיינט לשחקן הראשון ששתי גופיותיו מוצאות לגמלאות ונתלות על תקרת האולם), אבל עבור שאר הליגה הוא נותר שחקן אדיר ואישיות שנויה במחלוקת.
"החיים קצרים מדי לנטור טינות"
התיקון הגיע עם האיתות הראשון לתליית הנעליים. הדרת הכבוד העצומה לבראיינט טאטאה מהשטח כמעט כל רמז לסלידה שליוותה אותו בכל אולם בליגה. הוא הפך מנבל לגיבור. גולת הכותרת היתה "כדורסל יקר" – מכתב הפרידה-אהבה המרגש שפרסם ב-2015, שהפך כעבור שנתיים לסרט אנימציה קצר, זכה באוסקר והעניק לבראיינט חותם של אב רוחני, מנטור עבור כל מי שזרק אי פעם חתיכת נייר מקווצ'צ'ת לפח האשפה בג'אמפ שוט.
במקביל לקריירת המנטור, בראיינט יישר את הדורי העבר. הטראבל-מייקר הסדרתי, שהאכיל את מועדון הבית שלו מרורים רק כדי להשביע את תאבונו לאליפויות, עבר לפאזה מפויסת. הוא צחק עם שאקיל, החמיא להווארד, קיווה שפיל ג'קסון (או מייקל ג'ורדן) יציג אותו בהיכל התהילה (אליו היה צפוי להיבחר בעוד שלושה חודשים). המים שהציפו לא פעם את נשמתו ברגשות עלבון ונקם עברו מתחת לגשר. "החיים קצרים מכדי לשבת ולנטור טינות", אמר בראיון ל"סיאטל טיימס" ב-2005. הוא לא ידע עד כמה קצרים הם יהיו.
כן, בראיינט היה ספורטאי-על לא פשוט להזדהות ואהבה. שונאיו היו קולניים ונמרצים, לא אחת, לא פחות מאוהדיו. אבל כולם, כולל כולם, כולל יריביו המרים ביותר הכירו בכישרון החד-פעמי שלו, במנטליות חסרת התחרות שלו, באופי הברזל שלו וביכולתו להחליט לנצח משחקים בכוחות עצמו. בענף ספורט של ספורטאי-על, בראיינט השתייך למועדון מצומצם ביותר – של הללו שגם ספורטאי-העל האחרים מכירים בעליונותם ומקבלים את שליטתם. הוא עזב את העולם, תוך שהוא משאיר אחריו מיתוס, שרק יילך ויתפח וייתעצם ככל שהשנים יחלפו, וזכרונות ספורטיביים שנגעו בחייהם של מיליונים רבים, בדרך בה רק בראיינט ידע לגעת. באיבחת הכשה חדה, מהירה ומזעזעת, שמותירה אותך חסר מילים. פשוט חסר מילים.
