עמותות שלא למטרת רווח משתלטות על ה"קייס" הישראלי בארה"ב עם מנגנון משומן ומיליוני דולרים במשכורות והטבות • פלא שאין אי-מייל אחד, פרסום אחד או פנייה אחת מהם שאינם כוללים את הבקשה-דרישה-ציפיה ״תרום!״? • כך גם עובדי משרד החוץ בירושלים, שמתקנאים בהם ודורשים חלק מליטרת הבשר • צפי קודר ל-2019
מאת: ארי בוסל
צילומים: קובי גדעון ועמוס בן גרשום, לע"מ
ישנם דברים שכבר התרגלתי אליהם. אין פרושו שאני מקבל אותם, או חושב שהם נכונים, אך זו המציאות, ואין לי זמן להלחם בה.
לדוגמא, בעל ואשתו, שכל אחד מקבל כשלוש מאות אלף דולר לשנה משכורת מארגון שאינו למטרות רווח. בכדי שלא נטעה, חייבים להיות ערים לכך שיש עוד ״מיסי מעביד״ כמו גם תוספות רבות אחרות (ביטוחים, פנסיה, וכו׳), כך שהסך גדול משני חלקיו.
הארגון עושה עבודתו נאמנה וחולש על תקציב של בין 12 ל- 15מיליון דולר בשנה.
אך אם נתחיל לסכום את המשכורות – שש מאות אלף פלוס מינוס מאה אלף) לבני הזוג שעומדים בראש הארגון, מאתיים וחמישים אלף למי שאחראי בחוף המזרחי (קרי ניו יורק והסביבה), משכורת נדיבה לא פחות לחלק המזרחי-דרומי של ארה״ב, כמו גם למנהל המשרד בארץ ושאר המשכורות לכל העובדים בסניפים השונים של הארגון, והנה מגיע הסכום למספר לא מבוטל כלל ועיקר – מרבית מהתקציב השנתי. כך גם הגופים והארגונים הקשורים לאוניברסיטאות ולבתי החולים בארץ.
פלא שאין אי-מייל אחד, פרסום אחד, או פנייה אחת שאינם כוללים את הבקשה-דרישה-ציפיה ״תרום!״?
אין זה תיאור יוצא דופן. המשתנה היחיד הוא הפריסה כמה משרדים, כמה עובדים, כמה ״מנהלים בכירים״ ועשרות המיליונים זורמים לארגונים ששכחו לרוב מדוע ולמה הם נוסדו ועסוקים באינרציה של תנועה מתמדת. כסף חייב להיכנס, כי חייבים לשלם את כל המשכורות וההטבות והתוספות.
ונשאלת רק השאלה, האם אפשר להשיג את אותן תוצאות שהארגון משיג ללא כל אותם עשרות המיליונים וכל העובדים-החשובים-עד-מאוד שמקבלים משכורות כה נאות מהתורמים הרבים המאמינים בעבודה ומשקיעים במטרה.
כעיקרון, ככל שארגון צעיר יותר ורעב יותר, הוא יוזם ויוצר ומאלתר ועושה ככל יכולתו עם אמצעים דלים ומועטים, כך שתלותו בתרומות ועיסוקו בטפל במקום בעיקר כמעט ולא קיימים. זה בדיוק היה – בלשון עבר סיפורה של מדינת ישראל המודרנית בעשורים הראשונים להקמתה. חרדנו לעצם הקיום, ולא עסקנו בזוטות. עברו הזמנים, השתנו פני הדברים. ישראל אחרת ניצבת הלום.
ביקור רה"מ בלוס אנג'לס
המצב שתיארתי נכון לא רק לגבי ארגונים שלא למטרות רווח. ארגונים פוליטיים מעסיקים יועצים ומומחים ושאר ״יודעי דבר״ שמבינים הכל יותר טוב מכולם, ולכן חייבים לקבל משכורות בהתאם. אך מדוע לעצור שם? אם יצא לך, הקורא הנאמן, לבקר במוזיאון העצמאות בתל אביב, עצור בתצוגה על תחילתו המאוד צנועה של משרד החוץ.
אין צורך להרבות מילים. המשרד חולש על תקציב של מילארדים, עם מאות שגרירים ואנשי סגל ומשרד במעגל המתנה בארץ לתפקיד הבא, ממוקד במשכורות ונלוות, ואין זה ברור כלל ועיקר שיש צורך בכל כך הרבה פונקציונרים וממלאי תפקידים.
את משרד החוץ איני יכול להסיר ממחשבותי, שכן כבר מספר פעמים אנשיו יצאו ל״חופשה מאורגנת״ (קרי השביתו את העבודה) בזמנים קריטיים ביותר למדינת ישראל. זוכר אני היטב את עמדתם ״מותר לנו לפי חוק לעשות זאת". אך לא כל מה שמותר, נאה או נכון שיקרה.
באחד המקרים הגיע ראש ממשלת ישראל ללוס אנג׳לס, וכל עשרות אנשי הקונסוליה נעדרו. במקרה אחר, הגיע ראש הממשלה לאיטליה, ובמקרה חמור עוד יותר לרוסיה, רק שעובדי משרד החוץ לא ראו לנכון לעשות את תפקידם – בידם הברירה, בידם הכוח והשררה! ניחא, לעובדי משרד החוץ סדר עדיפויות משלהם: ראשית משכורות ונלוות, ובסוף מה שחשוב למדינת ישראל.
בנוסף לאותם מקרים של עיצומים, הטיבו העובדים לדרוש השוואת משכורותיהם לאלו של אנשי כוחות הבטחון העלומים – אלו שמסכנים חייהם יומם ולילה עבורנו. בדיוק גמור יוצאים להם אנשי משרד החוץ לארוחות נוצצות עם נשיא זה או ראשי מדינה אלו, והסכנה בין צלחת השרימפס לבין העגל המתובל בחמאה כה גדולה (לעורקים), שאכן קם מי והודיע ברבים ״מסכנים אנו את חיינו, השוו את משכורותנו!״ הלא מה שאנחנו עושים לא נופל במאומה מפעילויות השב״כ או המוסד או שאר גופים עלומים. סכנה, אוי גוועלד!
יוצאים להם אנשי משרד החוץ המייצגים את מדינת ישראל (כשנוח להם) ומתחרים עם הגופים שלא למטרות רווח הטוענים שהם-הם אלו שמבצעים את הפעולות שמשרד החוץ אמון לעשות. גוף אחד לדוגמא, המקבל את פני העיתונאים הזרים המגיעים ארצה ולוקח אותם לטיסות ולביקורים בשטח טוען מזה שנים שהוא, ורק הוא, ״משרד החוץ של מדינת ישראל״ ולכן חייבים לתרום לו ולתמוך בעשייתו. אז אולי נחליט את מי כדאי לפטר את אלו או את אלו – בכדי למנוע כפילות מיותרת ויקרה במיוחד?
כך הגענו הלום, לתחילת שנת 2019, סיום שני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, ובישראל הרגשה עילאית של כוח. בעיות, פוטרים בלא כלום (״ידינו על העליונה בכל הנוגע למלחמה בתנועת החרם״). בכלל, אנחנו עסוקים בבעיות פנים ומזניחים את כל שקורה מסביב. יבוא יום בעתיד הקרוב ביותר שהכל יתהפך, וכל תשומת לבנותוסב לאיומים הרבים מחוץ, אך כרגע טוב לנו עד מאוד.
רק הם יודעים הכל
כך בארץ. בחו״ל, מסתבר שמשכורות העתק עלו לראשם של הקשורים לחברות שהחליטו שהן מבצעות את המוטל על מדינת ישראל. ראה לעוסקים בדבר (אך לא במלאכה) שלפיהם ישק דבר, שכן רק הם יודעים הכל.
הנה אחד מראשי הארגונים הודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ש״כל הקשור לישראל וליהודים חייב לעבור דרכו". אותו אדם סמוך על שולחנם של האדלסונים (שלדון וד״ר מרים), וכבר החליט מן הסתם שהוא מנהל את העולם, וכך הוא יכול להרעיל כל באר ולהחיות עצמות יבשות בדברו וכרצונו. כמובן שתזכורת שרק הקב״ה נמצא בעמדה זאת תיפול על אזניים ערלות.
ארגון אחר, הלובי ב-הא הידיעה, שומר מאד על הטריטוריה שלו, כמו כלב מוטרף. גופים זרים (לדוגמא, הגוף המייצג את הבוחרים הלטינים בארה״ב) הוזהרו שלא לעבוד עם אף גוף אחר מלבדו. כל כך הרבה על כף המאזנים – נסיעות ארצה, תמיכה כספית במערכות הבחירות המקומיות, אירוח בארועים וכו׳, שהרעיון ש״היהודים שולטים בעולם״ אחז בחוזקה ואינו מרפה, וכך הגופים-התלויים (אלו שאנו רוצים ביקרם) מפחדים להראות או להתקשר עם אף גוף אחר, שמא יאונה להם רע, מיד היהודים החמדנים עצמם!
ראו עד כמה טוב, לא צריך לדאוג לתנועת החרם ופעילויותיה. הגופים שאמורים לתמוך בנו מוטרדים עם מי מותר להם להתרועע בכדי לתמוך בישראל, ומה יקרה אם חלילה יצטלמו או יראו בקרבת ה״אויב״ – ארגון אחר המנסה גם הוא לתמוך בישראל וביהודים!?
בין אותו ״מלך״ שמינה עצמו לבורא עולם לאותו לובי יהודי המכתיב עם מי מותר ועם מי אסור לדבר, לא ירחק היום בו יגיד העולם ״די, עזבו את היהודים וצרותיהם המדומות. הם כל כך עסוקים בניהול העולם, שאולי אכן ייטב אם הם יפסיקו את השליטה בנו!״
המרחק מאותה נקודה לשנאה של ממש, ולשאר הדימויים של יהודים-ארורים המרעילים את המים, גונבים ועושקים הוא כה קצר, שקל לראות בעיני רוחנו יום בו שנות השלושים של המאה שעברה פשוט יחזרו לפנינו במלוא עוצמתן. מיידוף היהודי, ג׳ורג׳ סורס היהודי, שלדון אדלסון היהודי, וכך עוד רבים שאכן, באמת ובתמים, שולטים בעולם.
האם לא הגיע הזמן להיפטר מהיהודים כולם אחת ולתמיד? הצרה היהודית חייבת להיעלם מהעולם, וכנראה שנראה את הזרעים שכבר נזרעו נובטים במהלך שנת 2019.
ימים קשים בפנינו, ואנחנו במקום להתכונן עסוקים במלחמות פנים ובהשתלטות על עמדות כוח מדומות.
כך נכשלים אנו פעמיים: פעם בשל אי-המוכנות ופעם בשל כך שמנענו מאחרים מלעשות את הנדרש.
