45 שנה אחרי, תיסלם נשמעים טוב מאי פעם * אל תתנו לשיער שנעלם ולכרס שגדלה להטעות אתכם – כל מה שעבד מוזיקלית באייטיז עובד גם היום, ואפילו טוב יותר * להקת הרוק הוותיקה מעבירה למעריצים שלה תחושת היי שלא מבוססת רק על נוסטלגיה אלא על שואו מושלם * ב-3 בפברואר תופיע השישייה המיתולוגית ב"קניון קלאב" באגורה
צילום: אוהד רומנו
בעשור השביעי לחייהם, הגרעין המייסד של תיסלם מעדיף בזמנו הפנוי את הרדיו שלו קצת פחות חזק. אבל כשהם עולים יחד לבמה, גם 45 שנה אחרי שהוציאו את אלבומם המיתולוגי "רדיו חזק" הווליום עולה כמו פעם. "הדבק שלנו זה המינון", מסביר דני בסן, "זה שזה לא מעיק מדי, לא יותר מדי, וזה קורה מדי פעם, זה כל פעם מחדש את הבטריות, את התחושה הזאת ש…איזה כיף הולכים להיפגש".
בסוף שנות ה-70 יאיר ניצני ויזהר אשדות היו חיילים צעירים בגלי צה"ל. האחד עורך מוזיקלי, השני טכנאי, שהחלום הגדול שלהם הוא לעשות מוזיקה בעצמם. באותה שנה השניים עוד לא חשבו על קדמת הבמה, השאיפה הייתה להפוך למפיקים – ובינתיים הם חילטרו כתקליטנים באירועים. פגישה מקרית עם זמר בלהקה צבאית שעמד לפני שחרור, דני בסן, סידרה להם סולן לשיר הראשון שכתבו.
בישראל, השיר "תנו לי רוקנרול" מתחיל לתפוס תאוצה ואיתו גם הביקוש לאלבום שלם של הלהקה בעברית. החברים מגייסים בסיסט ומתופף ונכנסים לחזרות אינטנסיביות שבסופן יוצא לדרך סיבוב ההופעות הכי מצליח של התקופה. "הופעות התפוצצו בטירוף, בהופעה הראשונה כבר היה האולם היה מפוצץ וצרחות אימים", נזכר יאיר ניצני. "אנחנו הופענו כמעט כל יום. היו לנו 30 הופעות בחודש. היה מאוד מאוד אינטנסיבי", סיפר בסן, "העומס הזה לא איפשר לפרק ולעכל את הטירוף שקורה. זאת אומרת, מבחינה רגשית, אני הייתי מוצף ברמות שלא ידעתי מה עושים, כאילו, לא ידעתי… אני אחרי הופעה הלכתי הביתה – לא רציתי לראות אף אחד".
פגשתי באולפן בחור מסוקס בשם יאיר
סיבוב ההופעות הקרוב בארה"ב, לציון 45 שנה לאלבום הבכורה שלה, "רדיו חזק", מעורר גם פרץ נוסטלגיה והעלאת זיכרונות בין חברי הלהקה. "הגעתי לתחנה ב-1977 במסגרת חיל האוויר כדי להקליט איזה פרויקט, ומצאתי את עצמי משוטט שם", סיפר בריאיון ל-ynet סולן תיסלם, דני בסן, על הפעם הראשונה שבה נתקל ביזהר אשדות, לימים גיטריסט הלהקה. "במהלך השיטוט פגשתי איזה חייל חמוד לאללה ושאלתי אותו אם הוא רוצה להיות חבר שלי. ישר התחלנו לעשות דברים יחד, כי זאת הייתה המטרה. עבדנו אז כתקליטני דיסקו – יזהר היה די-ג'יי מדהים ואני סחבתי ארגזים". החברות עם אשדות לא הסתיימה במועדונים, אלא התרחבה ליצירה משולשת של בסן, אשדות והקלידן, יאיר ניצני, גם הוא מאנשי גלי צה"ל. "בזמנו, כל החיילים בתחנה התפרנסו מחלטורות", נזכר אשדות, "בדיוק סיימתי להקליט את השיר 'לראות אותה היום' וחיפשתי קורבן שישמע אותו. פגשתי באולפן בחור מסוקס שישב עם רגליים על הקונסולה בשם יאיר, ומיד הפכנו לחברים. כמה חודשים אחר כך דני הגיע, והוא היה הקורבן שחיפשנו כדי להפיק שירים", הוא צוחק.
העבודה המשותפת הראשונה של השלישייה הייתה על השיר "תנו לי רוק'נרול", שלכאורה יורד על קדחת הדיסקו של סוף שנות ה-70, אך למעשה היה מחווה עצומה לז'אנר. "אהבנו גם רוק וגם דיסקו, ועל זה בעצם השיר", אומר אשדות, "ניגנתי בגיטרה, הייתי בלהקות ואהבתי רוק'נרול, אבל כשהדיסקו הגיע נדלקתי על זה".
"רדיו חזק", שיצא בינואר 1981 ומיד שטף את המדינה, היה מוצר רוק-פופ גלאמי מופק היטב, הכי רחוק מאווירת ה"רוק בסנדלים" ששלטה באותן שנים בארץ. "הכוונה הייתה להקליט מוזיקה, לא חלמנו לכבוש את העולם", נזכר בסן, "הייתי אז זמר שהשתחרר מלהקה צבאית והם (אשדות וניצני, שקראו לחברת ההפקות שלהם "יוסי ויוסי") היו מפיקים צעירים, ועשינו דברים יחד". אשדות מוסיף ש"'תנו לי רוק'נרול' הוקלט כדי להיות מוקלט. רצינו להוציא שירים ולהצליח". לאחר מכן חברי הלהקה הקליטו את האלבום גם באנגלית, כשרוני בראון, אז בכיר בחברת התקליטים CBS, שהחתימה בהמשך את הלהקה, שמע את זה וחשב שזה יכול להצליח גם בחו"ל. "חלוקת התפקידים באולפן הייתה מאוד ברורה", ממשיך אשדות, "היה ברור מי מפיק ומי שר, וזה עבד. זה היה חדש לכולנו, אבל יאיר ואני שיחקנו אותה כמבינים גדולים. הייתה אז המון התלהבות. יכול להיות שהיו ויכוחים על שיר כזה או אחר, אבל הכל היה ברוח טובה. עוד לא היה לנו על מה לריב אז".
כשהשלישייה נכנסה יחד עם אוהד אינגר על בס ואלון הלל על תופים לאופני טריטון, אז מקדש ההקלטות הישראלי, הם פגשו שם את האיש שיהפוך לחבר הרביעי – יושי שדה. "הוא היה טכנאי שם", מספר אשדות, "והוא הביא את השיר 'כלניות' כנדוניה והצטרף. אחרי ההקלטות נסענו ללוס אנג'לס כדי לעשות את המיקסים לאלבום, וכשחזרנו לארץ פתאום נהייתה פה אווירה של רוק'נרול".
ברגע שהאלבום יצא, הוא הפך ללהיט עצום. חוץ משיר הנושא ו"תנו לי רוק'נרול", היו בו עוד שירים שנוגנו בכל מקום: "מעשנים ביחד", "תפסיק לכוון אליי" ו"לראות אותה היום". שני החיילים המשוחררים, יוצא הלהקה הצבאית שרק רצה לשיר ועוזר הטכנאי מהאולפן, הפכו פתאום לכוכבים הגדולים במדינה. כדי לעמוד טוב יותר באתגר הזה הם צירפו אליהם עוד שני חברים – צוף פילוסוף על הבס וסמי אבזרדל שהתיישב מאחורי מערכת התופים. "זה קרה נורא מהר וזה היה לא צפוי", נזכר אשדות, "כשאתה רק מתחיל קריירה של מוזיקאי, אתה לא יודע איך זה ייראה מהצד שני, אלא רק יכול לדמיין את זה. אבל פתאום זה קורה, וזה מורכב, וגם קל וגם פחות כיף, אבל היינו שישה, חבורה כזאת מול העולם". בסן: "זה קרה בבום מאוד גדול ופתאום אתה נסחף בזרם ענקי. הדבר הכי גדול שהבהיר לי את העוצמה של זה היה כשהגענו לכיכר מלכי ישראל בתל אביב באיזה בוקר, לא כדי להופיע, אלא כדי לחתום על תקליטים, והיו שם 20 אלף איש. אז קלטנו שכל הברדק הזה מסביב הוא בגללנו".
האלבום המיתולוגי ההוא נארז בעטיפה בלתי נשכחת אותה צילם ז'ראר אלון, עם דוגמנית עירומה המצולמת מגבה כשאנטנה מציצה מראשה, ומולה הרביעייה החנוטה בחליפות שמביטה בה באדישות על גבול השיעמום והמבוכה. "היום רעיון כזה בכלל לא היה עולה", מודה אשדות, "אבל זו הייתה רוח התקופה".
150 אלף איש בפארק הירקון
שנה אחרי שתיסלם זכתה בתואר להקת השנה, הלהקה נכנסה לעבוד על אלבומה השני שהצליח פחות מקודמו. "זה נכון שהוא לא הצליח כמו הראשון, אבל היו בו להיטים כמו 'שנה שנייה", 'עוד פגישה', 'כבר סתיו עכשיו' ו'השריקה הזאת', והם שרדו עד היום", אומר אשדות. "הילדות התבגרו וגם אנחנו התבגרנו, וכשאתה רוצה לעשות משהו יותר מתוחכם אתה קצת מאבד מהספונטניות. היה ברור שחלק מההתלהבות של האלבום הראשון תרד, אבל זה איפשר לנו לעשות את המוזיקה שרצינו. חזרנו אז מביירות (במלחמת לבנון השנייה) והפער בין מה שראינו שם לעומת תל אביב, שבה הכל המשיך להתנהל כרגיל, היה עצום. זאת הייתה מלחמה משונה, פסיכדלית כזאת, קצת כמו וייטנאם. בדיוק אז הבנק שלנו (בנק לאומי נתן חסות לתיסלם בשעתו), רצה שנכתוב שיר לתוכנית חיסכון לילדים. המצב הזה מאוד קומם אותנו, ושאלנו את עצמנו איך בכלל נכנסנו לסיטואציה הזאת. אז החלטנו לכתוב שיר שיהיו לו כמה רבדים, ומזה יצא 'חצבים פורחים'". אשדות מוסיף כי "ההופעה הכי גדולה שלנו אי פעם הייתה עם בנזין ב-1983 בפארק הירקון. אומרים שהיו בה 150 אלף איש. ערכנו הגרלה בינינו ויצא שאנחנו התחלנו והם עלו אחרינו. זה היה היסטרי".
פחות משלוש שנים אחרי שהתחלתם, תיסלם התפרקה. למה בעצם?
בסן: "במקום שיש בו שישה אנשים יש לפחות שש דעות, וכל אחד התבגר וגדל בקצב אחר ורצה לעשות דברים עם עצמו, ובשלב מסוים זה כבר לא היה כיף". אשדות: "יש הבדל תהומי בין גיל 21 לגיל 24, לא סתם לא מגייסים אנשים בגיל הזה. אחרי שלוש שנים אינטנסיביות שבהן אתה מסתכל על הדברים באופן קולקטיבי, היה שלב שבו כל אחד ראה את הדברים אחרת. אותי יותר עניין לעשות מוזיקה ולהפיק באולפן. במשך המון שנים אפילו לא חשבתי על אלבום סולו".
מאז האיחוד הראשון ב-1990 בעצם לא התפרקתם. מה מחזיק אתכם ביחד כל כך הרבה שנים?
בסן: "אנחנו כבר 45 שנה ביחד, ויש לנו קילומטראז' עצום ושפה שרק אנחנו מדברים". אשדות: "אנחנו מאוד נהנים ביחד ואנחנו גם מנגנים ושרים הרבה יותר טוב מאז. כשאני שר שיר של תיסלם בהופעה שלי אני אומר שזה מתקופת הסדיר של תיסלם. אחרי זה היינו במילואים ביחד בלהקה, והיום אפילו להג"א לא ייקחו אותנו", הוא צוחק.
כששואלים את יאיר ניצני מה הדיסק הישראלי שהוא הכי אוהב בכל הזמנים הוא בוחר ב"סיפורי פוגי" של כוורת, אותו הוא מכנה "אוסף השירים הכי גאוני שהיה כאן מכל כך הרבה בחינות". על המוזיקה של תיסלם, להקה שעדיין עובדת, הוא מתקשה לדבר, כי זה קצת כמו לדבר על הקרחת המיתולוגית שלו: "יש שם דברים שאני מקשיב להם היום ולא מבין מה חשבנו לעצמנו, כולו בני 20 וקצת", הוא אומר. "ויש דברים שאני אומר לעצמי–- בואנ'ה, כל הכבוד".
יחידת חיסול מוזיקלית
45 שנה אחרי, תיסלם באמת נשמעים טוב מאי פעם. אל תתנו לשיער שנעלם ולכרס שגדלה להטעות אתכם, כל מה שעבד מוזיקלית באייטיז עובד גם היום, ואפילו טוב יותר. למעשה, יש מילה אחת שמגדירה בדיוק את תיסלם של שנת 2026 – Tight. התרגום העברי למילה "מהודק" לא עושה חסד עם המופע של הלהקה הוותיקה. עשרות השנים שעברו מאז הפריצה הגדולה, אז הקליטו יאיר ניצני ויזהר אשדות תחת השם הבדוי יוסי יוסי, הפכו את חברי הלהקה למוזיקאים טובים יותר. ההפסקות הארוכות, הפרידות, האיחודים וכל מה שביניהם הפכו אותם ללהקה טובה יותר. יחידת חיסול מוזיקלית.
כל אחד מחברי הלהקה החזיק בקריירה עצמאית, חלקם אף זכו להצלחה גדולה, אבל יש משהו בכוח המניע של להקה, בטח אחרי כל כך הרבה זמן ביחד, שהופך את שיתוף הפעולה הזה לקסום כל כך. בלי ששמנו לב, "האיחוד" האחרון של הלהקה נמשך כבר יותר מ-25 שנה. ועדיין, בכל פעם שהם עולים על הבמה זה מרגיש כמו אירוע מיוחד. התפאורה כוללת וידאו ארט מהמם, העיבודים טריים וגרוביים, הסאונד משופר ביחס למקום ובכלל – רק השירים נשארים אותם שירים.
סך הכל שני אלבומי אולפן רשמיים הוציאה הלהקה, וזה מספיק. הם כמעט שלא כותבים שירים חדשים, ובטח שלא מקליטים יחד כלהקה (יוצא מן הכלל הוא "איזה עולם משוגע" שיצא בתקופת הקורונה) פשוט כי עם הגיל גם מגיעה התבונה שאף אחד מהמעריצים שממשיכים לגדוש את ההופעות של הלהקה לא מחפש שיר חדש של תיסלם. "פרצופה של המדינה", הלהיט האחרון שהוציאה הלהקה, כבר חגג כמעט יובלים, והוא עדיין מרגיש כמו שיר חדש שהלהקה כתבה בדיוק בשביל המצב במדינה. כל פעם. מחדש.
הקהל מגיע בשביל הלהיטים ההם. בשביל "רדיו חזק", בשביל "כלניות", בשביל "יש לך אותי". לזכותם של חברי הלהקה, הם לא מסתפקים רק בפריטה על מיתרי הנוסטלגיה, אלא מרוקנים את כל הטנק בכל ערב מחדש. למוזיקאים צעירים עדיין יש מה ללמוד מהחבר'ה האלה בכל מה שקשור לתשוקה למוזיקה.
בסך הכל תיסלם היא להקה מעולה. יחידת-רוק מצוינת של סולן עם קול עמוק, שני גיטריסטים דומיננטיים, קלידן משעשע, בסיסט שהוא פועל רוקנרול ומתופף אנרגטי. המון להיטים. שירים קצביים, רגעים של מחאה חברתית. כל זה היה אחלה ל-1982, וזה לא רע גם להיום. החזרה של תיסלם, באיחוד שנמשך ונמשך, היא מעין מעיין מתגבר: הם נהנים, הקהל נהנה. אווירה על הכיפאק.
המופע כולל את כל הלהיטים הגדולים של הלהקה ונחתם לא פעם עם "ככלות הקול והתמונה" מקריירת הסולו של בסן. צפייה בהם מזכירה גם כמה כישרון יש ליושי שדה מאחורי מכנסי השח-מט שלו, כמה קצב (וסקס אפיל) יש באצבעות של הבאסיסט צוף פילוסוף ואיזו אניגמה מוזיקלית מטורפת הוא המתופף סמי אבזרדל הבלתי נגמר. תיסלם שולחת את המעריצים שלה הביתה בתחושת היי שלא מבוססת על נוסטלגיה, אלא בזכות שואו מושלם. ואי אפשר כבר לחכות לחגיגות היובל של הלהקה ב-2031. מי יודע, אולי הם יישמעו אז אפילו טוב יותר
להקת תיסלם תופיע ביום שלישי, 3 בפברואר, בשעה 8 בערב, ב"קניון קלאב" באגורה הילס. להופעה נותרו כרטיסים בעמידה בלבד. לרכישת כרטיסים:
www.eventbrite.com/e/t-slam-is-coming-to-la-tickets
