בביקור הקודם עצרנו אצל חברים של חברים והכל היה לי נורא מוזר,
שטוח כזה ולא מעניין • הפעם עשיתי קצת שיעורי בית, רשמתי המלצות של השף אנטוני בורדיין (ז״ל), ולשמחתי הגדולה לוס אנג׳לס מילאה לי שבוע והשאירה בי טעם של עוד • יש משהו סוריאליסטי בלשבת על הבר של סושיה בארה״ב עם בלוגרית אמריקאית, לדבר איתה באנגלית כשכולם סביבנו מדברים עברית, חוץ מהסו-שף • מסע קולינרי עדכני בעיר המלאכים
מאת: הגר סידס
הביקור הקודם שלי בלוס אנג׳לס היה לפני עשור, עצרתי שם, בדרך לחברים בסן פרנסיסקו ובחזרה משם. לא יצא לי ממש לבקר בה, אז עשיתי מה שכל תייר עושה, ונסעתי לשדרות הוליווד לצלם קצת כוכבים. אני זוכרת שעצרנו אצל חברים של חברים והכל היה לי נורא מוזר, שטוח כזה ולא מעניין.
הפעם עשיתי קצת שיעורי בית, רשמתי המלצות של השף אנטוני בורדיין (ז״ל), אבל לא באמת ידעתי מה אני הולכת לעשות. היה לי שבוע והייתי צריכה למלא אותו, ולשמחתי הגדולה לוס אנג׳לס מילאה לי שבוע והשאירה בי טעם של עוד.
התארחתי אצל חברים שלי בוואלי, קארין, ליעם ולואי שהוא כלב אבל הוא לא (אני לא אוהבת כלבים. את לואי אני אוהבת. סליחה לכל מי שיש כלבים. לואי הוא יצור מיוחד).
ביום הראשון, שהיה יום ראשון, הלכתי עם קארין וקטיה לאכול Poke ולקנות מתנה לחברה במרכז קניות Village אני לא יודעת אם אתם מודעים לזה, אבל מומלץ לא לדבר עברית בוואלי, אלא אם כן לא אכפת לכם שיבינו אתכם. ״ישראל הקטנה״, קוראים לוואלי ולא סתם. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה ישראלים על מטר רבוע מחוץ לישראל. לא בניו יורק ולא במיאמי. לוס אנג׳לס, או כמו שישראלים קוראים לה לפעמים, קרית מלאכי, היא ישראל בקטן ויש שם הכל מישראל. מלפפון, עיתון, במבה, שמפו פנינה רוזנבלום, רולדין, ארומה, רמי לוי, שיפודי אווזי ובנק לאומי. הייתי בשוק. אני לא אשקר. אבל זה נחמד. לפעמים. זה למעשה לחיות בישראל אבל לא להיות פיסית בישראל.
בצהריים כשישבנו בסלון, ליעם הכין לנו Shihito Papers מקפיצים אותם על מחבת עם טיבול מאוד ספציפי והם מזה טעימים, כמו גרעינים וגם לא חריפים ( 1 מתוך 20 חריף).
בערב נסענו לדאונטאון למסיבת יום הולדת והאירוע היה על הגג של מלון Standard וראיתי משם את השקיעה הראשונה באל איי, והשקיעות באל איי הן עוצרות נשימה. זאת הייתה מבחינתי יריית הפתיחה של הביקור שלי.
Venice Beach
החניתי את האוטו באחד החניונים הקרובים לחוף, וירדתי לחוף. אם הייתם בווניס אתם יודעים שזה נראה בדיוק כמו בסרטים. מלא היפים, גולשים, דוכנים, אני אחטא ואומר שזה מאוד מזכיר את אילת במובן מסויים, אבל עם קסם היפי של שנות ה-70 זה אפילו קצת מרגיש שהזמן עומד שם מלכת. הגעתי למתחם ההחלקה המפורסם לסקייטבורד. נשבעת לכם שאפשר להיות שם שעות ולבהות בהם מחליקים. התמלאתי גאווה כשראיתי שתי בנות חמודות נותנות שם ביצועים לא רעים והמשכתי לטייל קצת על החוף.
את ארוחת הצהריים שלי אכלתי בסניף הדגל של Sugarfish כן, כן יש גם בניו יורק, שמעתי כבר. זה לא אותו הדבר. למה?
כי בלוס אנג׳לס יש הסושי הכי טוב בארצות הברית. לא תצליחו לשכנע אותי אחרת. Sugarfish חרטו על דגלם לא למכור לנו סושי אמריקאי, אלא יפני, ומכיוון שאנחנו לא יודעים להזמין סושי יפני, הם אפילו בנו לנו תפריט. זה לא מצריך מאיתנו שום דבר חוץ מלאכול את מה שמגישים לנו. זה מתחיל מאדממה, סביצ׳ה, ניגירי, סשימי וקונוס לסיום. זה אולי נשמע מעט, זה לא וזאת חוויה קוליארית לא יקרה בכלל ($37 לאדם).
MAIN לכיוון Abbot Kinney רחוב MAIN היה בשבילי הפתעה חביבה, מאוד הזכיר לי את אוסטרליה במובן מסויים. ברים, מסעדות, חנויות תקליטים ומוזיקה, בתים בסגנון אורבני אבל לא גבוהים במיוחד. הדקלים והבריזה מהים משרים אוירה קלילה ולא מחייבת. הגעתי ל-Abbot Kinney ומי שעוקב אחרי משפיעניות מלוס אנג׳לס יודע שזה המקום לקנות ולהיראות. חנויות בוטיק, מותגי גלישה, מאוד היפסטרי ומתאמץ, במיוחד לאור העובדה שבלוק משם יש היפים שגרים בתוך מכונית או על החוף, אבל אני מניחה שזה היופי של לוס אנג׳לס. לפני שחתכתי לאוטו, קלטתי תור של אנשים, התקרבתי והבנתי שזה תור לגלידה & Salt Straw אני לא חובבת גלידות, אבל הם היו ברשימה שלי, אז בדקתי. כשיצאתי מהגלידריה, השמש התחילה לרדת והצלחתי לצלם את אחת התמונות האהובות עליי מהביקור הזה. אהה הגלידה, מצויינת!
בדרך חזרה לוואלי, נסעתי דרך כביש מספר אחד וראיתי אנשים רצים על החוף למראה השקיעה המושלמת. באותו רגע חשבתי לעצמי שאם הייתה לי הזדמנות אמיתית לחיות בלוס אנג׳לס לגמרי הייתי נותנת לזה צ׳אנס.
רודיאו דרייב
מי מאיתנו לא מכיר את הסצינה הידועה מהסרט ״אישה יפה״, ומי מאיתנו לא חלם להיכנס לחנות עם מלא שקיות ולהגיד למוכרת ״BIG MISTAKE״, אני לגמרי חלמתי, הפעם לא הגשמתי את החלום, אבל אולי זה עוד יקרה. רודיאו דרייב נוטף כסף, הוא המהות המזוקקת של לוס אנג׳לס בעייני. הרחובות לא היו הומים באדם, והחנויות לא היו מלאות, זה בעיקר רחוב מאוד יפה, מאוד נקי, מאוד סטרילי. בתור מי שצפתה בסדרה ״בוורלי הילס 90210״, הדרך לרודיאו דרייב, מרגישה כמו פלאשבק מהסדרה, כשרואים שלטים מאוד מפורסמים בדרך, כמו Beverly Hills Hotel הכל מתערבב עם מציאות והוליווד, ומאוד קשה לא לדמיין שאתה דמות באיזה סרט או סדרה.
מרודיאו דרייב המשכתי ל-GROVE שזה מרכז קניות פתוח , אבל לא ממש סטנדרטי. מלבד חנויות בגדים שניתן למצוא בכל עיר גדולה בארצות הברית, האזור עצמו מאוד יפה, ומטופח, אבל הפנינה האמיתית שם, היא שוק האוכל שלהם. יש שם איזה סוג אוכל שתבחר, מקומות ישיבה, דוכני פירות וירקות. פינקתי את עצמי בטאקוס לארוחת צהריים עם לימונדה טריה, ולקינוח קניתי חמאת בוטנים, מקדמיה ושקדים תוצרת בית. מקום נהדר לקחת בו הפסקה לארוחה קלילה ולהעביר איזה שעה עם ילדים (יש אפילו חשמלית חמודה).
קוריאה טאון
הביקור בשכונה הזאת, היה אחת המטרות הכי חשובות של הביקור שלי בלוס אנג׳לס. אחד השפים הכי מפורסמים בארצות הברית, וזה שהתחיל את מהפכת משאיות האוכל, הוא לא אחר משף רוי צ׳וי מי שרוצה ללמוד עליו קצת יותר, יכול לצפות בסרט ״שף״). צ׳וי הוא מוביל בתחומו, הוא הצליח לייצר פיוז׳ן של אוכל קוריאני עם השפעות מקומיות של אל איי, ולא בצורה מתאמצת ומתחנפת.
כפי שהזכרתי בהתחלה, הצטיידתי בכמה המלצות של בורדיין בלוס אנג׳לס, רובן ככולן היו בקוריאה טאון. לשכונה סיפור מרתק, ואני ממליצה לצפות בפרק של בורדיין בנושא. המקום הראשון בו ביקרתי היה Myung In Dumplings הייתי הלבנה היחידה במקום. כולם היו קוריאנים. כולם. גם התפריט. מאחורי דלפק עומדת אישה שמכינה כופתאות בעבודת יד, ומישהי ניגשה אלי לשולחן. הזמנתי את המנה הכי בסיסית שיכולה להיות. אחרי 5 דקות אני מקבלת את הדים סאם הכי ענק שראיתי בחיי. כופתאות יפיפיות ועסיסיות. הביס הראשון היה בדיוק כמו שדמיינתי אותו. הבצק עשיר ולא יבש. בורדיין לא אכזב (ארבע כופתאות ב -$8, לא כשר).
המשכתי במעלה הרחוב, ומצאתי את Guelaguetza Restaurante מסעדה מקסיקנית ייחודית שמכינה אוכל מוואחקה, מקסיקו. לפי מה שנאמר לי שם, כל המצרכים שהם משתמשים מיבואים מוואחקה. מנת הדגל היא Mole אני לקחתי את הטמלה עוף. רוטב השוקולד שלהם מטורף.
סושי- Kushiyu באנסינו
את הביקור בלוס אנג׳לס, אני אחתום בסושי Kushiyu שנמצא בוואלי.
הלכתי לשם עם ניקול, בלוגרית אוכל מגניבה, שהכרתי דרך חברים. היא אמרה לי שזאת אחת המסעדות האהובות בוואלי. ואכן המסעדה הייתה מלאה עד אפס מקום, בישראלים. יש משהו סוריאליסטי בלשבת על הבר של סושיה בארה״ב עם בלוגרית אמריקאית, לדבר איתה באנגלית כשכולם סביבנו מדברים עברית חוץ מהסו-שף. הסושי שלהם מצויין, כל רול או מנה שניקול הזמינה היה טעים יותר מהקודם. המנה האהובה עליי הייתה רול טונה אדומה עם למון גרוס וליים סחוט מלמעלה.
***
ביום האחרון שלי נסעתי למאליבו ביץ׳ שרק עשה את הפרידה מלוס אנגלס לקשה יותר, אבל ללא ספק השאיר בי רצון לחזור לבקר שוב. אני שמחה שיצא לי להתוודא מחדש לעיר הזאת. אני בטוחה שיש עוד מלא מה לראות ומלא לאכול. מישהו שאל אותי למה אני לא עוברת לגור שם אם כל כך התחברתי לוויב ועניתי ״זה רחוק״. אז הוא שאל אותי ״רחוק מאיפה?״ והשאיר אותי להתמודד עם השאלה הזאת בעצמי.
אולי זאת הסיבה שלקח לי כמעט עשרה חודשים לכתוב את הפוסט הזה, כי עכשיו אני מתגעגעת ללוס אנג׳לס. בעיקר ללואי (וגם לקארין לליעם).
הגר סידס מתגוררת ועובדת באטלנטה, ג׳ורג׳יה. לקריאת מאמרים נוספים:www.relocationotes.wordpress.com
