להצליח בתעשיית הטלוויזיה בישראל ולהצליח בתעשיית הקולנוע בלוס אנג'לס, אלו שני דברים מאוד שונים * רותם עלימה, מפיקה שעובדת עם חברות כמו אפל, הוט, זיפ ריקרוטר וקש ועם טלנטים כמו גל גדות, נועה קירל, אסי עזר וחיים אתגר, יודעת את זה טוב, אפילו טוב מאוד * אחרי שכמעט חזרה לארץ בתקופת הקורונה היא עסוקה היום מעל הראש, נזכרת בהשראה שקיבלה מסילבסטר סטאלון וליאור רז ומזמינה ישראלים בתעשייה לקשר וחיבור * ראיון חשוף
רותם, מאיפה הגיע הרעיון הזה של לעבור להוליווד?
מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד רציתי להיות מפיקה בהוליווד. אני זוכרת שבתור נערה, הייתי רואה סרטים וסדרות, ובניגוד לחברות שחלמו להיות השחקניות, אני חשבתי לעצמי "מי גרם לכל הקסם הזה לקרות?".עם הזמן, למדתי להבין שמאחורי כל מה שאנחנו מכירים – שחקנים/יות, בימאי/ות, מלבישים/ות – יש עוד תפקיד אחד, שרוב האנשים לא ממש מבינים: המפיק/ה. והעניין הוא, שבלי המפיק/ה, שום דבר לא יכול לקרות. זה קסם לי, כמי שגדלה בתור הילדה השישית מתוך שישה ילדים, בבית טיפוסי בישוב קדימה. רציתי לעשות דברים גדולים, להיות משמעותית, לגרום לדברים לקרות, להשפיע על אנשים.
איך הסביבה שלך קיבלה את זה?
כאשר סיפרתי את זה לאנשים, רובם לגלגו. "את? הוליווד? פחחחח". בכל זאת, מה גורם למישהו להבין שאיזו ילדה מקדימה תהיה יום אחד מפיקה בהוליווד? ואכן, הדרך הייתה קשה. מ-מ-ש קשה. בהתחלה, הייתי חייבת להצטיין בישראל. אז הייתי מעורבת בהפקות בולטות, כמו למשל "ארץ נהדרת". זכיתי בפרס אופיר. סרט שלי זכה באוסקר הסטודנטים האמריקאי. אפילו נבחרתי לרשימת 30 המוצלחים מתחת לגיל 30 של המגזין פורבס.
נשמע נהדר. עם כאלו הישגים, למה בכלל לעזוב את ישראל?
האמת שאת צודקת. בשלב הזה, כבר היה לי ממש נוח בארץ. הייתי מוערכת, הרווחתי טוב. אבל… זה הפחיד אותי כי בדיוק באותו הזמן, קראתי על ברוני וור, אחות אוסטרלית שטיפלה באנשים על ערש דווי. ומסתבר שהדבר שהכי הציק לאנשים שעמדו למות, היה חרטה על דברים שהם לא ניסו. והחלטתי שאני מהמרת – אולי לא אצליח, אבל בוודאות, כשאהיה בת 80 ואביט על חיי, אוכל להגיד – עשיתי את כל מה שיכולתי ואין לי חרטות. העדפתי לנסות ולהיכשל נחרצות במקום לתהות כל החיים מה אם. אז קפצתי למים ואז גילית שהמים באוקיינוס של הוליווד מאוד עמוקים. אין לתאר. עמוקים, קרים ומלאים כרישים מסביב. המציאות הייתה מתסכלת מאוד. כל מיני אנשים שהבטיחו הבטחות, נעלמו. אנשים רבים שמחו לשבת לקפה, אבל גיליתי שזה בזבוז זמן משווע. כדי לשרוד, עשיתי המון הפקות קטנות שהחזיקו אותי פה ושם. הלכתי פיזית למשרדי הפקה ושמתי מכתבי המלצה וקורות חיים על השולחן בקבלה (ומעולם לא חזרו אלי). נפגשתי עם כל מי שהיה מוכן להיפגש, שלחתי עשרות מיילים כל יום. הרגשתי שאני דורכת במקום. אף אחד לא ספר אותי בלוס אנג'לס, ומצד שני סרטים שהפקתי עוד מהארץ הסתובבו בפסטיבלים, והסדרה ״חיים שלי״ שהפקתי שודרה בפריים טיים ברשת.
איך לא ויתרת? למה לא חזרת לארץ?
האמת שכמעט ויתרתי. הייתה פעם שכבר היה לי כרטיס טיסה הביתה, המזוודה שלי הייתה ארוזה ואמא שלי כבר בישלה את כל האוכל שאני אוהבת. למזלי, ערב לפני הגעתי להיפרד מלילי צוקר ובעלה, שהפכו למשפחה שלי פה והם שכנעו אותי להישאר. האמונה שלהם בי, האהבה והתמיכה הרגשית עזרו לי לבנות את הביטחון שהייתי צריכה כדי להצליח. לפעמים כל מה שאדם צריך זה מישהו אחד שיאמין בו ולמזלי אלוהים שלח לי שניים ואין יום שאני לא מודה לו על זה.
מוכנה לשתף ברגע שפל כזה?
(צוחקת במבוכה) בהחלט, אני מאמינה שרגעי השפל הם אלו שבונים אותנו. היו לי הרבה כאלה. בכל פעם שהייתי נשברת הייתי מזכירה לעצמי את הסיפור של סילבסטר סטאלון שמכר את הכלב שלו תמורת $250 כשלא היה לו כסף לחמם את הבית בחורף. הוא האמין בעצמו והמשיך למרות הקושי ובסוף מכר את התסריט לרוקי וקנה את הכלב חזרה ב12k$ … יום אחד מצאתי את עצמי יושבת על הפוטון בסלון, בדירה הקודמת שלי ואוכלת וופלים ישר מהשקית. תביני שאני בכלל לא אוכלת סוכר מעובד. אבל באותו היום הייתי צריכה נחמה. הרגשתי שהעולם סוגר עליי ולא ראיתי אופק – בכיתי ואכלתי, בכיתי ואכלתי, עד שכמעט נגמרה החבילה. כשהגעתי לוופלה האחרון, הטלפון צלצל. על הקו השני היה נבו שנער, מפיק מוכשר וחבר קרוב שלי משיקגו, שמספר לי שפנתה אליו מישהי – בימאית מניו יורק, שמנסה להגיע אלי כבר כמה שבועות ולא מצליחה למצוא איש קשר, והיא מתה לפגוש אותי. הייתי בהלם!! "לפגוש אותי? מה המטרה? "יש לה סרט שהיא מאוד הייתה רוצה שתפיקי, היא רוצה לעשות לך פיצ׳", הוא הסביר. ואז הדמעות התערבבו עם צחוק ופירורים של וופלים. פתאום הבנתי, כמה המציאות היא סובייקטיבית, בזמן שבמציאות שלי הרגשתי עצובה ונכשלת, ישבה מישהי בניו יורק שבמציאות שלה הייתי סיפור הצלחה מטאורי. כשניתקנו את השיחה שטפתי פנים, יצאתי לסיבוב הליכה בשכונה וכשחזרתי הביתה פתחתי את המחשב, עניתי על מייל ההיכרות שנבו שלח, פתחתי קובץ של תסריט שכתבתי והתחלתי לערוך אותו. לא משנה כמה קשה וכמה באמפים יש בדרך, חייבים להמשיך ולזוז. אין ברירה.
מה הדבר שהכי היה לך קשה?
המרחק מהמשפחה והחברים בישראל. למזלי יצרתי לי פה קהילה תומכת. יש לי את לילי צוקר ומשפחתה שהם ממש כמו משפחה עבורי, את ליבי הכלבה המהממת שלי וגם הקמתי קהילה מהממת של יוצרי קולנוע ישראלים בהוליווד שמזמן התפתח להיות אנשים בתעשיית הבידור בכלל.
נשמע מעניין. ספרי לנו על הקהילה ואיך מצטרפים אליה? זה התחיל מקבוצת וואטסאפ קטנה שפתחתי כשעופר נעים, המפיק הראשי של יונייטד הגיע לביקור וארגנתי מפגש איתו. חבר הביא חבר וככה נוצר המפגש. בסופו עופר אמר שזאת ממש כמו קבוצת תמיכה ואני הבנתי שזה בדיוק מה שצריך פה. הקבוצה גדלה, ויש בה הכל מהכל – שחקנים, זמרים, צלמים, במאיות, מפיקות ועוד ועוד. כולם עוזרים אחד לשני, מחליפים עבודות, מתייעצים, ממליצים, מפרגנים, תומכים. יש אווירה של נתניה ולא של לקיחה וזה מאוד חשוב. חברים בקבוצה הם אנשים בתחילת דרכם וגם אנשי מפתח שאחראים על הפקות גדולות שכולנו מכירים. כשהיה לי יותר זמן פנוי הייתי מארגנת מפגשים אחת לחודש, עכשיו זה קורה פחות אבל הקהילה פעילה על בסיס יומי.
איך מצטרפים לקהילה? זה עולה כסף?
כדי לשמור על איכות הקהילה אנחנו מבקשים שחבר מתוך הקהילה ימליץ עליך. אם הקוראים רוצים להצטרף ולא מכירים מישהו מבפנים, אפשר לכתוב לי באינסטגרם. ההצטרפות לא עולה כסף. הקהילה הזאת היא הדרך שלי להחזיר לעולם ולתת הזדמנויות לאנשים שעדיין מגששים את דרכם. כל מה שאני מבקשת זה שאנשים יעזרו אחד לשני.
מהמם, אבל בואי נחזור לסיפור שלך, אז איך בעצם הפריצה קרתה?
אחרי שנה וחצי קשות באל-איי מצאתי עבודה בסטארט אפ ישראלי שרצה לעשות מעבר לארה״ב ולהתחיל לייצר תוכן באל-איי. חשבתי שסוף סוף תהיה לי נקודה טובה להתחיל ממנה. כמה חודשים קדימה, הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. הסטארטאפ הקפיא את המעבר לארה״ב ואני שוחררתי הביתה. ואז הבנתי משהו נוסף – הבנתי שכל הזמן הזה, ניגשתי לאתגר הזה מהזווית הלא נכונה.
קראתי על ליאור רז, שניסה לקבל תפקיד בתור שחקן – ואף אחד לא רצה אותו. ובסוף, ממש לפני שהוא עמד לוותר, הוא החליט לעשות ניסיון אחרון, ולכתוב את הסדרה שבה יהיה תפקיד שמתאים בדיוק בשבילו – פאודה. ואמרתי לעצמי: הוא שחקן ואני מפיקה, אבל אולי אעשה את אותו הדבר, בעולם שלי? במקום להיות רותם המנומסת, שממתינה לתורה ומקווה שיתנו לה, חזרתי להיות רותם שהצליחה בישראל – זאת שגורמת לדברים לקרות, מובילה ויוזמת.
מכירה את הציטוט "נשים מנומסות לא עושות היסטוריה"? כך בדיוק הרגשתי. החלטתי דווקא אז, באמצע הקורונה, כשכולם היו סקפטיים ופסימיים לצמוח ולפרוח. דווקא בזמן שהוליווד הפכה לסוג של עיר רפאים, בניתי את התשתית לכך שברגע שהתעשיה תפתח שוב לביזנס, אדאג להיות בעמדה נהדרת להתנפל על העבודה הרבה שתיווצר. והפעם, במקום למצוא חן בעיניי אנשים ולקוות שיהיו נחמדים אקים חברה משלי. וכך היה. כשהתעשייה נפתחה כבר היו לי 5 פרויקטים להפיק ועבדתי סביב השעון כמה חודשים.
מה הספקת לעשות מאז?
היום, חברת ההפקות שלי עובדת עם חברות כגון אפל, קשת, סמסונג, פלייטיקה, wsop ,זיפ ריקרוטר, סימילרווב ועוד. בשנה האחרונה הפקתי תוכניות ישראליות שיצטלמו בארה״ב כמו ״חשיפה״ ו״אין אהבה כזאת״. אני גם מעורבת בהפקת פרסומות וכמה פרויקטים בפיתוח.
מה השיעור שלמדת מכל הדרך שעברת עד כה?
אחרי שחוויתי את כל הקשיים האלה, הבנתי כמה שיעורים חשובים:
1 . הזמן להגשים את החלומות הוא תמיד עכשיו
2 .חייבים להמשיך הלאה גם אם קשה
3. לחלום בענק או להתעורר. אין באמצע.
