אחרי 44 שנים בארה"ב, ועם שני בנים ביחידות קרביות שטסו לארץ בצו 8, אייל דהן מגלם את הרוח האמיתית של הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס • לאחר שהחל בשליחת ציוד צבאי מ-LAX, הוא גייס תלמידים בבתי ספר מקומיים לכתיבת מכתבי תמיכה לחיילים והנפגעים, ובתוכם סיוע כספי של מאות דולרים • עכשיו הוא בארץ, עובר מבית חולים אחד למשנהו, ואת האופטימיות שלו הוא שואב מפרי שנמסר לו ע"י ניצולת התופת מבארי: "כל הקיבוץ נהרס ונשרף, אבל עץ הקלמנטינות שרד. אם העץ הזה נשאר עומד, כך גם אנחנו נשתקם מההריסות ונבנה מחדש"
עם כל הסיפורים המזעזעים והמטלטלים שהמלחמה הזאת הביאה עלינו, יש לא מעט סיפורים מרגשים עד דמעות. מעללים של גבורה ושל נתינה. בשעת צרה אין כמו העם שלנו שמתאגד ונחלץ לעזרה. הסיפור הבא הוא אחד כזה: אייל דהן, איש עסקים שהיה מוכר בקהילה הישראלית כדי.ג'יי בזכות הופעותיו כתקליטן באירועים שונים בעיר. אייל, בן 49, טס לארץ כעשרה ימים לאחר התקפת הטרור הקטלנית על ישראל במטרה לחלק מעטפות עם כסף ומכתבי ברכה מילדים אמריקאים יהודים. הוא התיר כאן אישה, שתי בנות ובן. נסו לתאר את התמונה הבאה: בחור לא מוכר, נכנס לחדר בית חולים עם מעטפה ובה מאות דולרים ואומר שהוא בא לבקר מלוס אנג'לס ומביא אתו כרטיס ברכה מילדי אל-איי ומתנה קטנה (שבדיעבד תתברר כשטרות דולרים).
הפצועים, חלקם ללא איברים, רגליים או ידיים, חלקם שרופים, חלקם משותקים, פותחים את המעטפה ומייד מחייכים למראה הברכות המצויירות וכתב היד הילדותי. "זה מה שהכי ריגש אותם", מספר אייל בראיון טלפוני מישראל, "המכתבים האלו מילדים יהודים מלוס אנג'לס. ידעתי שחלקם יסרבו לקבל את הכסף, אז פניתי לבתי ספר יהודים בעיר כמו הלל, פרסמן אקדמי, עמק וביקשתי מהם לכתוב מכתבים לפצועים – אותם הכנסתי למעטפות עם הכסף".
על מה שהוביל אותו לעזוב את הבית, האישה ושתי הבנות בלוס אנג'לס ולנסוע ביוזמה אישית לחלוטין, הוא מספר: "יש לי שני בנים, אחד בן 21 ביחידה מיוחדת ושני בן 22 בסיירת צנחנים. הוא חזר לכאן לפני חודשיים, נרשם ללימודים, הוא תקליטן וקנה כבר את כל הציוד הכי טוב. בני הצעיר החליט להפתיע אותנו ביום חמישי לחופשה של חמישה ימים. הוא נשאר בסוף בדיוק יום וחצי וביום ראשון טס לארץ, ישר לבלגן".
גם הבן שבצנחנים טס לארץ לאחר שקיבל הודעה שהמ"פ שלו נהרג בקיבוץ בארי ומייד הבין שהוא חייב להצטרף ליחידה שלו, עוד לפני שקיבל צו 8. שני בניו של אייל נולדו בארה"ב ולא היו חייבים בשירות צבאי בארץ, אבל כשאתה גדל בבית ישראלי טהור עם אהבה למדינה, זה פועל יוצא שתרצה להתגייס.
עם יד על הלב, אייל: לא היו לכם חששות שהם חוזרים לארץ?
"אשתי לא ממש רצתה שהבן השני שכבר השתחרר יחזור, אבל אני רציתי כי הם אחים. לא היתה כל שאלה. הם ידעו שהם רוצים להיות שם. לפני שהבן הגדול טס, הלכנו לחנות וקנינו ציוד, לו ולכל היחידה שלו בצנחנים. אני בינתיים התחלתי לטחון עצמי בדאגות. תרמתי לאגודות שונות למען ישראל וצה"ל ו"גו פאנד מי", ואז זה שתרמתי לו את הכסף הודיע לי שיש בעיה והכסף לא השתחרר. לא ידעתי למי לתרום יותר. "החלטתי שאני לא יכול לשבת בבית ולראות מה קורה שם בטלוויזיה, ידעתי שאני חייב לעשות משהו. אז התחלתי להתקשר למשפחה וחברים וביקשתי שכל אחד יתרום כסף וניתן לפצועים. אני בחיים לא ביקשתי תרומות. עד אז הייתי עושה אירועים ונותן לכל אחד לתת מה שבא לו, אבל הפעם ידעתי שאני חייב. תוך יומיים אספתי 200 אלף דולר".
זה המון. היו אנשים שנתנו סכומים גדולים במיוחד?
"הסכום הכי גדול שקיבלתי היה 10,000 דולר. הרבה מאוד אנשים תמכו, הם סמכו עלי וידעו שזה יגיע לידיים הנכונות. מאוד התרגשתי מהאמונה של אנשים בי שאמרו לי: לא ידענו למי לתרום והגעת לנו ממש בזמן. עד שהגעתי לארץ, הסכום כבר הגיע ל-350 אלף דולר. ידעתי שעד שהממשלה תתעורר ועד שהארגונים יתארגנו לעזור לפצועים יקח זמן, אז בינתיים שיקבלו משהו קטן. חילקתי את הכסף למעטפות, בכל מעטפה שמתי 500 או 1000 דולר והתחלתי לבקר במחלקות בבית החולים: סורוקה, ברזילי, תל השומר, איכילוב, איכילוב ילדים, בית יתומים".
איך הם הגיבו כשנכנסת אליהם לחדר בבית החולים?
"אמרתי להם – באתי מלוס אנג'לס לברך אתכם, אנו מעריכים אתכם וגאים בכם ובאתי לתת לכם חיזוק וחיבוק. היית צריכה לראות אותם פותחים את המעטפות, לא היה להם איכפת בכלל מהכסף, אחד אמר לי: שכחתי מהכאבים, הברכה הזאת יותר טובה מכל תרופה".
זה בטח לא היה לך פשוט לראות אנשים עם פציעות קשות, יום אחר יום.
"זה באמת שבר אותי אבל הייתי חייב להראות להם חיוך על הפנים, לא רציתי להראות רחמים. היום, האמת, עברתי משבר נפשי. קרסתי. זה לא פשוט לראות את המראות האלו מדי יום. ראיתי בבית החולים אישה שאיבדה בעל ושני ילדים, הרגו גם את חמתה. נשארה לה רק תינוקת שנמצאת אצל בת הדודה שלה. היו אנשים שרופים שאי אפשר לדעת אם זה גבר או אישה בכלל. תינוק שהכניסו לו סכין לראש, ילד בן 17 שרקטה נחתה לו על הגב והוא משותק, קטועי רגליים וידיים. ראיתי גם את הילדה האמריקאית שאבי סאסי הציל אותה. ראיתי חיילים לוחמים שהפכו להיות תינוקות, ללא ידיים ורגליים והחברות, האחים והאמהות לידם וגם הם צריכים להפגין חוזק. את רואה את ההורים גמורים, האמא יוצאת החוצה ובוכה כי היא גם לא רוצה שהבן יראה אותה נשברת. בית החולים לא מאכיל את ההורים שנמצאים ליד ילדיהם והם צריכים לדאוג לעצמם כי הם לא גרים ליד בתי החולים. לראות בן אדם מלוס אנג'לס מגיע לבקר זה מחזק ומעודד מאוד. אני באופן כללי, בן אדם מאוד חזק ועם הרבה אמונה, אבל לראות את האכזריות הזאת, זה שובר".
עם שני בנים ביחידות קרביות מובחרות, זה לא פשוט לראות אזרחים וחיילים פצועים, אבל העיסוק היומיומי אומר אייל עוזר לו לא להתעסק כל היום במחשבות. "תמיד הייתי גאה בצה"ל אבל היום אני לא יודע איך אוכל לסמוך עליו יותר", הוא מודה.
לפני שטס לארץ, הוא הספיק לשלוח 16 משלוחים בטיסות לארץ. פעמיים ביום היה נוסע לשדה התעופה הבינלאומי בלוס אנג'לס עם כלי רכב מסחרי גדול עמוס בקופסאות ובהם: אפודות מגן, קסדות, ציוד היגייני לחיילים, צעצועים לילדים ועוד. המשלוחים עלו הון קטן, אבל אייל מסביר שלא היתה ברירה כי היה מחסור בארץ בציוד מגן לחיילים. גם לאחר שהגיע לישראל, המשיך לקבל חבילות עם קסדות ואפודי מגן לחיילים. "המכס עשו לי בעיות עם המזוודות שקיבלתי. החזיקו אותי חמש וחצי שעות ולא רצו לשחרר אותם. בסוף ברחתי עם המזוודות והם התקשרו אלי לאיים עלי שאחזיר אותן. אמרתי להם: אין בעיה, שימו את הילדים שלכם בקרב ואני אחזיר לכם את המזוודות. יש כאן ציוד שהצבא זקוק לו והם מבזבזים לי את הזמן".
רבים רכשו ציוד לצה"ל שלא עמד בתקנים ומיליונים ירדו לטמיון. בדקת שהציוד שרכשת עומד בתקנים?
"בוודאי. גם אני שמעתי על כך. הזהרתי אנשים לא לקנות כל ציוד ושהם צריכים לוודא שהוא עומד בתקנים של צה"ל, שילמתי המון כסף על שליחת ציוד במזוודות, אבל לא הייתה ברירה – בארץ הכל היה סולד-אאוט".
עזבת לא רק את האישה והבנות מאחור, גם העבודה, יש לך בכלל תאריך חזרה לארה"ב?
"לא איך אני יכול לעזוב את המדינה במצב כזה? יש לי גם שני בנים לוחמים. אני עובד בתחום הביגוד ובקרוב יש את 'בלאק פריידיי', התקופה הכי חזקה שלי אבל המדינה שלי בעדיפות ראשונה. אין לנו מדינה אחרת ואנו כבר שמנו לב לכך שאנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו והקדוש ברוך הוא.
"אני נמצא 46 שנים בארה"ב, הגעתי עם המשפחה שלי בגיל חמש. כבר הרבה שנים שאני מרגיש יותר מדי נוח בארה"ב. זה מזכיר לי את היהודים בגרמניה, גם הם הרגישו נוח, היה להם את כל הנדל"ן, היהלומים, האופנה. הם היו מקום ראשון בכלכלה, היו להם את הפוליטיקאים בידיים והרבה מאוד כח ובשניה הכל התהפך עליהם ומגדולים הם נהיו כלום. זה יכול לקרות גם בארה"ב".
מה אתה חושב על כניסה של צה"ל לעזה, במיוחד כאב לשני בנים לוחמים?
"לא היינו צריכים לאבד את המומנטום והיינו צריכים להיכנס מוקדם יותר. אם היה לחמאס את האומץ לעשות את מה שעשו, אני חושש שיש להם תוכנית גדולה יותר עבורנו".
אייל מקפיד שלא לדלג על אף חדר עם פצוע בבית החולים. לפעמים הוא שומע על חייל שנכנס לניתוח בדיוק כשעבר בין החדרים וחילק את המעטפות והברכות ולכן לא יצא לו לראות אותו. "ואז אני חוזר לשם למחרת היום כי אני לא רוצה לפספס אף אחד מהם. אני יודע שהם מדברים אחד עם השני ומספרים שהיה מישהו שחילק מעטפות וכואב לי שמישהו לא יקבל רק בגלל שהוא בדיוק היה בניתוח".
בין ביקורים בבתי החולים ברחבי הארץ, הוא גם הספיק להיות בכמה לוויות ולבקר בשבעה. ולמרות כל המפגשים הקשים שחווה עם אנשים שחייהם התהפכו עליהם ולעולם לא ישובו להיות כשהיו, אייל נותר עדיין אופטימי. "יום אחד ישבתי בבית חולים, לא שתיתי או אכלתי כל אותו יום. פתאום נכנסה מישהי מקיבוץ בארי והביאה לי שתי קלמנטינות. לא היה לי תיאבון אבל אז היא אמרה לי: אלו קלמנטינות מהקיבוץ שלנו, זה הדבר היחידי שנשאר משם. זה מאוד ריגש אותי, כל הקיבוץ הזה נהרס ונשרף, אבל עץ הקלמנטינות שרד. אכלתי את אחת הקלמנטינות ואת השניה שמרתי. מבחינתי זה היה סימבולי שאם העץ הזה נשאר עומד, כך גם אנחנו נשתקם מההריסות ונבנה מחדש".
אייל דהן אוסף תרומות דרך בית הכנסת שלו. אלו הפרטים שהתפרסמו גם בכתבה על כל הארגונים:
Website = Mssshul.org
Venmo = @mss-shul
Zelle=310 849 9366
PayPal = midrashoshelshemshul@gmail.com
