בני אלג'ם וצמרת העיר השתתפו בטקס חנוכת מלון וולדורף אסטוריה ה-26 בבוורלי הילס / כתב וצילם: ארי בוסל
הגיע היום. היו שנים שזה היה בגדר חלום, והיו זמנים אחרים שאפילו לא זה. היו מאבקים, היו קשיים, היתה מפולת כלכלית עולמית בסוף שנת 2008, אך הרעיון קרם עור וגידים. יו״ר רשת ההילטון הופיע בפני ועדת תכנון ובניה של בוורלי הילס, ומי שהיתה אז בראש הועדה היא היום ראש העיר בוורלי הילס, והיא זו שהכריזה את ה-28 ביוני, השנה ובעתיד, כיום ״וולדורף אסטוריה״ בבוורלי הילס.
שלחתי לבני אלג׳ם, הבעלים, מסרון (פעם היינו מתקשרים, היום קל ומהיר יותר לשלוח מסרונים) בזו הלשון: ״בשעה טובה! היה מרשים ונפלא ומרגש ונעים ויפה. הנה מגיע להגיד לקב״ה ברכת הגומל על ׳שגמלך כל טוב!׳ ולהגיד ׳שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!׳
השמנא וסולתא של העיר בוורלי הילס הגיעה לחגוג ארוע זה, וכיאה לבוורלי הילס, זה היה צריך להיות משהו יוצא מגדר הרגיל. ואכן, הבלתי צפוי לחלוטין קיבל את פנינו. לא היתה זו שורת הבחורים שעזרו לנו לצאת מהמכונית, גם לא שורת הבחורות שבדקו את שמותנו על הלוחות החכמים בידיהן. זו גם לא היתה שורת המלצרים עם מגשי כוסות השמפניה.
ממרום המלון, לצלילי המוזיקה בחור ובחורה החלו בריקוד בין שמיים לארץ, כאילו הם על רחבת ריקודים, אלא שהם היו תלויים, מתנדנדים להם באויר כלולינים-מוכשרים ביותר, כשכולנו צופים ומתרגשים.
המעסיק הכי גדול בעיר יו״ר מלונות ההילטון סיפר על קונרד הילטון, מקים הרשת, שביקר בוולדורף אסטוריה בניו יורק בפעם הראשונה לפני מאה שנים. הוולדורף היה אז היכן שבנין האמפייר סטייט עומד עד עצם היום הזה (המלון הועבר בשנת 1931). הוא כתב על גלויה ״זהו המלון הנהדר מכולם, אני חייב שהוא יהיה שלי!״ בשנת 1949 הוא אכן קנה את המלון.
היום פועלים 26 בתי מלון וולדורף אסטוריה ברחבי העולם (מהם גם אחד בירושלים), ו-12 נוספים נבנים בימים אלו. המלון נפתח (לא רשמית) בתחילת החודש, וכבר נמצא בחצי תפוסה, כשהמסעדה במלון בתפוסה מלאה – לא ניתן להזמין מקום בשבועות הבאים. במלון למעלה מ-400 עובדים, כשבני אלג׳ם, שהיה המעסיק הגדול בעיר (700 עובדים עבורו בבוורלי הילטון), צירף עוד 400, והוא ודאי העסק המכניס ביותר לקופת העיר (בתי המלון בעיר, דרך ״מס המיטה״ המוטל על כל השוהים במלונות, הם המנוע של הכנסות העיר לתקציב השנתי).
בהילטון, המלון הסמוך לוולדורף, אלג׳ם השקיע 150 מיליון דולר בשיפוצים. כשהוא קנה את המלון ב-2003 ממרב גריפין הוא רצה להקים נווה יחיד ומיוחד באמצע המדבר העירוני הזה שנקרא ״לוס אנג׳לס רבתי". המלון חזר להיות שוקק חיים כבימיו הגדולים ומארח מדי שנה בין היתר את טקס גלובוס הזהב של הכתבים הזרים בהוליווד. ואכן, אם נכנסים למלון בשעות הלילה המאוחרות, המקום מלא ופעיל, וההרגשה היא כבתחנת רכבת שלא פוסקת לרגע. אך הוולדורף הוא מלון ברמה אחרת לגמרי. רק רצפות השיש והגימור לוקחים אותנו במעוף למלונות הפאר בהונג קונג, סין והמזרח הרחוק, שם הפאר שולט בכל והמצוינות בשרות היא דרך חיים.
היום המקום היה מבושם לחלוטין, כאילו התהדרו סידורי הפרחים הענקיים והכריזו גם הם: ״ברוכים הבאים!״ ברכת הגומל של בני לאחר הנפת דגל ארה״ב וקטע הנאומים והתודות, הוזמנו האורחים כולם למסעדה בקומת הקרקע לקבלת פנים. היינות נמזגו כמים, והמגשים עם מתאבנים ועם מנות אחרונות לא פסקו מלהגיע.
לידינו עמד זוג ישראלים. הם היו כאן (באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס) עם שלושת ילדיהם לאחר מלחמת יום הכיפורים. כשנתיים אחר כך, אחיה (ששרת כקצין במלחמה) הצטרף אליהם, וכשהם התכוננו לחזור ארצה, הוא ״זעם״ על כך שישאר כאן לבד. מה הוא יעשה לבד, הוא תהה. ארבעים שנה וקצת עברו מאז, והאח הזמין את אחותו ובעלה, יעל ומרקו בז׳רנו, להגיע מתל אביב להצטרף לאשתו אדל ואליו לחנוכת הוולדורף אסטוריה.
החיים מלאים סיפורים נפלאים, ובני אלג׳ם ודאי מגלם עבור כולנו מקצת ההזדמנויות בארצות הברית. הכסף לא מתגלגל כאן ברחובות, ויכולת, נחישות ורצון אינם מספיקים. בכל דבר צריך גם מזל – להיות במקום הנכון בזמן הנכון. אך הרשו לי להוסיף שלא כל הנראה לעין הוא אכן כפי שחושבים. הנה, ארוע פתיחת המלון החדש בבוורלי הילס, שטיח שכיסה את הכניסה כולה, שמפניה שזרמה כמים, כל המי-ומי של העיר, אורחים שהגיעו מחו״ל והרגשה עילאית מיוחדת. כך למראה חוץ.
אך בדיוק כמו תחרות באולימפידה, שלנו הצופים בטלויזיה נראת כה קלה לביצוע, כך גם כאן – השקעה אדירה הושקעה להגיע ליום הזה, ולא בכדי פתחתי ואמרתי שעל אלג׳ם להגיד את ברכת הגומל, וכולנו נצטרף אליו שכיודה ויאמר, מכל הלב ובכל הכוונה, ברשות היחיד וברשות הרבים: ״שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!״
כך לגבי כל אחד ואחת מאתנו, שכן לכולנו משהו להודות עליו, בריאות, משפחה, חברים, הצלחה קטנה כגדולה, מעשה טוב, שמחה שבלב. מי יתן שתמשיך מחיל לחיל, שכן הצלחתך משקפת (משום מה) את כולנו (ואולי פשוט משתקפת בנו). בזמן בו מצביעים במיאוס עלינו, היהודים והישראלים, כמה טוב שישנם רגעי הפוגה, בהם ניתן להתגאות במעשה ידים, ולהגיד, ״ראו מה שהצליח אחד מאתנו לעשות!״
