ספרו של פרופ׳ גד יאיר "זו היא אמריקה – דיוקנה של אומה" משתמש בעדויות של ישראלים החיים בארה"ב, עובדים בה ומגדלים בה את משפחתם כדי לנסח את תעודת הזהות התרבותית של ארץ הדוד סם
מה הורים אמריקאים מבקשים לקבוע "פליידייט" עם הילדים שלכם לעוד חודש? ולמה המפגש קצוב מראש לשעתיים? למה הם מעקמים פרצוף כשהמפגש מתארך מעבר למה שקבעתם? ולמה אי-אפשר לדחוף רגל בדלת המשרד של הבוס ולהגיד לו משהו באופן ספונטני? ולמה לספר במקום העבודה על הילדים זה הדבר הכי לא מקצועי שאתם יכולים לעשות? ומדוע עליכם לתכנן את בר המצווה כשהילד מתקרב לגיל 10? ולמה באמת קשה לאמריקאים לחשוף עצמם ברגעי חולשה? וכשמזמינים לקפה זו לא באמת הזמנה?
זהו מדגם קטן של תהיות העולות לישראלים במפגשם עם אמריקאים. יש שנראים להם "צבועים" או "מלאכותיים", ויש שלא מצליחים ליצור איתם קשר חברי ואותנטי. משהו תקוע שם, הם מעידים. משהו בסגנון הרגשי העצור חוסם את הקשר. ויש גם תקלות אופייניות. ישראלים רבים למדו בצבא לעבוד בצוות, לשתף פעולה, להציע, והם נתקלים בסגנון עבודה מאוד אינדיבידואליסטי ואפילו תחרותי.
הספר החדש "זו היא אמריקה – דיוקנה של אומה" מנצל את מבטם של ישראלים החיים בארה"ב, עובדים בה ומגדלים בה את משפחתם והוא משתמש בעדויות הרבות שלהם במטרה לנסח את תעודת הזהות התרבותית של ארה"ב. נכון, מדובר בארץ הטרוגנית ורב-תרבותית, ויש בה שונות עצומה, מרחבית ותרבותית. ובכל זאת, גירוד קל מתחת לפני השטח חושף שסיסמתה של הארץ – E-Pluribus Unom – כלומר מתוך הרבים אחד, אכן זוכה לתיקוף. האמריקאים יודעים היטב מה מייחד את ארצם, הם מכירים את חוקתה וממילא את זכויותיהם. הדמוקרטיה חיה להם בגוף, והם יודעים לבצע את תנועות תפעול הדמוקרטיה כבר מגיל צעיר.
הספר חושף את המנועים התרבותיים של הקפיטליזם האמריקאי ואת המחירים שהחברה ויחידים באמריקה משלמים, לעיתים, בעבור הזכות לחיות בחברה הכי קפיטליסטית בעולם. הספר עומד גם על האופן שבו עקרונות קפיטליסטיים חודרים לתפיסות האדם כבן-ערך וגם לתפיסות הסדר בגני הילדים ובקייטנות. ובעוד המכונה הקפיטליסטית דוהרת עם המודרניזציה והטכנולוגיה, ארה"ב בכל זאת מפתיעה ברמת הדתיות שלה ובסטיות הדתיות המתגלות בה. אם מישהו חושב שהוא הגיע לארץ חילונית, מהר מאוד הוא יגלה שטעה. בין בזכות הנוכחות של ישו על לוחיות רישוי של מכוניות, ולהבדיל – בשל נוכחות השטן במרחב הציבורי.
ויש, כמובן, את המגפות. הסמים. האופיאוידים. הבדידות. ויש את הבגידות ואת הזכות להתנצל ולהתחיל מחדש, ויש את הזכות לשאת נשק ואת מקרי הטבח החוזרים ונשנים בבתי-ספר ברחבי ארצות הברית. וגם זה לא טירוף – כי גם זה מתנהל על-פי תסריט תרבותי ידוע מראש. החל בהכנות, דרך איסוף כלי הנשק, ועד לשידור החי של מעשה הטבח. גם בזה רוצחים אמריקאים מנסים לעשות זאת "בגדול".
ארץ גדולה היא, אמריקה, וכמו שטחה כך גם מגוון החיים בה. אבל "זו היא אמריקה: דיוקנה של אומה" חושף את העומק המשותף שעושה את אמריקה לאמריקה ואת האמריקאים לאמריקאים. בכל אשר אתם פונים, אתם נוגעים בה, ועם "זו היא אמריקה" תוכלו להסביר לכם עוד ועוד דברים שהטרידו אתכם או תהיתם אודותם. בזכות מבטם של ישראלים באמריקה ומבטם המשלים של אמריקאים בישראל הצליח פרופ' גד יאיר מהאוניברסיטה העברית בירושלים להציע מסמך בעל חשיבות אדירה – לנו כיחידים, אך גם לקשר הייחודי והבל-ינותק בין ישראל והיהדות לבין הגדולה באומות העולם: אמריקה.
ניתן לרכוש כעת עותק דיגיטלי בסטימצקי, אתר עברית, בצומת ספרים וישירות בהוצאת כנרת-זמורה
