"הרג בחסות המדינה אינו עולה בקנה אחד עם ערכיה של קליפורניה", כתב בשבוע שעבר מושל קליפורניה גאווין ניוסם לתושבי המדינה כשהודיע על החלטתו להמתיק את עונשם של כל 561 האסירים הנידונים למוות. ניוסם המיר את עונשם למאסר עולם ללא אפשרות חנינה, והורה על הוצאת הציוד מחדר ההוצאה להורג בכלא סן קוונטין.
ניוסם, שצפוי להיות אחד המועמדים הבולטים בפריימריז הדמוקרטיים לנשיאות ארה"ב, חתם כבר ב־2019 על צו שהקפיא את כל ההוצאות להורג במדינה. קליפורניה מחזיקה כרבע מהנידונים למוות של ארה"ב כולה, אך הפעם האחרונה שבה הוציאה אדם להורג הייתה ב־2006. היה זה קלרנס ריי אלן בן ה־76, שהומת בזריקת רעל לאחר ששהה 23 שנים באגף הנידונים למוות. אלן נידון למוות ב־1982 אחרי שהורשע בשלושה סעיפי רצח בנסיבות מחמירות ובקשירת קשר לביצוע פשע.
ניוסם גם כתב בהודעתו שהוצאות להורג בחסות המדינה "מערערות את יסודותיה של מערכת המשפט שלנו ופוגעות בכל אחד ואחת מאיתנו. אני יודע שאיננו יכולים להוציא אנשים להורג במסגרת מערכת המשפט הלא מושלמת שלנו ובו בזמן להישאר נאמנים לערכי היסוד שלנו, ובראשם הצדק וההגינות האנושית".
כשניוסם מדבר על מערכת משפט לא מושלמת, הוא מכוון בין היתר לסיכוי הלא מבוטל להרשעת חפים מפשע. לפי נתונים שפרסם מרכז המידע על עונש מוות, ארגון מחקר אמריקאי עצמאי, מאז שנות ה־70, שמונה אסירים שנידונו למוות בקליפורניה זוכו בהמשך במשפטים חוזרים – רובם בני מיעוטים. הם זוכו בעקבות פגמים במשפט המקורי, כגון מניפולציות של התביעה בבחירת המושבעים, זיוף ראיות או תרגילי חקירה לא חוקיים.
סקירת פרטיהם של 561 הנידונים למוות שמופיעים באתר שירות בתי הסוהר של קליפורניה – מספר גבוה יותר מזה שהופיע בהודעת משרדו של ניוסם, שדיווח על חנינה ל־548 כלואים – מעלה כמה שאלות על מדיניות הכליאה והענישה של המדינה, שבכל היבט אחר נחשבת לליברלית והמתקדמת ביותר מבין מדינות הברית.
כך לדוגמה, בשנים 1992, 1996 ו־1999 נידונו למוות, בהתאמה, 23, 28 ו־33 מורשעים, לעומת שנים אחרות שבהן נידונו למוות שניים או שלושה מורשעים בלבד, מה שעל פניו מצביע על קשר בין הנטייה לגזור עונש מוות לבין אירועים חיצוניים. גם הפילוח הגילאי אינו מובן מאליו: שניים מהאסירים באגף הנידונים למוות חצו את גיל 90, אך המדינה סבורה שפשעיהם חמורים מספיק כדי למנוע מהם, גם לאחר עשרות שנים מאחורי סורג ובריח, לסיים את חייהם כאנשים חופשיים.
הכלוא המבוגר ביותר ברשימת הנידונים למוות הוא דיוויד קרפנטר, בן 96, שהורשע ונידון למוות ב־1984 בגין שני מקרי רצח, וכמה שנים לאחר מכן נשפט על חמישה מקרי רצח נוספים ונידון למוות גם בגינם. קרפנטר כונה "רוצח שבילי הצד" בגלל מנהגו "לצוד" בחורות צעירות באזורים מיוערים ומאוכלסים בדלילות. קרפנטר סבל מגמגום חמור, ובילדותו נפל בשל כך קורבן לבריונות בבית הספר. הוא גדל בצל אב אלכוהוליסט שנהג להכות אותו ואם שהענישה אותו כשהרטיב במיטה. כשהיה נער תקף מינית ילדה קטנה, ומאז הורשע כמה פעמים בעבירות מין שבגללן נכנס ויצא מבתי סוהר. במאי 1979 שוחרר על תנאי אחרי שבילה כמעט עשור מאחורי הסורגים, ופחות מחצי שנה אחרי שחרורו החל במסע רצח שנמשך כשנתיים עד שנתפס.
הנידון למוות הצעיר ביותר ברשימה הוא חוזה לארין־גרסייה, בן 27, שהיה בן 19 בעת שרצח ארבעה אנשים בירי מטווח קרוב, כולל צעירה בהיריון. לארין־גרסייה נפצע בעצמו בזמן הרציחות, וכשנתפס לא רחוק מזירת הפשע הוא נלקח לבית חולים – אך ברח ממנו יחף ועירום למחצה, ונתפס למחרת בתחנת אוטובוס כשהוא מנסה להימלט לפלורידה. הוא הואשם בארבעה סעיפי רצח והועמד לדין, אך המשפט בוטל לאחר שהמושבעים לא הצליחו להגיע להכרעה פה אחד. במשפט נוסף הוא הורשע ונידון למוות.
